באיזו מידה שאפה התנועה הציונית למדינה? האם בין שתי מלחמות העולם הייתה התנועה הציונית מעוניינת בעלייה המונית של יהודי אירופה לארץ ישראל? באיזו מידה פעלה התנועה הציונית כנדרש להצלת יהודים בשואה? הספר הנוכחי יוצא כנגד כמה אמיתות מקובלות בהיסטוריוגרפיה הציונית ובציבור הישראלי. התנועה הציונית נוסדה על-ידי הרצל כתנועה למען "העניין היהודי", כלומר פתרון הבעיה היהודית באירופה באמצעות הגירה המונית של היהודים למדינת־לאום יהודית. עם מותו של הרצל ולאחר משבר אוגנדה חל שינוי בתפיסת ההנהגה הציונית את מטרותיה של התנועה. זו לא נתפסה עוד כאחראית ל”עניין היהודי”, אלא כפרויקט לבנייתה האיטית של ארץ־ישראל כ"מרכז רוחני" או כ"ברת מופת", שנועד לאכלס אותה, לפחות בטווח הנראה לעין, באליטה יהודית מצומצמת, בעוד מרבית העם היהודי נועד להישאר בגולה על כל המשתמע מכך. כך העובדה שערב מלחמת העולם השנייה לא הייתה קיימת מדינה יהודית, כמו גם העובדה שהיישוב מנה כ-450 אלף נפש בלבד, אינן רק תוצאה של התנגדות הבריטים והערבים, אלא בעיקר של מדיניותה של התנועה הציונית, שגררה רגליים בכל הנוגע לייסודה של מדינה, והתנגדה להגירה יהודית המונית מתוך חשש שזו תפגע ב”חברת המופת” שרצו ליצור כאן. היות והתנועה הציונית לא ראתה עצמה אחראית ל”עניינם של היהודים”, היא גם לא ראתה עצמה אחראית לגורלה של יהדות אירופה, ולא פעלה כמצופה להצלת יהודים בשואה.

"הספר לקראת אוטוביוגרפיה מינורית פורשׂ מסות העוסקות בנושאים כגון טיבה של הישות הטקסטואלית, הלשון ותשתיתה הגופנית, חסר, אובדן, מלנכוליה, אתיקה של כתיבה וקריאה ויחסי הגומלין שהיא מקיימת עם אתיקה של יחס לזולת, לאחר, לחברה. מיכל בן־נפתלי דנה בנושאים האלה דרך ניתוח, פרשנות, קריאה צמודה – תמיד ערנית לדקויות, תמיד מפוכחת באשר לזרמי העומק הלא־מודעים שלה – ביוצרים וביוצרות, בהוגים ובהוגות המופיעים כאן, בהם ז’אק דרידה וז’וליה קריסטבה, רולאן בארת ווירג’יניה וולף, מרסל פרוסט וסמואל בקט, חנה ארנדט ומוריס בלאנשו, לאה גולדברג ויהודית הנדל. בן־נפתלי אינה מעוניינת בהעמדת לשון מושגית חיצונית שתסדיר מגוון של תופעות ספרותיות והגותיות. היא מבקשת, בעקבות קריאתה ברולאן בארת, לזקק מהחומרים שלה את השפה שבה היא משתמשת לדון בהם. לשון אחר, היא דוחה את ההבחנה בין שפה למטא־שפה, בין תיאוריה ובין ספרות, או לפחות חפצה בטשטוש ביניהן. זו פרקטיקה שצריך ללמוד, שיש לתרגל, וקובץ המסות הזה הוא סדנת אמן בתרגול הפרקטיקה, או בסיגול הרגישות – היכולת לקרוא טקסט באמצעיו שלו מתוך סמיכות לטקסטים אחרים, היכולת של הטקסט הספרותי לשמש מורה דרך בקריאת טקסט תיאורטי ולהפך." - שמעון אדף

