האומנם קיימת אומה ישראלית? מהו יחסה של אומה זו ל"עם ישראל" ההיסטורי? מהו יחסה לתנועה הציונית? באילו תנאים תיתכן השתלבותם של לא יהודים כשווי זכויות וחובות במסגרת האומה הזו? שאלות אלו ואחרות עומדות במרכזו של הספר שלפנינו. מטרתה של התנועה הציונית הייתה להביא לנורמליזציה של הקיום היהודי: "להיות עם ככל העמים". ישראל, בניגוד למטרותיה של התנועה הציונית, איננה מדינת לאום רגילה, שכן על פי האתוס הלאומי הרשמי ישראל שייכת ל"עם היהודי" ואין בישראל הכרה בקיומה של אומה ישראלית. במרכז הספר עומדת הטענה שהזהות הקיימת בישראל בין הדת ללאום והיעדרה של מדינת לאום נורמאלית, הן מקור עיקרי לבעיות היסוד של ישראל ולחוסר יכולתה לפתור בעיות אלו: שאלת מעמדה של הדת במדינה; היחסים בין חילונים לדתיים; שאלת מעמדם של לא יהודים, בייחוד ערבים; שאלת החוקה; אי־היכולת להכריע בשאלת הגבולות והקשיים להכריע בענייני שלום ומלחמה. הספר טוען כי תנאי הכרחי לפתרון בעיות אלו הוא ההפרדה בין הדת ללאום, ההכרה בקיומו של לאום ישראלי בלי הבדל בין דת, גזע ומין, ויסודה של ישראל כרפובליקה, כלומר כמדינת הלאום הישראלי. ד"ר משה ברנט מלמד במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת, באוניברסיטה הפתוחה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל מהטכניון בחיפה. את התואר השני שלו בפילוסופיה פוליטית עשה באוניברסיטת תל־אביב תחת הדרכתו של פרופסור יוסף אגסי. את התואר השלישי בהיסטוריה פוליטית השוואתית עשה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה כאשר בין מדריכיו נמנה גם הסוציולוג וחוקר הלאומיות הנודע ארנסט גלנר. בין פירסומיו הספר מיהו ישראלי (יחד עם יוסף אגסי ויהודית בובר אגסי).

André Chouraqui fut-il un traducteur, un « passeur », un homme politique, un poète ? Sans doute fut-il tout cela, mais peut-être aussi et surtout « un homme qui aidait à vivre » comme l’aurait dit Camus qu’il connaissait bien. Perspectives a tenu à lui rendre hommage, un an après sa disparition, en s’arrêtant à chacune des grandes étapes d’un itinéraire hors du commun.

מהו ההסבר לתהפוכות שחלו במדיניותה הצבאית המזגזגת של ישראל מאמצע שנות התשעים? – מגילויי המתינות של אוסלו והנסיגה החד-צדדית מלבנון של מה שהצטייר כ"צבא השלום" – להסלמת הלחימה בפלסטינים באינתיפאדת אל-אקצה ועד לקריסתה של הרשות הפלסטינית, שנחשבה לשותפה ביטחונית של ישראל – מכאן זיג חזרה ל"התנתקות" – ושוב זג למלחמת לבנון השנייה. עם תהפוכות אלה מבקש להתמודד הספר מצבא העם לצבא הפריפריות . הספר מראה כיצד השינוי בהרכב החברתי של הדרג הלוחם בצבא – מהתבססות על המעמד הבינוני אל הישענות גוברת והולכת על קבוצות דתיות ופריפריאליות – מביא לניהול מזגזג של המדיניות הצבאית, בין מתינות להפגנת כוח, בין לחציה של חברת השוק לאינטרסים של הצבא וההטיה הלוחמנית של הקבוצות המשרתות בו.

