מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

בשנת חייה האחרונה התכתבנו, מיכל זמורה-כהן ואני, על נושא שהעסיק את שנינו שנים רבות: מעמדה של המוזיקה האמנותית במאה העשרים, וליתר דיוק, משמעותו של המהלך ההיסטורי-התרבותי שהניב את מה שמכונה "מוזיקה בת-זמננו". תקופה מסוימת אף השתתפנו בקבוצות דיון על סוגיה המשיקה לנושא: בעיית החינוך למוזיקה בבתי הספר בארץ. מיכל סברה שהדרך שהמוזיקה האמנותית הלכה בה במאה העשרים, המעבר מטונליות לא-טונליות, הייתה שגויה מעיקרה. אני חלקתי על השקפתה זו. לבסוף החלטנו לברר לעצמנו את העניין הסבוך והמורכב הזה, על רבדיו וממדיו השונים, בהתכתבות "ממוסדת" (בלי לחץ זמן, אך בקצב מחזורי רצוף), וכך באה לעולם חליפת המכתבים המוצגת לפני הקוראים בספרון זה. המכתב המסיים התכתבות זו נכתב על ידי מיכל כשבועיים לפני מותה, ב-19 בינואר 2015. ההחלטה לפרסם את חליפת המכתבים הפרטית נעוצה בעיקרה ברצון להיענות למבוקשה של מיכל; להתכתבות הנמשכת בינינו התייחסה כאל "ספרי האחרון", כפי ששבה והדגישה כמה פעמים כאשר סיבוכי מחלתה החלו לתת את אותותיהם. היא חשה שקצה קרב. במובן זה יש לקבל ספרון זה כמסמך לזכרה של מיכל, אך בד בבד גם כתרומה עיונית לבירור הסוגיה האמורה באשר למעמדה של המוזיקה האמנותית בזמננו. משה צוקרמן

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (2009-1918) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני-דתי, שמאלני-ימני ואשכנזי-מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

With its five thematic sections covering genres from cantorial to classical to klezmer, this pioneering multi-disciplinary volume presents rich coverage of the work of musicians of Jewish origin in the Polish lands. It opens with the musical consequences of developments in Jewish religious practice: the spread of hasidism in the eighteenth century meant that popular melodies replaced traditional cantorial music, while the greater acculturation of Jews in the nineteenth century brought with it synagogue choirs. Jewish involvement in popular culture included performances for the wider public, Yiddish songs and the Yiddish theatre, and contributions of many different sorts---technical and commercial as well as creative---in the interwar years. Chapters on the classical music scene cover Jewish musical institutions, organizations, and education; individual composers and musicians; and a consideration of music and Jewish national identity. One section is devoted to the Holocaust as reflected in Jewish music, and the final section deals with the afterlife of Jewish musical creativity in Poland, particularly the resurgence of interest in klezmer music. The essays in this collection do not attempt to to define what may well be undefinable---what ‘Jewish music’ is. Rather, they provide an original and much-needed exploration of the activities and creativity of ‘musicians of the Jewish faith’.

