מהי צפייה בסרטים? מה סרטים מראים? מה הם לא מראים ומדוע? מה חושבים סרטים על צופים? מה חושבים צופים על סרטים? איך הפך שעמום לכלי מבע בארגז הכלים של רבים (וטובים) מקולנועני זמננו? איך נהפכו סרטי הפריפריה העולמית (כמו רומניה, איראן, טאיוואן, מקסיקו וגם ישראל) למחדשי סגנונות בקולנוע העולמי? מישהו אמר פעם: "עוד לא קרה ששני אנשים קראו אותו ספר". אמירה זו בוודאי טובה לספרות, שבה הקורא נדרש לדמיין את העולם המוצג במילים. קולנוע מציג לכאורה עולם מן המוכן, ורק מזמין לצפות ולהאזין לו. אלא שכמעט מראשית הקולנוע, ובמיוחד בעשורים האחרונים, סרטים מרשים לעצמם לא להראות ולא להשמיע. על רבים מאוד מהסרטים שבהם דן מעשי צפייה אפשר לומר: "עוד לא קרה ששני אנשים ראו אותו סרט". כשמו, זהו חיבור על צפייה.

Richly illustrated and meticulously documented, this is the first comprehensive survey of synagogue textiles to be available in English. Bracha Yaniv, a leading expert in the field of Jewish ceremonial textiles, records their evolution from ancient times to the present. The volume contains a systematic consideration of the mantle, the wrapper, the Torah scroll binder, and the Torah ark curtain and valance, and considers the cultural factors that inspired the evolution of these different items and their motifs. Fabrics, techniques, and modes of production are described in detail; the inscriptions marking the circumstances of donation are similarly subjected to close analysis. Fully annotated plates demonstrate the richness of the styles and traditions in use in different parts of the Jewish diaspora, drawing attention to regional customs. Throughout, emphasis is placed on presenting and explaining all relevant aspects of the Jewish cultural heritage. The concluding section contains transcriptions, translations, and annotations of some 180 inscriptions recording the circumstances in which items were donated, providing a valuable survey of customs of dedication. Together with the comprehensive bibliography, inventory lists, and other relevant documentation, this volume will be an invaluable reference work for the scholarly community, museum curators, and others interested in the Jewish cultural heritage.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי , המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי , המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי , הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה ו המודוס המוזלמני , המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

נפתלי וגנר יוצא למסע מוזיקלי מרתק בספרות: הוא קורא את תיאורי הנגינה והמוזיקה בעשרות סיפורים ורומנים בעיניו של מוזיקולוג ופרשן תרבות ומגיע לתובנות מפתיעות ומרגשות. בלזק ותומאס מאן, ביאליק ויהושע קנז, אליס מונרו ועגנון, מורקמי ויזהר ועוד רבים מתגלים בקריאתו המעמיקה של וגנר כפרשנים נועזים של הכוחות הטמונים בנגינה ובחוויה המוזיקלית. וגנר קושר, במיומנות ובשאר רוח, בין היצירות והקטעים המתוארים, לבין היצירות המוזיקליות עצמן ומגלה לקוראים, גם אלה שאינם בקיאים ברזי התווים ותורות המוזיקה, את מוקדי המשמעות שמצאו הסופרים במדיום המוזיקלי. מתוך כך נפרשים בספר נופי-ענק של היסטוריה, שינויים תרבותיים ומתחים פוליטיים. וגנר מפרש בדרך מרתקת ובסגנון הספוג בהומור מוזיקולוגי אופייני ("גלן גולד ניגן עצמו לדעת") כמה מהיצירות הנודעות ביותר שנכתבו על נגינה, כסיפורו המופתי של טולסטוי "סונטת קרויצר" או "טריסטן" של מאן, אך בעיקר מגלה אוצרות גנוזים החומקים לעתים מעיני הקוראים וחושף את כוחה של המוזיקה בתוכם. פרק גדול בספר מוקדש לזיקה הרומנטית בין מוזיקה, תשוקה ומוות. זוהי המוזיקה הקטלנית . אולם וגנר מרחיב אותה הרחק מן העולם הרומנטי למחוזות חדשים הנוגעים במודרניזם ובהיסטוריה של הדורות האחרונים. אחד משיאיו של הספר הוא הפרק המוקדש ליצירתו של יוסף בור "רקוויאם לטרזינשטדט" המגולל את סיפור ביצועו של הרקוויאם של ורדי במחנה טרזינשטדט על ידי מוזיקאים יהודים הכלואים בו. פירושו של וגנר חושף באירוע הזה רבדים עמוקים ומקיפים הנוגעים בהיסטוריה התרבותית המערבית כולה.

