The Zohar is one of the most sacred, authoritative, and influential books in Jewish culture. Many scholarly works have been dedicated to its ideas, its literary style, and the question of its authorship. This book focuses on other issues: it examines the various ways in which the Zohar has been received by its readers and the impact it has had on Jewish culture, including the fluctuations in its status and value and the different cultural practices linked to these changes. This dynamic and multi-layered history throws important new light on many aspects of Jewish cultural history over the last seven centuries. Boaz Huss has broken new ground with this study, which examines the reception and canonization of the Zohar as well as its criticism and rejection from its inception to the present day. His underlying assumption is that the different values attributed to the Zohar are not inherent qualities of the zoharic texts, but rather represent the way it has been perceived by its readers in different cultural contexts. He therefore considers the attribution of different qualities to the Zohar through time, and the people who were engaged in attributing such qualities and making innovations in cultural practices and rituals. For each historical period from the beginning of Zohar reception to the present, Huss considers the social conditions that stimulated the veneration of the Zohar as well as the factors that contributed to its rejection, alongside the cultural functions and consequences of each approach. Because the multiple modes of the reception of the Zohar have had a decisive influence on the history of Jewish culture, this highly innovative and wide-ranging approach to Zohar scholarship will have important repercussions for many areas of Jewish studies.

ההלכה היא התרחשות תרבותית ולא רק ספרות הלכתית. ממילא פילוסופיה של ההלכה אמורה לעסוק גם בפילוסופיה של ההתרחשות ההלכתית. למרבה הפלא פילוסופים של ההלכה לא עסקו עד כה בהתרחשות עצמה. החוקרים שמאמריהם מכונסים בספר מנסים להתמודד עם האתגר הזה. ברם עיסוק בכך טומן בחובו סתירה פנימית, שכן התרחשות היא דבר-מה שלא ניתן להמשיגו במילה כתובה, ועל כן המאמץ הנעשה פה דורש מאתנו מסע מרתק של הליכה בין האפשרי לבלתי אפשרי. מה טיבה של ההלכה כהתרחשות? מהו הידע הטמון בעשייה ההלכתית שאינו ניתן להמשגה ולכתיבה? כיצד התובנה שההלכה היא בעיקר ההתרחשות משנה לחלוטין את תחום הפילוסופיה של ההלכה? פילוסופים של ההלכה לא עסקו עד כה בהלכה כהתרחשות, והכותבים בקובץ – חוקרים מתחומי דעת מגוונים – מנסים להתמודד עם אתגר חדש זה כשהם מביאים עמם כלים מתחום הפילוסופיה, מחשבת ישראל, פרפורמנס, קולנוע, דינמיקה קבוצתית, קוגניציה, מגדר ועוד. הללו מעצבים מחדש מרחב ושיח בפילוסופיה של ההלכה.

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח). אָמַר רָבָא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אַף עַל פִּי שְׁהִסְתַּרְתִּי פָּנַי מֵהֶם בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (בבלי, חגיגה ה ע"ב) הספר חלומות ופשריהם בספרות חז"ל יצא לאור לראשונה בווינה בשנת 1923. מצוטטות בו יותר ממאתיים מובאות מספרות חז"ל העוסקות בחלום על מכלול הסוגיות הכרוכות בו, והן מלוות בהערות שוליים רבות. הספר הוא מיזוג מופלא בין ידע ובקיאות במסורת היהודית על מגוון ספרותה הקדומה ובין המחקר בן זמנו של המחבר, יהודי ונוכרי גם יחד, כפי שעולה מן ההפניות הרבות שבשולי הטקסטים, הכוללות אוצרות הספרות הקדומה שעסקה בחלום והישגיה של תרבות העולם של אותם ימים. הספר הוא דוגמה מרתקת ליחס של כבוד והערכה למקורות המשולב בניסיון אמיתי וכן להאיר אותם ולהבינם על בורים. המחבר, הרב דוקטור אלכסנדר קריסטיאנפולר (1884—1942), בן למשפחת רבני העיר ברודי שבגליציה המזרחית, למד ואחר כך לימד בבית המדרש לרבנים בווינה. את ספרו זה, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלו, כתב בשנות העשרים לחייו וסיימו ב-1914, אך פרסומו התעכב בשל מלחמת העולם הראשונה. התרגום לעברית נעשה ביוזמת בנו של המחבר, פרופ' נחום קריסטיאנפולר, לזכר הוריו הי"ד שנרצחו בשואה.