אהרן מנצ'ר (1917—1943) היה חבר ומדריך בתנועת גורדוניה בווינה. עם הרחבת מפעל עליית הנוער לאוסטריה, לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית במארס 1938, היה מנצ'ר לאחד מפעיליו המרכזיים. החלטתו להשעות את עלייתו לארץ ישראל, כדי להמשיך לטפל בהוצאתם של בני הנוער מאוסטריה, הביאה בספטמבר 1939 למינויו למנהל עליית הנוער בווינה ולאחראי על תנועות הנוער הציוניות בעיר. התגייסותו המוחלטת לעבודתו ויוזמתו להפוך את בית הספר של עליית הנוער לבית של פעילות חינוכית וחברתית עשו את מנצ'ר לדמות מובילה במאמצים לחלץ ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה ולמנהיגם של אלה אשר נותרו בעיר. את עבודתו החינוכית הוא המשיך בגטו טרזיינשטאט, שאליו גורש בספטמבר 1942. באוקטובר 1943 שולח מנצ'ר לבירקנאו עם קבוצה של 1,196 ילדים יהודים שהובאה לגטו מביאליסטוק ועם 52 המדריכים שהתנדבו, כמוהו, לטפל בהם. כולם נרצחו שם. דמותו של אהרן מנצ'ר ופועלו הם ליבת הספר. חלק מהמאמרים הכלולים בו עוסקים בתמונת הרקע – מדיניות הנישול והלחץ להוצאת היהודים מאוסטריה, שנקטו השלטונות הנאציים טרם השמדה, והמאמצים שעשו עליית הנוער וגורמים יהודיים אחרים, ציבורים ופרטיים, כדי למלטם. הספר מבוסס על גרסת המקור בגרמנית שיצאה לאור בווינה ב-2013 בעריכתם של יואנה ניטנברג ובנימין קאופמן. לספר בגרסתו העברית שנערכה ע"י יעקב (קובי) מצר נוספו שני חלקים חדשים. האחד הוא פרק מבוא מקיף הבוחן את פועלו של מנצ'ר תוך התייחסות לסוגיות כלליות העולות מספרות המחקר. החלק השני הוא מקורות מן הארכיון שצורפו לספר לשם הארה והמחשה של חלק מהנושאים הנידונים בו.

כדורגל היה מאז ומעולם מרכיב מרכזי בחייהם של יהודים בארגנטינה, ומועדון הכדורגל של אטלנטה מזוהה כבר עשרות שנים עם הקהילה היהודית של הבירה, בואנוס איירס. לדור הראשון של מהגרים הייתה החברות במועדון ערוץ של השתלבות חברתית במרקם החיים העירוני של בואנוס איירס. לדור השני הייתה זו דרך לשימור מרכיב זהות אתני ולדור השלישי –מסורת משפחתית בעיקר. ספר זה הוא מחקר חלוצי על ספורט וזהות אתנית. אף שרוב ההיסטוריונים יסכימו על חשיבותו של הכדורגל בחִברות של אמריקה הלטינית , מעט מאוד נכתב על אתניות ועל ספורט בחברות מהגרים כמו ארגנטינה וברזיל. גם ההיסטוריה החברתית של היהודים באמריקה הלטינית נוטה להתמקד באנטישמיות ולהזניח היבטים רבים מן התרבות העשירה של חיי היומיום בבואנוס איירס, שנוצרה בידי מהגרים יהודים וצאצאיהם , ובמיוחד יהודים שאינם חברים במוסדות הקהילה . מחקר זה מתאר פן מרכזי בעולמם של יהודי ארגנטינה ובתפקיד הפעיל שמילאו בעיצוב התרבות המקומית. אבל כדורגל הוא לא רק זירה לדיאלוג, אלא גם למתחים פוליטיים, אתניים ודתיים. קריאות אנטישמיות ליוו את משחקיה של אטלנטה לפחות מאז שנות השלושים. אוהדי אטלנטה לא נשארו חייבים והשמיעו לא פעם קריאות גזעניות משלהם כלפי אוהדי קבוצות יריבות. שחקנים, אוהדים ומנהלי קבוצות יהודים הם גיבוריו של ספר זה, המתבסס על מחקר ארכיוני וסדרה של ראיונות עם אוהדים של הקבוצה בארגנטינה ובישראל.

מהי צפייה בסרטים? מה סרטים מראים? מה הם לא מראים ומדוע? מה חושבים סרטים על צופים? מה חושבים צופים על סרטים? איך הפך שעמום לכלי מבע בארגז הכלים של רבים (וטובים) מקולנועני זמננו? איך נהפכו סרטי הפריפריה העולמית (כמו רומניה, איראן, טאיוואן, מקסיקו וגם ישראל) למחדשי סגנונות בקולנוע העולמי? מישהו אמר פעם: "עוד לא קרה ששני אנשים קראו אותו ספר". אמירה זו בוודאי טובה לספרות, שבה הקורא נדרש לדמיין את העולם המוצג במילים. קולנוע מציג לכאורה עולם מן המוכן, ורק מזמין לצפות ולהאזין לו. אלא שכמעט מראשית הקולנוע, ובמיוחד בעשורים האחרונים, סרטים מרשים לעצמם לא להראות ולא להשמיע. על רבים מאוד מהסרטים שבהם דן מעשי צפייה אפשר לומר: "עוד לא קרה ששני אנשים ראו אותו סרט". כשמו, זהו חיבור על צפייה.

