מקובל לטעון כי המרקסיזם הוא פילוסופיה, אך קרל מרקס הפסיק לכתוב חיבורים פילוסופיים לפני שהגיע לגיל שלושים. בבגרותו כתב ספרי כלכלה, חיבורים בהיסטוריה ובסוציולוגיה וכמובן גם כתבים פוליטיים. ואולם, קשה למצוא בכתבי מרקס הבוגר חיבורים שהוקדשו במיוחד לפילוסופיה. יוצאים מן הכלל בהקשר זה הם ה מבוא ו ההקדמה ל ביקורת הכלכלה המדינית . ה מבוא לביקורת הכלכלה המדינית , שנכתב ב-1857, נגנז ולא ראה אור בחייו של מרקס. הוא שרד רק כטיוטה, אך נותר ניסיונו היחיד של מרקס לנסח באופן שיטתי את הנחות היסוד הפילוסופיות לעיסוקו בכלכלה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה. הוא מוגש כאן לראשונה בתרגום עברי. ה הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית , שראתה אור ב-1859, מכילה דיון פילוסופי משלים ביחסים בין הכלכלה לבין הפוליטיקה וחיי הרוח. זהו הדיון המפורסם, המכיל את המשפט שהפך מאז לסיסמת המטריאליזם של מרקס: "לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא שקובעת את תודעתם". הספר העומד לפניכם, המאגד יחדיו את ה מבוא ואת ה הקדמה , מעניק לקורא העברי גישה נוחה לעקרונות הפילוסופיים העומדים ביסוד מחקריו של מרקס. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגם, טל מאיר גלעדי, הדן בפירוט בעקרונות הפילוסופיים הנפרסים בחיבורים אלו.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

גיליון 70 של כתב העת עומד בסימן התחדשותו של עיון , שנוסד על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן , יוליוס גוטמן וסיני אוקו לפני כשבעים ושבע שנה . בגיליון הנוכחי שאלת היחס בין העתיד להווה היא כאמור מרכזית, ונידונה מזוויות שונות. ברמה המתודולוגית, מטרת הדיון היא להפגיש את העתיד עם אפשרויות של דיבור ומחשבה שיחברו אותו אל ההווה ויחלצו אותו מסד האדישות והמובן מאליו . בפרט, תעלה כאן, בצורות שונות, השאלה: כיצד נכון להמשיג עתיד רחוק שנמצא מעבר למוטת ההשפעה שלנו, בלי להופכו לתסריט אחרית ימים המנותק מההווה? בהקשר זה , עולה גם השאלה על מקומה של תקווה, וכיצד להבין את משמעותה וערכה . ניתן לרכוש מנוי לשנת 2024 דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

"אמנם התורה שופעת בקרבנו וזמינה, אך בלא מעשה אין היא נגלית, ובלא מימוש אין היא מושגת. פשוט אצבעותיך והנה תפסת; התורה אינה מוגבלת לאחד או לריבוי: דבר על אודותיה וכבר פיך מלא" (מתוך "שיחה על אודות ההתמסרות לדרך"). ספר זה מוקדש לתרגום כתביו ולביאור מחשבתו של אחד מגדולי ההגות הבודהיסטית: מורה הזן היפני אֶיהֶי דוֹגֶן, בן המאה השלוש־עשרה. על אודות דוגן, הנחשב למייסד אסכולת הסוֹטוֹ של הזן, נאמר כי ייסד את "דת הישיבה" אשר אינה תרה אחר דבר – אף לא אחר התעוררות. תפיסתו העמוקה והחידתית הציבה אותו כאחת מדמויות המפתח להבנת עושרה וחוכמתה של מסורת הזן היפנית על זרמיה, הנפוצים כיום גם במערב. כפרשן יצירתי לדרך אבותיו וכמורה מחדש לתלמידיו, הצליח דוגן למזג בין מסורות, רעיונות ועקרונות בודהיסטיים מגוונים ולזקק מתוכם דרך דתית עמוקה ויצירתית, לעתים אף חתרנית, שהשפיעה לאין ערוך על יסודות הדעת של תרבות יפן. לספר שני חלקים: שער התרגום ושער הביאור. בשער הראשון תרגומים מן המקור לחיבורים מרכזיים להגותו וכן פרקי פרשנות המוקדשים להסבר על אודות חייו ומחשבתו. שער הביאור הוא פרי חקירה ממושכת בנבכי הספרות הפרשנית הענפה שנפוצה ביפן ובמערב במאות השנים האחרונות, והוא דן במקורות העתיקים לקורותיו של דוגן, בשפתו הדתית ובעיקרון אי-השניות המרכזי לה, בהתמודדותו עם סוגיות הזמן, הלידה והמוות, בתורת הישיבה השקטה שניסח וכן בתפיסתו האתית. בסופו של הספר מופיע לקסיקון קצר לביאור מונחי מפתח בכתביו. בכך מוצע לקהל קוראי העברית עיון מקיף, רב פנים ומעורר מחשבה, בתורתו של אחד מגדולי הגות יפן לדורותיה. ייעוץ מדעי: יעקב רז