בשנות כהונתו של מיכאל גורבצ'וב כנשיא ברית המועצות (1988--1991) התרחשו בה שינויים מרחיקי לכת שבאו לידי ביטוי בהרחבת החופש הפוליטי והתרבותי ובניסיון להנהיג רפורמות כלכליות. השינויים מצאו הד בוויכוחים סוערים בין זרמים שונים בחברה, ובמיוחד בין הדמוקרטים לבין הלאומנים. הדמוקרטים האמינו שרוסיה צריכה לאמץ דפוסים של דמוקרטיה מערבית, להנהיג רפורמות כלכליות ולהיהפך לחלק מהעולם המערבי. הלאומנים השמרניים לעומת זאת טענו שרוסיה אינה יכולה ואינה צריכה לאמץ נורמות של דמוקרטיה מערבית כי הן זרות לה ואינן טובות כשלעצמן. הם הציעו דרך שהייתה אמורה להיות צירוף של משטר אוטוריטרי ולאומנות רוסית. הספר היהודים וישראל בעיתונות הסובייטית בתקופת גורבצ'וב מתאר את השינויים שחלו בגישות של זרמים שונים בברית המועצות כלפי היהודים וכלפי ישראל. מובהרת בו הדרך שבה מעצבת העיתונות דימויים חדשים בתקופה של משבר ושינויים מהירים. המחבר בוחן בפירוט כיצד טיפל כל אחד מן הזרמים בשאלת היהודים ובדמותה של מדינת ישראל לאור ערכיו ומתוך רצונו להסתגל לשינויים הללו. הוויכוחים על דמותה של ישראל בעיתונות הסובייטית חושפים את יחסם של הזרמים השונים -- מדמוקרטים ועד אנטישמים קיצוניים – ליהודים ולישראל. הדעות שעוצבו סוף תקופת גורבצ'וב רווחות ברוסיה גם היום.

שנים רבות עמדה חנה ארנדט במרכזו של ויכוח סוער: הביקורת הקשה שהטיחה בציונות, ופרסום ספרה מעורר המחלוקת 'אייכמן בירושלים' בשנת 1963, הובילו לשלילת דמותה ויצירתה בקרב הציבור הישראלי והיהודי. אסופת המאמרים חנה ארנדט בירושלים מבוססת על הרצאות בכנס הראשון שנערך בישראל שבו נדונו דמותה ויצירתה מתוך גישה פתוחה וביקורתית. מורכבות זהותה היהודית והגרמנית של ארנדט; מחויבותה האישית לציונות ולמדינת ישראל בצד הביקורת נגדן; כתביה אודות הטוטליטריות, הנאציזם ומשפט אייכמן; קשריה עם אינטלקטואלים בני המאה העשרים מגרשם שלום עד מרטין היידגר; יחסיה האינטימיים והעמוקים עם התרבות הגרמנית; וכתביה אודות מחשבה ופילוסופיה מדינית בעיצומה של חוויית המאה העשרים – כל אלה הם חלק מהסוגיות המגוונות הנידונות בספר. בספר חנה ארנדט בירושלים חברו יחדיו חוקרים מן השורה הראשונה מישראל, מגרמניה ומארצות הברית כדי למלא חלל בחקר דמותה ויצירתה של חנה ארנדט. מאמריהם המגוונים מצביעים על האקטואליות של הגותה בעצם ימינו אלה, ומראים כי עבודותיה וכתביה נוגעים גם כיום הן בבעיות קיומיות המאפיינות את החיים בישראל הן בפרדוקסים של הזהות היהודית בישראל ובעולם.

ספר זה דן בפרשת עלייתה ושקיעתה של המעצמה הספרדית במאות החמש עשרה עד השבע עשרה, נושא שריתק את דמיונם של היסטוריונים בספרד ומחוצה לה במשך דורות. בפתח החיבור נסקרות בתמציתיות תולדות ספרד בעת העתיקה ובימי הביניים. בהמשכו מגוללים בתיאור רחב יריעה האירועים שהבטיחו לספרד למשך כמה דורות מעמד של מעצמה, אגב עימותים בזירה הבינלאומית, מערכות צבאיות בים וביבשה, התקשרויות שושלתיות וכינון בריתות. בד בבד המחברים דנים בהתפתחויות הנוגעות לתחומי השלטון, הדת, החברה, הכלכלה, הספרות, האמנות והתרבות העממית, ומסבירים את יחסי הגומלין בין אלה לבין התחום הצבאי-מדיני. הספר סוקר את גילוי אמריקה וכיבושה את התבססות השלטון ודפוסי התרבות הספרדיים בשטחים שנכבשו, ונשקלת שאלת חשיבותה של האימפריה האמריקנית ליומרותיה המעצמתיות של ספרד. גם מסכת היחסים של ספרד והעם היהודי זוכה לתיאור נרחב. פרד ברונר הוא פרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית, בה לימד היסטוריה של ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית (1967-1994). פרופ' ברונר פירסם כארבעים מאמרים במיטב כתבי העת שבארצות הברית, בספרד ועוד ארצות. בשנת 1978 הוענק לו "פרס רוברטסון" מטעם המדור הלטינו-אמריקני של האגודה ההיסטורית האמריקנית. אילן רחום לימד היסטוריה של אמריקה הלטינית ושל אירופה בראשית העת החדשה באוניברסיטת בר אילן (1986-2005). פרסומיו של ד"ר רחום כוללים שישה ספרים ושני תריסרי מאמרים. שני ספרים מפרי עטו התפרסמו בעבר בהוצאת כרמל - "פרשת השב"כ" (1990) ו"תת יבשת בטלטלה: אמריקה הלטינית (1900-2000)" (2003).