16 באוקטובר 1943 היא מן היצירות העזות, המזעזעות והמרהיבות ביותר שנכתבו על פרשה אחת מתוך השואה של יהודי אירופה. המפתיע בטקסט הזה הוא הצירוף המתקיים בו בין תיעוד עיתונאי שנעשה בזמן אמיתי כמעט, כתיבה ספרותית מפוארת, בעלת עוצמה פואטית ורגשית מטלטלת, ומסה הגותית מעמיקה על דפוסי ההתנהגות הנאציים ועל "מסורת המכות וההסכנה למכות" של היהודים. ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטִי – יהודי-איטלקי, סופר, עיתונאי, מבקר וחוקר ספרות דגול – פורס ב- 16 באוקטובר 1943 את מסכת ההתהוות של האימה: גירוש יהודי גטו רומא. הסיפור (כי הוא קודם כול סיפור) חושף בכוח המזכיר רגעים בטרגדיות עתיקות מעין דקדוק שמכוחו מתרחש גירוש של קהילה יהודית בתוך מנגנון ההשמדה הנאצי; דקדוק שגם אם הוא חד-פעמי, יש בו איזו חוקיות עמוקה, מבעיתה, בין הדורס ובין הנדרסים. מבין סדקיו של התיאור הקפדני מבצבצים גם פרקי היסוד של המיתוס היהודי: בשיאו של הגירוש עולה פתאום זכר שיירי המצה הנשמרים בליל הסדר ומתוכם – יציאת מצרים, ובסיומו הנורא, בדממה הנותרת לאחר השלמתו של הגירוש, מביא דבנדטי את פתיחתה של מגילת איכה – "איכה ישבה בדד", והפעם – בלטינית, כהצבעה מתריסה אל עבר הנצרות המחרישה למראה הפשע הזה. בספר כלולות עוד שלוש מסות קצרות הנוגעות ברגעים שוליים יותר, אך עקרוניים, בתולדות השואה, וכל אחת מהן מרתקת בתובנותיה הנוקבות. חשובה במיוחד, דווקא היום, היא "שמונה יהודים" העוסקת בסוגיית האפליה המתקנת (של היהודים לאחר ההשמדה הנאצית ובכלל), המראה עד כמה כרוכה האפליה הזאת, האהבה והחסד המורעפים בדיעבד על מי שפשעו נגדם, באפליה הגזענית עצמה.

Richly illustrated and meticulously documented, this is the first comprehensive survey of synagogue textiles to be available in English. Bracha Yaniv, a leading expert in the field of Jewish ceremonial textiles, records their evolution from ancient times to the present. The volume contains a systematic consideration of the mantle, the wrapper, the Torah scroll binder, and the Torah ark curtain and valance, and considers the cultural factors that inspired the evolution of these different items and their motifs. Fabrics, techniques, and modes of production are described in detail; the inscriptions marking the circumstances of donation are similarly subjected to close analysis. Fully annotated plates demonstrate the richness of the styles and traditions in use in different parts of the Jewish diaspora, drawing attention to regional customs. Throughout, emphasis is placed on presenting and explaining all relevant aspects of the Jewish cultural heritage. The concluding section contains transcriptions, translations, and annotations of some 180 inscriptions recording the circumstances in which items were donated, providing a valuable survey of customs of dedication. Together with the comprehensive bibliography, inventory lists, and other relevant documentation, this volume will be an invaluable reference work for the scholarly community, museum curators, and others interested in the Jewish cultural heritage.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי , המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי , המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי , הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה ו המודוס המוזלמני , המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.