בחיבור לשאלת המתודה דן ז׳אן־פול סארטר בפילוסופיה של ההיסטוריה מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית ובהשלכותיה על מדעי האדם. החירות האינדיבידואלית שהוצגה בעמדתו האקזיסטנציאליסטית המוקדמת כבלתי־תלויה בהיסטוריה מוצגת עתה כאבן הפינה לכל הבנה אפשרית של אירועים ותהליכים היסטוריים – המחשבה האקזיסטנציאליסטית מציבה עצמה כמורת דרך עבור ההכרה ההיסטורית וההכרה הנוצרת במדעי האדם בכלל. באמצעות ביקורת המרקסיזם של זמנו והצגתו כעמדה דוגמטית שאינה לומדת דבר מאירועים במציאות החברתית האקטואלית ומן ההיסטוריה אלא פונה אליהם רק על מנת לאשר עמדות מוכנות מראש, סארטר דוחה כל עמדה המצמצמת את האדם לאובייקט הכפוף למערכות שהן תוצר אנושי אך נתפסות כמתקיימות באופן בלתי תלוי בפעולותיהם של בני אדם, ושב ומבהיר את משמעותה של הטענה שבני אדם הם אלה שעושים את ההיסטוריה. הכרחיותה של ההתנסות הנחווית של יחידים לאפשרות ההכרה בכל תחום הנוגע לחייהם של בני אדם כיצורים חברתיים ותרבותיים עולה מתוך הדיון המרתק והעשיר של סארטר בדוגמאות הממחישות את תובנותיו על ההיסטוריה ועל יחס מדעי האדם אליה למן הביוגרפיה של פלובר, דרך פרשנות המהפכה הצרפתית ועד לארגון החיים החברתיים של שבטי איי מַרקיז.

כיצד קרה שהפילוסופיה של היידגר הפכה לפסיכואנליזה של לאקאן? האם היה זה דרך אימוץ המושגים של היידגר, או המתודה שלו, או אולי דרך שניהם? באיזה אופן נוכחת הפילוסופיה של היידגר בכתביו של לאקאן? והאם הוא ציין את הגותו של היידגר כמקור לסמינרים השנתיים שלו? בהתחקות אחר פיתוח מושגי המפתח – הסובייקט בחשיבת לאקאן וה-Dasein בהגותו של היידגר – עולות מסקנות חדשות ומסקרנוֹת: שהסובייקט הוא ה-Dasein, שהגות היידגר שימשה מקור לניסוח הפסיכואנליזה של לאקאן, והעיקר: "כאשר לאקאן חשב על הסובייקט, הוא בעצם חשב על ה-Dasein ההיידגריאני". באמצעות הדגמות של מקרים קליניים, ניתוחי מקרים שלאקאן דן בהם ("איש העכברושים" ב מיתוס של האינדיבידואל הנוירוטי , "חלום הילד הבוער", ו"איש הזאבים") והשוואה לפילוסופיה של היידגר, מתירה המחברת את האניגמה סביב מושג ה"סובייקט". בה בעת, היא יוצקת פרשנות חדשנית ויצירתית למושגים: הוויה, איווי, אחר גדול, "לא מודע", העברת-אהבה, חזרה ועוד.

ספר זה הוא תיעוד של מסע קיומי של איש חינוך, מחקר והגות. המחבר, חניך עולם הישיבות הציוניות וד"ר לפילוסופיה, עוסק במתח שבין עולמה של המסורת הדתית לחוויה הביקורתית המודרנית. זהו מסע של אדם המחויב לעבר אך נטוע בתוך ההווה. הספר עוסק בשאלות הגדולות של האמונה היהודית ומבקש למצוא להם משמעות בתקופה של התחדשות יהודית־ישראלית. לשם כך הוא מפרש מחדש 'בלשון בני אדם' מושגים עתיקים כמו בריאה והשגחה ונותן מובן אנושי לאמונה באל, לתפילה, להלכה ולתפקידו של רב בימינו. הספר מתאר את ההשלכות המעשיות והחינוכיות העולות מתפיסת העולם החדשנית שהוא מציע. ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל מרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן בירושלים. היה במשך עשור המנהל החינוכי של תוכנית בארי במכון הרטמן. ד"ר פיקאר הוא בוגר ישיבת הר־עציון ואוניברסיטת בר־אילן, כיהן כרב הקיבוץ שלוחות ולימד בישיבת מעלה גלבוע ובמדרשת עין הנצי"ב. ספרו הקודם לראות את הקולות – מסורת יצירה וחירות פרשנית י"ל בידיעות ספרים (2016).

