חיפוש מתקדם
>שמואל דוד לוצאטו
מידע נוסף
מו"ל:
בשיתוף:
  • המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האונ' העברית
שנה:
2004
דאנאקוד:
45-151105
ISBN:
965-493-185-0
עמודים:
336
משקל:
620 גר'
כריכה:
קשה

שמואל דוד לוצאטו

מאתיים שנה להולדתו

כינוסים, סדרת מוספים, 2
תקציר

שמואל דוד לוצאטו (איטליה, 1800–1865), שעמד שנים רבות בראש בית המדרש לרבנים בפדואה, היה משורר וחוקר ספרות, פרשן מקרא, איש לשון ופילוסוף שהגיב במקוריות להלכי המחשבה הכללית והיהודית שעברו על אירופה במאה התשע עשרה. בכל התחומים האלה טבע את חותמו ביושרו האינטלקטואלי ובדעתו חסרת הפשרות. הספר שלפנינו הוא קובץ מאמרים אשר מקורם בהרצאות שהושמעו בכינוס שנערך למלאות מאתיים שנה להולדתו של שד"ל. חוקרים בעלי מוניטין מישראל ומחוצה לה הציגו את תרומתו רבת האנפין לתרבות היהודית והכלל-אנושית. כל מי שמתעניין ביהדות איטליה, בתנועת ההשכלה, בפילוסופיה, בקבלה ובשאר נושאים יצא נשכר מהמאמרים בקובץ זה.