השכינה – הנוכחות הנקבית הנמוכה של האלוהות היהודית – מתוארת בספרות הקבלה מימי הביניים באופן מפורט ומפותח. השאלות מה היו המקורות לתפיסותיהם של המקובלים את השכינה ומה היו מניעיהם להפצת האמונה בה, נידונו בהרחבה בספרות המחקר וזכו לתשובות מגוונות ומעמיקות. הספר קיצוץ בנטיעות: עבודת השכינה בעולמה של ספרות הקבלה המוקדמת אינו מבקש להציע תשובה חדשה לשאלות יסוד אלו אלא לבחון את תקפות השאלות. הטענה המרכזית בספר היא שחלק ניכר מבין המקובלים כלל לא פעלו מתוך רצון להפיץ את האמונה בשכינה, אלא ביקשו למתן ולרסן אמונה זו. המחבר פורש תזה חדשה, שלפיה יש לראות בחלקים מספרות הקבלה המוקדמת תגובה לאמונה יהודית במודל אלוהי בן שני רבדים: אלוהות זכרית גבוהה ואלוהות נקבית נמוכה. אמונה זו, שהתפתחה מחוץ לחוגי המקובלים המרכזיים, עוררה דאגה בקרב חלק מהמקובלים שראו בה כפירה חמורה, וכינוה בביטויים קשים כגון 'אמונה בשתי רשויות' או 'קיצוץ בנטיעות'. וייס מצביע בספרו על עדויות למאבק סביב עיצוב דמותה של השכינה במהלך מאה וחמישים השנים הראשונות להתפתחותה של ספרות הקבלה, תוך שהוא מתחקה אחר מסורות פחות ידועות מעולמן של תורות הסוד היהודיות שנותרו בעל פה או שהועלו על הכתב ברמז ובתמצית.

Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Only the Sabbatian movement, with its unprecedented female liberationist, egalitarian agenda, acknowledged women’s spiritual inspiration and invested them with authority. It abandoned the halakhic norms governing relations between the sexes, turned the Messiah's wife into his full consort, and generated a syncretistic cult of the ‘holy maiden’ venerated as the female messiah. A fascinating study of an early-modern movement that transcended traditional gender paradigms. Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Even if historically some Jewish women may have experienced mystical revelations and led richly productive spiritual lives, the tradition does not preserve any record of their experiences or insights. Only the chance survival of scant evidence suggests that, at various times and places, individual Jewish women did pursue the path of mystical piety or prophetic spirituality, but it appears that they were generally censured, and efforts were made to suppress their activities. This contrasts sharply with the fully acknowledged prominence of women in the mystical traditions of both Christianity and Islam. It is against this background that the mystical messianic movement centered on the personality of Sabbatai Zevi (1626-76) stands out as a unique and remarkable exception. Sabbatai Zevi addressed to women a highly original liberationist message, proclaiming that he had come to make them ‘happy as men’ by releasing them from the pangs of childbirth and the subjugation to their husbands that were ordained for women as a consequence of the primordial sin. This unprecedented redemptive vision became an integral part of Sabbatian eschatology, which the messianists believed to be unfolding and experienced in the present. Their New Law, superseding the Old with the dawning of the messianic era, overturned the traditional halakhic norms that distinguished and regulated relations between the sexes. This was expressed not only in the outlandish ritual transgression of sexual prohibitions, in which the Sabbatian women were notoriously implicated, but also in the apparent adoption of the idea—totally alien to rabbinic Judaism—that virginity, celibacy, or sexual abstinence were conducive to women´s spiritual empowerment. Ada Rapoport-Albert traces the diverse manifestations of this vision in every phase of Sabbatianism and its offshoots. These include the early promotion of women to centre-stage as Messianic prophetesses; their independent affiliation with the movement in their own right; their initiation in the esoteric teachings of the Kabbalah; and their full incorporation, on a par with men, into the ritual and devotional life of the Messianic community. Their investment with authority was such as to elevate the Messiah's wife (a figure mostly absent from traditional messianic speculations) to the rank of full Messianic consort, sharing in her husband´s redemptive mission as well as his divine dimension. By the late eighteenth century, a syncretistic cult had developed that recognized in Eva—the unmarried daughter of Jacob Frank, one of Sabbatai Zevi´s apostate Messianic successors—an incarnate female aspect of the kabbalistic godhead, worshipped as `Holy Virgin´ and female messiah by her father’s devotees. This was the culmination of the Sabbatian endeavor to transcend the traditional gender paradigm that had excluded women from the public arena of Jewish spiritual life.