דוקטרינת בוש, לדעת מבקריה מבית ומחוץ, נגועה באזלת יד: הזדמנויות שהוחמצוללכידת אוסאמה בן-לאדן, כשל בתכנון לתקופה שלאחר המלחמה בעיראק, וחסרונה של אסטרטגיית "יציאה". בספר אשליה אמריקאית טוען פרופ' איאן שפירו כי הבעיות עמוקות יותר. בסגנון בהיר ורולח הוא מסביר כיצד דוקטרינת בוש, המבוססת על מלחמה מונעת ופעולות חד-צדדיות, התנתקה ממסורות החשיבה של מדיניות הביטחון הלאומי האמריקאית ומן הנורמות הבינלאומיות, וכיצד היא פוגעת בערכים הדמוקרטיים. ב אשליה אמריקאית מפריך שפירו את הטענה כי בלימה היא אסטרטגיה מיושנת. רשתות הטרור עשויות להיות חמקמקות, אך ניתן לבלום את המדינות המאפשרות לרשתות אלו לסכן את העולם. שפירו מגן על אסטרטגיית הבלימה מול האשמות בפייסנות, וטוען כי אסטרטגיית הבלימה אינה צריכה להירתע מהפעלת כוח נגד איום ישיר כדרך מוצא מפני סכנה מיידית ומוחשית. ב אשליה אמריקאית מוצגות גישות חדשות ותפיסות מקוריות בסוגיות של מודיעין, מימון, בעלי ברית, דיפלומטיה והמוסדות הבינלאומיים. שפירו מסביר בצורה נאיבית כי ניתן להנביט שינויי משטר דמוקרטיים מתוך קני הרובים האמריקאיים. איאן שפירו מלמד מדע המדינה באוניברסיטת ייל וכמו כן הוא ראש המרכז ללימודים אזוריים ובינלאומיים על שם מקמילן בה. "אפשר להניח בבטחון שאם הנשיא בוש היה מאמץ את גישתו של שפירו, הוא (הנשיא בוש) היה מצליח יותר בהפחתה ודלדול כוחם של אויביה של ארה"ב"

תעלומה מרתקת מתקופת מלחמת האזרחים אינה נותנת מנוח לחויר סרקס, עיתונאי ספרדי מתוסכל החולם להיות סופר מצליח. הוא יוצא לדרך ארוכה של איסוף מידע וראיות ומתחקה אחרי קורותיו של סופר ידוע, אחד האידיאולוגים החשובים של הפשיזם בארצו, הנמלט מהוצאה להורג. במהלך המרדף אחריו ניצל האיש הודות לחייל רפובליקני, המבחין בו אך בוחר לנצור את נשקו. מיהו אותו חייל ומדוע פעל כפי שפעל? סרקס פותר, כבספר מתח, את החידה המסעירה את דמיונו, ותוך כדי כך הוא לומד חדשות ונצורות על הגבורה, על הרעות ועל טיבה החמקמק של האמת ההיסטורית. בשש השנים שחלפו מאז צאתו לאור, התפרסם חילי סלמיס בספרד בארבעים מהדורות ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים. הספר תורגם ליותר מעשרים שפות והיה לרב מכר גם מחוץ לגבולות ספרד, למשל בארצות: איטליה, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, יוון, נורווגיה, פולין, פינלנד, צ'כיה, צרפת, קנדה, רומניה ושוודיה. חילי סלמיס הוא ספרו הראשון של חויר סרקס המתורגם לעברית.