ביקורות ועוד

הצופה, סופרים וספרים, 1.9.2004 ה'משכיל שכנגד' יוסף פרידלנדר שמואל דוד לוצאטו (1800-1865), היה הוגה דעות, פרשן המקרא, חוקר המקרא, חוקר ספרות, מחנך, משורר ונמנה עם אבות "חכמת ישראל". שד"ל שלל עיונים מטאפיסיים והתעסקות בפילוסופיה, כי "מה שאינו תחת החושים לא יפול כמו כן תחת המחקר". על רקע התנגדותו לפילוסופיה מתח שד"ל בקורת על הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא, וביחוד על שפינוזה. לעומתם הוא משבח את רש"י ואת ר' יהודה הלוי. על הקבלה והחסידות היתה לו דעה שלילית. הוא שלל את אחדותו של ספר ישעיה ושלל את הדעה כי ספר קוהלת נכתב בידי שלמה המלך. לכמה מקומות במקרא הציע תיקונים של ניסוח והשתמש בשפות שמיות ובמיוחד בשפה הסורית במחקריו הרבים. הוא תרגם לאיטלקית את החומש וההפטרות וחלק מספרי התנ"ך. שד"ל כתב ספרים רבים וביניהם על הדקדוק הארמי והעברי. בפרוזה העברית שלו רואים את ראשית הפרוזה העברית המדעית. הוא התנגד לתנועת הרפורמה ותמך בעליה לארץ ישראל. פרנסתו היתה בקושי רב. בחייו פקדו אותו צרות רבות וגדולות במות אשתו לאחר מחלה רבת שנים ואובדן שתי בנות ושלושה בנים, וביניהם, בנו בכורו 'אוהב גר', שהיה חוקר בזכות עצמו. שד"ל דבק באמונת ישראל, תמך בכמה אידאלים של ההשכלה והסתייג בצורה קיצונית מאחרים. האידאלים העיקריים של ההשכלה שהיו שנואי נפשו. חוקרים ראו בו את איש הניגודים והקצוות בעל נטיות סותרות. פרופ' פיינר סוקר את פעלו בשלושה מעגלים: יהודי איטליה; חוקרי מדעי היהדות במרכז אירופה; ותנועת ההשכלה בגליציה. יהודי איטליה לא סבלו מן המתח שבין התרבות התורנית לבין "החכמות החיצוניות" ולא מן המאבק נגד החסידות. בחיבור הראשון שלו "תורה נדרשת" הפליג שד"ל במעלותיה של התבונה להבנת התורה. הוא תקף את "שונאי המחקר וטען כי אמונה בלא חקירה תשפיל מעלות האנוש ותעשה אדם כבהמת הארץ ופחות ממנה." הוא טען נגד הקבלה. כך לימד את תלמידיו, החל משנת 1829, ועד מותו, בבית המדרש לרבנים בפדובה, להיות מחזיקי דת, בנים נאמנים לעם ישראל ונתינים מועילים של הקיסר האוסטרי. בהתאם לכך תמך שד"ל במינויו של שי"ר (שלמה יהודה רפופורט) לרב בטרנופול, בניגוד לאופוזיציה החרדית. הוא מילא תפקיד של מתווך בין משכילי גליציה ורוסיה לבין משכילי גליציה ולמדני "חכמת ישראל" בגרמניה. הוא היה פופולרי מאד והיה מקבל פניות רבות במכתבים, והיו מבקשים את מאמריו כדי להשמיע את דעתו ברבים. שד"ל שמר על עצמאות אינטלקטואלית וקומם כנגדו רבים בגלל נאמנותו ל"אמת" שלו: התנגדות לחקירה חופשית: אזהרות נגד ה"אטיציזמוס": ונאמנותו לתרבות היהודית. ספקנותו בפרוגרס ההיסטורי וביקורתו את הרציונליזם של הרמב"ם. במכתב ליצחק מרדכי יוסט הסביר שד"ל, כי "מתחילת ילדותי גבה לבי בדרכי ה' למשוך כל העולם אחרי ולא להימשך אחריו העולם כולו ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא שעה אחת רשע." יחד עם רנ"ק הסכים שד"ל על המשבר הפוקד את מיטב הציבור ועל הפיצול התרבותי-חברתי. שניהם ראו עצמם כעומדים במרכז המפה הרעיונית, שקטביה היו המשכילים הכופרים מזה והחסידים מזה. "האהבה" בין השנים נגמרה, כאשר שד"ל התקיף את הרמב"ם. בשנת 1838 זיהה רנ"ק את שד"ל כהולך נגד הזרם המשכילי בתורת "משכיל שכנגד". ההשכלה האמינה במפנה ההיסטורי של העת החדשה לקראת חברה רציונליסטית סובלנית והומניסטית, שבשרה ליהודים עתיד מבטיח. האמונה בעת החדשה עמדה בבסיס האתוס המודרניסטי של ההשכלה, וסופם של אויבי ההשכלה שינחלו