האם הגאון מווילנה ותלמידיו היו הציונים הראשונים? האם יש בסיס היסטורי לקביעה שעליית תלמידי הגאון הייתה "העלייה הראשונה האמיתית"? עליית תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה היא הגרעין ההיסטורי שסביבו נרקם המיתוס, המתאר את הגאון ואת תלמידיו כציונים הראשונים. הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת מוקדש לבחינה ביקורתית של המיתוס הזה על גלגוליו השונים, לדיון בהתקבלותו ולבירור המניעים שהביאו לצמיחתו. בחינה ביקורתית זו מתמקדת בחיבורים מפרי עטם של מחברים מבני משפחת ריבלין, שבהם בא המיתוס לידי ביטוי. אגב כך מציע הספר תשובה לשאלה: מי חיבר את קול התור ? ספר המתיימר לבטא את משנתו הציונית-משיחית של הגאון מווילנה. הבחינה הביקורתית של המיתוס על הגאון ותלמידיו כציונים הראשונים חורגת מן התחום של מחקר היסטורי לשמו, שכן זה כמה עשורים אימצו רבנים ומחנכים מן הציונות הדתית את המיתוס הזה. מנקודת מבטם, המסקנה העולה מן המיתוס הזה היא ששורשי הציונות נטועים במסורת משיחית שראשיתה בגאון מווילנה ובתלמידיו שעלו לארץ ישראל. תפיסה זו מתכחשת לעובדה שהציונות היא תנועה לאומית-מודרנית, שאין בינה ובין העליות המסורתיות והמסגרות של "היישוב הישן" מאומה. עמנואל אטקס הוא פרופסור (אמריטוס) בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריו: ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר (מאגנס, תשמ"ב); ליטא בירושלים – העילית הלמדנית בליטא וקהילת הפרושים בירושלים (יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב); יחיד בדורו: הגאון מווילנה – דמות ודימוי (מרכז זלמן שזר, תשנ"ח); בעל השם: הבעש"ט – מאגיה, מיסטיקה והנהגה (מרכז זלמן שזר, תש"ס); בעל התניא: ר' שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד (מרכז זלמן שזר, תשע"ב); לשם שמים – חסידים, מתנגדים, משכילים ומה שביניהם (כרמל, תשע"ו).

ספר זה עוסק בתשוקתם של מו”לים, סופרים ואמנים ליופי, ובניסיונות ליצור קהל צרכני־ספר אנין טעם. זהו מחקר פורץ דרך בתולדות הדפוס העברי במאה העשרים, המעמיד במרכז את היחס לספר כחפץ נוי וכיצירת אמנות, על שלל היבטיו. מתוך סיפורן של שלוש הוצאות ספרים עבריות שפעלו בברלין, בשנות העשרים של המאה הקודמת, עולה במלוא עוזה זירת ההתרחשות התוססת של המו”לות העברית, באחת מן התקופות המרתקות והחשובות בתולדותיה. בלשון קולחת ובהירה, משורטט עולם עשיר וגדוש בפרטים של תחום יצירה תרבותית יהודית במאה העשרים, אשר כמעט ולא נחקר עד כה.

דמותו של דוד היא מן הבולטות במקרא, אם לא הבולטת שבהן. מרכזיותו של דוד באה לידי ביטוי בספר שמואל, במזמורי תהילים ובספר דברי־הימים. דוד זכה לברית עולם עם אלוהים, וביתו הפך לבית מלוכה בישראל אף מעבר לאופק ההיסטורי. הספר הולך בעקבות אסכולת “חקר המוטיבים”. נושאי המוטיבים הם מילים מנחות, ביטויים ושימושי לשון, הנושאים רעיונות היוצרים קשר של משמעות מעבר להופעה המקומית שלהם. חז”ל חשו בתופעה, וייחסו חשיבות רבה למילה הכתובה, למיקומה, ולנרמז מכך במשמעות ובכוונה. הקשר המוטיבי מלמד על השפעתו של דוד בעיצוב המקרא, ובעיקר בעיצוב הביוגרפיה של אברהם. כך הדגישו סופרי המקרא את הקשר של אבי האומה עם אבי שושלת המלוכה בישראל, ואת חשיבותם של אישים אלה. חלקו השני של הספר הוא מחקר על סיפור “פילגש בגבעה” (שופטים י”ט-כ”א), וקובע בנחרצוּת כי הסיפור נכתב בימי דוד (ולא בתקופת השופטים) על־ידי אוהדי דוד, כביטוי מוחץ במאבק בין בית שאול לבית דוד. מסתבר כי סיפור הפילגש שאוב ממספר סיפורים במקרא, ומטרתו היא ליצור אי־לגיטימיות של שאול כמלך ושל שבט בנימין.