כיצד מרגיש ונראה מוות מוחלט של עולמו הפנימי של האדם? על כך משיב ז’אן אמרי – או הנס מאייר בשמו האמיתי – באוסף המסות הקלאסי שלו, מעבר לאשמה ולכפרה . אמרי חווה מוות כזה כשנעצר ועונה על ידי הנאצים, ונשלח לאושוויץ’-מונוביץ’ שאותו שרד, עד להתאבדותו כעבור כמה עשורים. אמרי חש במוות זה גם בשנים שאחר המלחמה, בעת שהעולם סביבו חיפש דרכים להכחיש את שהוא חווה. ניסיונו האכזרי של אמרי מוביל אותו לנסח ביקורת מוסרית נוקבת כלפי המערב ונכונותו לבגוד באופן מושלם בערכיו, כלומר במסורת צלם האל באדם ובאתיקה המשתמעת ממנה. הספר שלפניכם מציע קריאה מעמיקה ומרתקת בהגותו של אמרי, ודרכה משרטט את סיבת המוות של הנפש – אובדן יכולת החריגה מהעצמי, אובדך תחושת הנשגב והטרנסצנדנטי. חריגה זו, היפתחות זו של האדם לעולם, היא נשמת אפה של נשמתנו, כך נטען בספר. בימינו גואה רטוריקה המזכירה את הנאציזם – התייחסויות לקבוצות אתניות או אמוניות כמחלות, חרקים או עכברושים. במיוחד בימינו, ספר זה נכתב בתקווה שיצליח לזרות מעט אור על משמעותם של ביטויים קשים כאלה ועל הסכנה האיומה הגלומה בהם.

הקיבוץ הוא ניסוי חברתי חשוב בשוויון ובשיתוף, שמאתגר את התיאוריה הכלכלית המסורתית. ב תעלומת הקיבוץ: חברה שוויונית בעולם קפיטליסטי חוקר רן אברמיצקי את הגורמים הכלכליים שמאחורי עלייתה ודעיכתה של התנועה הקיבוצית. המערכת הקיבוצית, שחייבה שיתוף שוויוני של כל חבריה בהכנסות ובמשאבים, יצרה תמריצים להשתמטות מנשיאה בנטל או לעזיבת חברי הקיבוץ המשכילים והמיומנים ביותר אל העיר. ובכל זאת, במשך רוב המאה העשרים רבים מהקיבוצים שגשגו, וחיי הקיבוץ נתפסו כאידיליים בעיני החברים עצמם והעולם שמחוץ לקיבוצים גם יחד. אברמיצקי שוזר את סיפור התנסותם האישית של בני משפחתו כחברי קיבוץ עם נתונים כלכליים והיסטוריים רחבי יריעה, ושופך אור על האידיאליזם ועל הנסיבות ההיסטוריות שעזרו לקיבוצים לשרוד בניגוד לתיאוריה הכלכלית המנבאת ששוויון ממריץ להשתמטות ולעזיבה. הוא מראה כיצד הצליחו הקיבוצים להתמודד עם אתגרי החיים ולשרוד בעולם קפיטליסטי, ומעריך את הצלחתם של קיבוצים שונים בשמירה על שוויון כלכלי. הלקחים מהניסוי החברתי המיוחד במינו הקרוי קיבוץ משתרעים הרחק מעבר לשעריו, ויכולים לשמש מדריך לחברות ששואפות לנהל חיים של שוויון כלכלי וחברתי. המחבר מסביר מה אפשר ללמוד מהקיבוצים על יצירת חברה שוויונית יותר, ומהם התנאים הנדרשים כדי שחברה כזאת תשגשג. "ספר כתוב להפליא, המפיח חיים בתורת הכלכלה דרך העדשה של ניסוי חברתי מיוחד במינו בחיים קומונליים. המחבר מלמד אותנו איך מעצבים תמריצים כלכליים ואֲמנות חברתיות את החברה האנושית. מומלץ בחום גם לבקיאים בכלכלה וגם למבקשים מבוא מרענן לתחום זה" (ראג' צ'טי, אוניברסיטת הרווארד).

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

Le 17 juin 1940, l’écrivain français Jean Guéhenno prit une double résolution après avoir entendu la déclaration radiophonique du maréchal Pétain annonçant aux Français la fin des combats et la demande d’armistice: tenir un journal, mais ne rien publier tant que durerait l’occupation allemande. Le récit de cette période trouble parut en 1947 sous le titre éloquent de Journal des années noires. Si le livre a été quelque peu oublié, la formule, par contre, est passée à la postérité. Dans l’esprit de Guéhenno, elle signifiait que ces années-là furent un tunnel, sinon un cauchemar: noires pour les victimes civiles et militaires disparues; noires pour les errements et les égarements des élites gouvernant la France; noires encore et surtout pour le déshonneur infligé à la conscience historique d’une grande nation; l’envers des Lumières, lesquelles se confondaient pour lui avec l’idée qu’il se faisait de la France.