מפלה. שד"ל הטיל ספק באתוס המודרניסטי של ההשכלה. הוא הטיל ספק בחשיפת הרדיקליזם הדתי של האינטלקטואלים. עמדה זו הביאה למלחמתו של שד"ל ביוסט, גדול חכמי ישראל בגרמניה. "החכם הכופר יאסט המדבר סרה על נביאי ה' ועל קדושיו". בקיצוניותו נתפס יוסט אצל שד"ל כאחד מצוררי ישראל ואויב לאומי. המשכילים נדהמו ממזגו הסוער של שד"ל שפגע באחד מגדולי "חכמת ישראל". גם הסקולריזציה של יהודי איטליה עוררה את דאגתו של שד"ל נגד "כת המתחכמים הפורקים עול, רבה בינינו. הוא ראה בבית המדרש בפדובה סכר אחרון שבלם את חיסול היהדות באיטליה. רנ"ק, שי"ר, מאפו, ורש"י פין היו גם הם רגישים לגורלם של אחיהם אך שד"ל היה "המשכיל שכנגד". דעתו היתה, כי האמנסיפציה לא תפתור את בעית עם ישראל. לכן הטיף לטיפוח התודעה הלאומית יחד עם רעיונות היסוד של היהדות. ספריו הרבים של שד"ל בנושאים האלה נכתבו בעברית ובאיטלקית. הוא פרסם בנוסף לספריו כשלוש מאות מאמרים בשתי השפות. גורלו האישי הקשה של שד"ל הגביר את הלכי הרוח הפסימיים שלו וחיזק את עמדותיו בחינת משכיל שכנגד. ככל שגברו הצרות האישיות שלו כך ליטש שד"ל יותר את השקפתו האנטי-השכלתית ותקף את אמונת המודרניים. הוא האמין כי האדם הוא יצור מושחת מלכתחילה. הציביליזציה היתה לו האלילה הגדולה של דורנו, שאין לו אלוקים אחרים, אלא תועלת עצמו. שד"ל תפס בשחור לבן את ההבדלים שבין "האטיציזמוס" לבין ה"יודאיזמוס". הפילוסופיה, המדע, הרציונליזם, האמנויות והאסתטיקה כל כאלו "חכמה יוונית" מזה, והדת, המוסר וההמוניזם של היהדות מזה. המלחמה בין שתי ההשקפות לא השאירה מקום לאופטימיות כל שהיא ולתקוה ולפשרה. האידיאל של שד"ל היה היהודי המאמין התמים בגלל תמימותו ואי-ידיעתו להתפלסף. את האחריות למשברי היהדות הטיל שד"ל על המשכילים האשכנזים בגלל רעיון האמנסיפציה שלהם. כולם בני "דור החופש, דור חרות חכמה ודעת ועל הבלי הישישים ישפוך בוז לעג." מקורו של ריסון הקנאות הנוצרית הדתית בזמנו, ביהדות ולא בתרבותה של יוון. יהדותו של שד"ל זוקפת על חשבונה את ההומניזציה באירופה במאה הי"ט והיא תרבות ששוחה נגד הזרם. רק היהדות מבטיחה את "תיקון המידות ושמירת הרליגיון" והכל באמצעות ההלכה. מבחינה פוליטית היה שד"ל נאמן למלכות אוסטריה ששלטה באיטליה. אך מרידת האיטלקים היתה עבורו בחינת "אצבע אלוקים". הוא דחה את ההצעות של "מתקני הדת", כי בלי תורה מן השמים "היודאיזמוס" אין לו קיום. יש להסביר לילדים כל האותות והמופתים המובאים בתורה כמשמעם וכפשוטם. "הבגידה" בברלין (ע"י מנדלסון ותלמידיו) סיפקה לשד"ל הצדקה היסטורית להשכלה שכנגד. כל ההשקפות האלה תרמו לשנאתו של שד"ל לשפינוזה. לדעתו, היא מלמדת את האדם לאהוב רק את עצמו ולדאוג רק לטובתו בלבד. ש. פיינר כותב, ששד"ל חשד ב"קונספירציה שפינוזיסטית", ואיים לנתק את יחסיו עם חבריו, שגילו נטיה כל שהיא לתורת שפינוזה. עם זאת, לא היה שד"ל חלק ממחנה האורטודוקסים, אלא "המשכיל שכנגד". בכל שנותיו קיים שיח ביקורתי עם חברים, שהיו בעלי השקפות רדיקליות ביותר. משה לייב לילינבלום גייס את שד"ל למחנה הלאומיים, והעיד עליו "שאותו נוכל לחשוב להלאומי הראשון בזמן האחרון, אשר ידע להבדיל בין קדושת רוח ישראל לבין גילולי הציביליזציה האירופית". בקבוצה זו שאליה השתייכו רנ"ק, שי"ר, צווייפל, רש"י פין וא.ד. גוטלובר היה שד"ל יוצא דופן. הוא ידע, כי דבריו לא יהיו נשכחים, וכתב "אחרי מותי ידעו ישראל, מי היה ומה פעל שד"ל, והשועלים המחבלים כרם ה' לא ייזכרו ולא ייפקדו על לב."