מונוגרפיה זו החלה כפרק על שירות המדינה בספר על המערכת הפוליטית בישראל. היא כוללת נושאים כגון מוסד שירות המדינה במדינות דמוקרטיות, על תהליך התקצוב, על מינויים פוליטיים, על העדפה מתקנת, על רפורמות ועוד. ספר זה לא מסתפק בתיאורים ואבחנות, אלא כולל במפורש מרשמים לשינוי ולתיקון. הביקורת וההמלצות מופיעות בדרך כלל בסוף כל פרק ונובעות מהניסיון המעשי של גל-נור בשירות המדינה.

'בא עלינו אסון!' במילים אלו התבטא מזכיר הליגה הערבית לאחר שהתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה ביהודים ב-15 במאי 1948. מי גרר את מדינות ערב למלחמה שלא היה להן עניין בה ומדוע בכל זאת נלחמו? מה אמר המלך עבדאללה לגולדה מאיר במהלך שיחתם הסודית ערב המלחמה? מדוע נכשלו ניסיונות החילוץ של החיילים המצריים מפלוג'ה? איך חיו השבויים היהודים במחנה השבויים בעבר הירדן וכיצד בסופו של דבר הם שוחררו? על שאלות אלו ואחרות עונה הספר שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948 , המנתח את תפקודו של הלגיון הערבי במלחמה בארץ ישראל. הספר עומד על כוונותיו של עבדאללה ביחס לארץ ישראל ומעמיד את שיקוליו הפוליטיים לצד שיקוליו הצבאיים. כמו כן סוקר הספר את מידת שיתוף הפעולה בין הצבאות הערביים במהלך המלחמה ואת הסיוע שהעניקה בריטניה ללגיון ערב המלחמה ובמהלכה. בעזרת מסמכים בריטיים, ישראליים וירדניים, שהחיסיון עליהם הוסר רק באחרונה, מציג המחבר בצורה בהירה וממצה את הקמתן, התפתחותן ופעילותן של יחידות הלגיון, ובכללן יחידות המודיעין וחיל האוויר, הנחשפות לראשונה בספר זה.

Metropolitan reforms have been implemented in Canada at a scale and frequency greater than anywhere else in the democratic world. Recent Canadian metropolitan reforms are setting precedents and their fate could influence metropolitan agendas worldwide. This edited collection deals with local government reforms in major Canadian metropolitan areas and provides comparative insights from other countries. Steps undertaken by Canadian provinces have seemingly preferred in some cases 'old regionalism' territorial reforms over 'new regionalism' horizontal networks of governance. Canadian experiences indicate that both weak metropolitan mechanisms and neighborhood-level governments tend to be unstable, often not fulfilling expectations. Moreover, it seems that only old regionalism deals effectively with sharing fiscal burdens, whereas new regionalism approaches can be effective in development. The cross-national case studies provide a perspective on the role of different political systems and political cultures in determining the metropolitan governance agenda and the reforms undertaken, revealing considerable similarities in the agenda and diversity in responses.

הקריאה לעריכת משאל עם חוזרת ונשמעת במדינת ישראל בשכיחות רבה, ואף על פי כן מעולם לא התקיים בישראל משאל עם. כלי הכרעה זה הפך לפנטום בפוליטיקה הישראלית. הקריאה לעריכת משאל עם נסמכת על ההנחה שפתרונן של סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת איננו אפשרי במערכת הפוליטית הקיימת ושנכון להפקיע ממנה את ההכרעה בעניינן ולהעבירה ישירות אל האזרחים. לא מקרה הוא שהנחה זו נשמעת בד בבד עם התביעות לרפורמה בשיטת הבחירות ולקיום בחירות מקדימות - פריימריז - במפלגות. האם משאל עם אכן מתאים למערכת הפוליטית הישראלית? הייתכן שבאימוץ משאל עם ככלי הכרעה טמונות סכנות? האם יש סתירות בין אימוץ כלי הכרעה זה, המזוהה עם דמוקרטיה ישירה, ובין הדמוקרטיה הישראלית? במאמרים שבקובץ פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם המחברים מציעים ללמוד מניסיונן של מדינות שקיימו משאלי עם בעבר ובהווה ולבחון את השימוש בהם במבט השוואתי. בצד המבט ההשוואתי נדונה מידת התאמתו של כלי הכרעה זה לפוליטיקה ולחברה בישראל. סוגיות אלה נבחנות לאורן של דיסציפלינות שונות, ובהן מדע המדינה, סוציולוגיה, פילוסופיה ומשפטים.