טיפול בתנועה ומחול: האמנות והמדע הוא מחקר מעמיק המאפשר הבנה רחבה של הטיפול בתנועה ומחול. הספר מציג את אופני היישום והפעולה שלו ואת הדרכים המובילות לשינוי. בפרקים המרכיבים את הספר אפשר למצוא אוסף מיוחד של פרספקטיבות תיאורטיות המלוות בדוגמאות קליניות ובטכניקות ייחודיות המתאימות למסגרות טיפוליות שונות. פרקים נוספים מציגים שיטות לתצפית וניתוח התנועה, מודעות להקשר התרבותי הן ביישום והן באלמנטים בסיסיים כמו השפעת ההתפתחויות במחול בעולם המערבי. הפרק האחרון דן בנושאי מחקר. ביבליוגרפיה מעודכנת מלווה כל מאמר . ספר זה התפרסם בספרדית, שתי מהדורות ראו אור באנגלית בהוצאת רוטלדג', וכן הוא התפרסם בקוריאנית, בגרמנית וברוסית.

הבמה כבית ארעי : התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

מכתב לד'אלמבר על התיאטרון (פורסם 1758) הוא חיבור שכתב ז'אן-ז'אק רוסו בתגובה לפרסום המאמר "ז'נבה" ב"אנציקלופדיה", שבו הציע ז'אן ד'אלמבר, מחבר המאמר, לייסד תיאטרון בז'נבה כצעד משמעותי לביסוס הנאורות בעיר. רוסו העריך שכינונו של תיאטרון בעיר מולדתו הקלוויניסטית יביא לקלקול המידות ולהרס המרקם החברתי. ואולם מעבר לכך, רוסו הוביל את הדיון לסוגיה רחבה הרבה יותר – סוגיית התואם הראוי בין הסדר הפוליטי הנהוג בחברה לבין העשייה התרבותית והחיים האינטלקטואליים המתקיימים בה. חיבורו של רוסו דוחס לטקסט קצר ופרובוקטיבי את כל השאלות המרכזיות הנוגעות לקשרים בין יצירה תרבותית לבין פוליטיקה: האם יש להעניק חופש ביטוי מוחלט, ללא שום מגבלות, לכל יוצר בתחום האמנות? האם תכלית היצירה התרבותית היא ביקורת החברה או דווקא הענקת תמיכה לערכים המובילים שלה? האם זה עניינה של המדינה לטפח את האמנויות, ואם כן, האם האמנויות שמתקיימות בחסות תקציבי המדינה צריכות באופן כלשהו לבטא נאמנות לערכי השלטון? ולבסוף, האם אנשי אמנות ויצירה צריכים תמיד להפגין התנהגות מוסרית ללא דופי ולבטא ביצירותיהם את המידה הטובה? תשובותיו המפתיעות של רוסו מזמינות כל קורא לנסח את עמדתו האישית בנושאים אלה.