הספר כולל מבחר מאמרים פרי עטם של חשובי החוקרים במדעי היהדות, בארץ ובחו”ל, על יצירותיהם של חכמי ישראל שעסקו בפירוש התנ”ך וברעיונותיו. הלכה ודרשות, מוסר ומחשבה, שאלות טקסטואליות, לשון וסיפורת וסמלים העולים מן התנ”ך, ועל גביהם ספרות חז”ל ופרשנות ימי הביניים – כל אלה עיצבו את תרבותם והשקפת עולמם של חכמים לאורך הדורות ועמדו ביסוד כתביהם, מן הזמן העתיק ועד העת החדשה. הספר מוקדש לכבודו של פרופ’ חננאל מאק, חוקר פורה במדעי היהדות ומרצה אהוב, חתן פרס ביאליק, שפרסם מחקרים רבים וחשובים בתחום המדרש, התפילה, ספרות בית שני, ופרשנות התנ”ך מימי הביניים עד הספרות החדשה. תרומתו המחקרית רבה ביותר בתחום שבו עוסק ספר זה – התנ”ך כבסיס לרעיונותיהם של חז”ל ושל חכמי ימי הביניים, והדמויות המקראיות בעיניהם.

ספר זה משרטט את דיוקנאותיהם של עשרים מחוקרי הספרות העברית, בתוכם מראשי המדברים בתחום זה בזמננו כגון שמואל ורסס, גרשון שקד, דן מירון, מנחם ברינקר, נורית גוברין, בעז ערפלי, ועד אריאל הירשפלד ויגאל שוורץ. עריכת הפרקים על־פי סדר שנות הלידה של גיבוריהם ממחישה את חילופי הגישות והטעמים בחקר הספרות, אך גם את קווי השיתוף וההמשכיות בין חוקרים בני דורות שונים. בין הקווים המשותפים האלה: השאיפה לדעת הרבה ככל הניתן על מושא המחקר יחד עם מוּדעוּת לחלקיותו ולמגבלותיו של הידע, וכן קשר אמיץ בין המתחים הרוחניים המניעים את החוקר לבין הספרות שהוא דן בה. כל פרק ממחיש בדרכו גם את הזיקה המורכבת בין חקר הספרות העברית לבין המהפכה הציונית ותוצריה. הספר בכללותו מבקש לחשוף עולם מחשבתי חי ומסעיר, שמי שבוחר להקדיש לו את חייו עשוי להפיק ממנו את כל הטעמים.

ספר זה הוא מונוגרפיה מקיפה על דמותו של אחד המנהיגים היהודים המרתקים במאה העשרים ובכלל: הרב עובדיה יוסף . ספר זה הוא גם מדריך מקיף לאחת התופעות הדתיות שהתעוררו ותפסו מקום בתקופת הנהגתו ובכלל: הקבלה והמיסטיקה (ה’נסתרות’). בספר זה שני המקבילים המסעירים הללו נפגשים ומתוך ההתנגשות מעניקים תמונה יוצאת דופן בבהירותה ובזווית שלה באשר לדמותו ההיסטורית של הרב עובדיה , מנהיגותו, פועלו ההיסטורי ומלחמתו הגדולה להחזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה.

ספר זה מוקדש לעיון במשפט, לחימה ואתיקה צבאית. הוא דן בנושא מנקודת המבט של צה”ל, ומתמקד בהקשרים של ניהול סכסוכים מזוינים עכשוויים, ובמיוחד במבצע צוק איתן. הספר מכוּון לסייע למפקד, לחייל ולאזרח; להבהיר את משמעות עקרונות המשפט ההומניטרי הבין-לאומי ואת יסודות האתיקה הצבאית, וכן להציג את המוּרכּבות הכרוכה ביישומם הלכה למעשה. הניתוח מתבסס על ראיונות עומק עם אנשי צבא ועם אנשים מובילים במחקר אקדמי בתחומי המשפט, המוסר והאתיקה. הספר מתבסס על ניסיונו הצבאי של המחבר, שיסודו בהיכרות מעמיקה עם תחום הצליפה, על השתתפותו הפעילה במבצע צוק איתן – ומבצעים קודמים – כמנהל ידע בתחום הצליפה של צה”ל וכאחראי לתחקירים המבצעיים בתחום, ועל מומחיותו בתחום לימודי הצבא. כמו כן, הניתוח מתבסס על כישוריו כאנתרופולוג המיומן בעבודת שדה, המושתתת על הבנת תופעות חברתיות ‘מבפנים’, תוך התבוננות עמוקה ומתמשכת. “[יש] להטמיע בצה”ל הוראות להכשרות החיילים והמפקדים בכל הנוגע לעקרונות המשפט הבין‑לאומי, ולהבטיח כי במסגרת ההכשרות יוקצה פרק זמן מתאים לנושא דיני הלחימה”. (מבקר המדינה, דוח מיוחד על מבצע צוק איתן, מרס 2018)