הפולמוס שהתעורר סביב הנפקתה של "סדרת המשוררים", הנושאת את דמויותיהם של ארבעה משוררים אשכנזים, המחיש את תפקידם של שטרות כאמצעי לביטוי גאווה לאומית גם בעידן שבו אמצעים דיגיטליים משמשים מטבע עובר לסוחר. לאומיות בארנק מוקדש לניתוח הדימויים המופיעים על כסף ישראלי כגילויים של לאומיות, המתוּוכת לאזרחים כמעט מבלי משים. חקר משמעותם התרבותית של מטבעות ושטרות מוכר בעולם בעיקר בעשרים השנים האחרונות, וזה המחקר הראשון העוסק בנושא בישראל. בספר זה נחשפים לראשונה פרוטוקולים, התכתבויות וחומרים נוספים של הוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון של בנק ישראל למן הקמתה בשלהי 1955 ועד 2012. המחקר מפענח את המניעים לבחירה בדימויים מסוימים, כמו דימויים אלגוריים, בשנותיה הראשונות של המדינה, חושף את קבלת ההחלטות בבחירה באישים אלה ולא אחרים, ומגלה את המקרים שבהם נפסלו הצעות והנפקות שונות נתקלו בביקורת פוליטית וציבורית. הייצוגים משני צדי השטרות מנותחים מתוך הבנתם כאמצעים ראשונים במעלה להבניית לאומיות השואבת מעברהּ של האומה, מן ההווה הפוליטי-התרבותי שלה ומשרטוט דימויה האידיאלי.

הפילוסוף הגדול פרידריך ניטשה (1900-1844) קורא תיגר בכתביו על מוסכמות חברתיות ומעמיד לדיון ביקורתי את המוסר, הדת, המדינה, הממסד והבורגנות. עם זאת, עד לפני זמן לא רב רווחה בין החוקרים התפיסה שניטשה אינו פילוסוף פוליטי וחברתי אלא פילוסוף של האינדיווידואל, הגאון היוצר. בשל תפיסה זו התעלמו עד כה מתובנותיו המעמיקות ביחס לחוק ולמערכת המשפט. תובנות אלה, הפזורות בכל כתביו, מצטיינות בכתיבה בהירה וקולחת – תכונה שלא תמיד מאפיינת את כתביו האחרים. אסופה זאת, המכנסת לראשונה את כתביו של ניטשה בתחום המשפט והפילוסופיה של המשפט, ערוכה לפי נושאים, ובהם: הכמיהה האנושית לחיים ממושמעים, מקור החוק, המדינה, העבריין, רצון חופשי, חטא, אשמה וענישה. האינטואיציה של ניטשה וחדות המבט שלו הטרימו תובנות שמקבלות היום ביטוי מפורש ושיטתי, כך שהדיון בהגותו מאתגר ומעורר מחשבה גם בימינו אלה. הקריאה בכתביו תורמת לרכישת היכולת להתבונן במציאות הסובבת אותנו בעיניים ביקורתיות. זו מיומנות מיוחדת הדורשת אימון ותרגול, והעיסוק בכתביו של ניטשה בכלל, ובעיקר דיוניו בענייני משפט, מחדדים מיומנות זו באופן ייחודי.

"בבני האדם צריך או לנהוג בנועם או לחסלם", יעץ ניקולו מקיאוולי לקוראיו. אין פלא שזכה לקוראים רבים והיה להוגה הפוליטי המוכר ביותר והנודע ביותר לשמצה. בסגנון כתיבה מושחז קעקע מקיאוולי את היסודות שעליהם נבנתה התרבות המערבית מאז העת העתיקה. אבל מקיאוולי היה יותר מאשר מורה לרֶשע שקידש את המטרה והיה אדיש לאמצעים. על חורבות ההגות העתיקה הוא הניח את היסודות למחשבה הפוליטית המודרנית, ורעיונותיו היו מקור השראה לדיקטטורים ולמנהיגים דמוקרטיים כאחד. גם האזרח מן השורה משתאה אל מול הריאליזם הציני של מקיאוולי, שקרע מעל פני האנושות את המסכות של המוסר, האידיאלים והערכים, והציג את האדם כיצור אנוכי ושאפתני. לכן התרבות המערבית המודרנית היא במידה רבה תוצר של ניסיון מתמשך של הוגים ושל קוראים להתמודד עם התורה החתרנית של מקיאוולי ועם אמיתותיו המצמררות. עולמו של מקיאוולי ממקם את הגותו המהפכנית בתקופתו ומתחקה אחר התפתחות מחשבתו מנעוריו ועד ימיו האחרונים, דרך תהפוכות הזמן, הקריירה הציבורית הסוערת שלו וסופה הטרגי. לצד ההקשר ההיסטורי והביוגרפי, הספר מדגיש את הממדים האוניברסליים של הגותו, שאינה נחלת העבר אלא חלק בלתי נפרד מהדיון המתמשך על היכולות והמגבלות שלנו כבני אדם לארגן את חיינו המשותפים ולעצב את גורלנו. הוא מזמין את הקוראים לבחון סוגיות מרכזיות של זמננו מנקודת מבט לא שגרתית: לחשוב עליהן בעזרת מקיאוולי.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.