הספר עוסק בארונות הקודש עשויים מעץ שגולפו במזרח אירופה מן המאה השבע-עשרה ועד המאה התשע-עשרה. הם היו מבנים מרשימים שלא היה להם אח ורע ביופיים ובעושרם האיקונוגרפי. ארונות אלו גולפו בידי אומנים יהודיים והם היוו מוקד לתפילתם של בני הקהילה הן בבתי הכנסת הגדולים בנויי אבן ולבנים בערים והן בבתי כנסת מעץ בעיירות קטנות ברחבי ממלכת פולין-ליטא, כלומר בשטחי פולין, אוקראינה, ליטא, לטביה ובלרוס היום. ארונות קודש אלו נהרסו במהלך שתי מלחמות העולם והמחקר מבוסס על צילומי שחור/לבן מבראשית המאה העשרים שנשמרו בארכיונים מקומיים. עבודתה החלוצית של פרופ' יניב מפיחה רוח חיים בביטוי אמנותי שנכחד לעד ומגישה אותו לחוקרים, לסטודנטים ולאוהבי אמנות ומורשת יהודית. הניתוח האמנותי של פרופ' יניב מציג את הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות סביב בנייתם של ארונות קודש אלו ודיונה מתמקד במשמעות המוטיבים המגולפים על הארונות, ובהם מלכות ה', המקדש וכליו וביטויי הצפייה לימות משיח. לאחר הדיון האיקונוגרפי מובאים בספר נספחים המהווים תשתית למחקר נוסף: תיעוד מלא של ארבעה עשר ארונות קודש, רשימות של אומנים, טקסטים המופיעים על הארונות ורשימה מוערת של מאה ועשרים ארונות הקודש שעליהם מתבסס מחקרה .

שבתי צבי שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו ממשיכה להיות נוכחת בתודעה הקולקטיבית של היהודים. על שבתי צבי ועל משיחיותו נכתבו יצירות רבות בתחומים רבים: ספרות ושירה, ציור ואמנות מופשטת, מחקר היסטורי וכן מחזאות. בספר זה מובאים מחזה ותסריט לא ידועים על שבתי צבי שנמצאו לאחרונה בארכיונים, שנכתבו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הועלו על הבמה או האקרן. מחבריהם, שני יוצרים שנשכחו: משה ליבר שכתב את המחזה ושמשון יעקב קרויטנר שכתב את התסריט. הוקדמו ליצירות פרק על שבתי צבי על הבמה ועל גבי האקרן וביוגרפיות על מחברי היצירות שבספר. לספר מצורפות כמה יצירות אמנותיות בלתי ידועות משל נחום גוטמן, נדב בלוך ונחמה לבנדל ומעל גבי הכריכה יצירה בלתי ידועה של ראובן רובין.

מאז תחילת שנות ה־2000, עם היכנסו לתוקף של “חוק הקולנוע” (2001), תפס הקולנוע הישראלי מקום מרכזי בתרבות הישראלית, וגם על מפת הקולנוע העולמי. שורה של במאיות ובמאים צעירים, רובם בוגרי בתי הספר לקולנוע בארץ, פרצו לקדמת הבמה עם סרטים רעננים, לעתים חדשניים מבחינה צורנית, שכמה מהם התאפיינו במידה של חתרנות פוליטית. קולנוע זה הפך במהרה למראׇה ביקורתית של החברה הישראלית: בהפנותו מבט מורכב, לעתים נועז, אל שסעיה ופצעיה של המדינה, הוא מציע אלטרנטיבה לטיפול הנדוש, הקונפורמסטי לעתים, של אמצעי התקשורת בשאלות חברתיות ופוליטיות. חלקו הראשון של הספר מתמקד במיפוי הקולנוע הישראלי החדש באמצעות כמה קטגוריות תמטיות: השינויים המוסדיים שעבר בתחילת שנות ה־2000, הקולנוע הנשי החדש, רב-תרבותיות בקולנוע הישראלי, ייצוג הדת בקולנוע החדש, הקולנוע הלהט”בי, ביטויי המחאה החברתית בעקבות “הקיץ החברתי” של 2011, הטרילוגיה ה”פוסט-טראומטית” של מלחמת לבנון, הקולנוע הדוקומנטרי החדש (פרק המתמקד ביצירתו של אבי מוגרבי). חלקו השני מוקדש לראיונות עם כמה מהיוצרים המובילים בקולנוע הישראלי החדש: רפאל נדג’ארי, קרן ידעיה, ערן קולירין, רונית אלקבץ, דוד וולך, ארי פולמן, שמואל מעוז, ירון שני, דובר קוסאשווילי, מני יעיש ונדב לפיד. את אחרית הדבר לספר כתב ארי פולמן, בן מחזורו של אריאל שוייצר בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת”א. פולמן עומד על המהפכה שחוללו בני דורו בקולנוע הישראלי והמעבר של חלק מהבמאים מעשיה טלוויזיונית לקולנוע.