The philosopher, astronomer, and biblical exegete known both as Gersonides and Ralbag (1288-1344) wrote a veritable library of works that testify not only to the breadth of his intellectual concerns but to his attempt to forge a synthesis between the secular sciences and Judaism. This is the first English-language study to assess his place and significance for Jewish thought, and it offers a comprehensive picture of his philosophy that is both descriptive and evaluative. Gersonides (1288-1344), known also as Ralbag, was a philosopher of the first rank as well as an astronomer and biblical exegete, yet this is the first English-language study of the significance of his work for Jewish thought. Seymour Feldman, the acclaimed translator of Gersonides' most important work, The Wars of the Lord---a complete philosophical system and astronomical encyclopedia---has written a comprehensive picture of Gersonides' philosophy that is both descriptive and evaluative. Unusually for a Jewish scholar, Gersonides had contacts with several Christian notables and scholars. It is known that these related to mathematical and astronomical matters; the extent to which these contacts also influenced his philosophical thought is a matter of some controversy. Unquestionably, however, he wrote a veritable library of philosophical, scientific, and exegetical works that testify not only to the range of his intellectual concerns but also to his attempt to forge a philosophical-scientific synthesis between these secular sciences and Judaism. Unlike many modern scientists or philosophers, who either scorn religion or compartmentalize it, he did not see any fundamental discrepancy between the pursuit of truth via reason and its attainment through divine revelation: there is only one truth, with which both reason and revelation must agree. As a philosopher-scientist and biblical exegete Gersonides sought to make this agreement robustly evident. While philosophical and scientfic ideas have progressed since Gersonides' time, his work is still relevant today because his attempt to make prophecy and miracles understandable in terms of some commonly held philosophical or scientific theory is paradigmatic of a religion that is not afraid of reason. His general principle that reason should function as a 'control' of what we believe has interesting and important implications for the modern reader. Indeed, some of his basic arguments are favoured by many contemporary thinkers who attempt to incorporate modern science into their religious belief system. He was not afraid to make religious beliefs philosophically and scientifically credible; one could say that he pursued an 'ethics of belief' in that he held that there are constraints to what is believable, especially in religion. In this respect he was a precursor of Kant and Hermann Cohen: Judaism is or should be a religion of reason.

בין המאמרים המופיעים בכרך זה: יהודה ליבס – העירום והמלובש: עבודת הקודש הסודית והאזוטריות של פילון האלכסנדרוני ערן ויזל – שאלת חלקו של משה בכתיבת התורה בספרות חז"ל ובמעבר לימי הביניים דב שוורץ – דרכי קיצור ספר 'מקור חיים' לר' שלמה אבן גבירול בידי ר' שם טוב אבן פלקירה אליעזר חדד – 'לא תרצח' בכתבי הרמב"ם – בין אתיקה לפוליטיקה אבישי בר-אשר – 'פירוש של מאור קדוש' – גלגולי מדרשות ה'זוהר' בפירוש לא ידוע לעשרת הדיברות מאת ר' משה ד ליאון

הבלטת נוכחות ניטשה בעולמו של ברנר (בהיקף שלא היה כדוגמתו) באה לשם הדגשת העבריות של ברנר. אולם מה שעניין אותו במיוחד הייתה שאלה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית, נעדרת גבולות, לאומים ודתות, דהיינו השאלה: "מהו האדם?" ברנר הוא עברי מודרני המבקש להעניק להווייתו הקיומית אופי תרבותי-עברי. הוא אינו חושב כי חילוניותו מביאה אותו בהכרח להתפקרות או להתבוללות בין אומות העולם. 'מתק סתרים' של ברנר או בערתו של ברענער (כשמו ביידיש) מוזנת משלוש להבות: שמירת אמונים לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ולא לפולחנו הדתי-רבני; תשוקתו לטיפוחה של הספרות העברית; ערגתו למענטש אותנטי המקפל בתוכו את השתחררותו מפיתוייו של ניטשה. לכן אחת הטענות של חיבור זה היא כי אי אפשר להסביר או להבין את ברנר על פי ניטשה בלבד. המאמץ הכביר של ברנר לכתוב בלשון חצי-מתה אל אנשים חצי-חיים מקפל בתוכו את "ציוניותו השירית". ברנר ביקש בכל מאודו, להפוך את העברית לדת ולהתעלם מן הדת בעברית. את כלל יצירותיו הספרותיות והפולמוסיות של ברנר בגולה ובארץ אפשר לסכם בפסוק: 'החזון וּכְזָבוֹ'. רק 'הזעקה' לא הכזיבה אותו עד הירצחו.

Yaron Harel has constructed a dramatic story of how eleven chief rabbis all became the subject of controversy and were subsequently dismissed. This took place against a background of crime and licentiousness rarely documented in the context of Jewish society. Set firmly in the social and political developments of the time, this colourful picture is very different from the commonly accepted image of Jewish communities in the Ottoman Empire. This is a book of unexpected drama: all eleven chief rabbis appointed in this period of unprecedented change in the Jewish communities of the Fertile Crescent became the subject of controversy and were subsequently dismissed. This took place against a background of events rarely discussed in the context of Jewish society: crime, hooliganism, slander, power struggles, sexual promiscuity, and even assaults and assassination attempts on rabbis. Using a wide range of testimonies gleaned from Ottoman Jewish, Arabic, and European sources, Yaron Harel paints a colourful picture of these upheavals set firmly in the social and political context of the time and far removed from the commonly accepted image of Jewish communities in the Ottoman empire. Jews were also affected by modernization and political conflict in the wider society of the time, and these too gave rise to power struggles. The chief rabbis were at the forefront of these confrontations, especially those that resulted from the new inclination towards Western culture. Most of them recognized that the challenges of modernization had to be met, although in a way that did not endanger religious principles. Their openness to change stemmed from a concern for the future of the communities for which they were responsible, but they were often vociferously opposed by those who were free from such responsibility. The communal politics that ensued were sometimes heated to the point of violence. In the latter years of the empire, many Jews came to support the Young Turks, with their promise of liberty and equality for all. The atmosphere of the time was such that rabbis had to develop political awareness and engage in Ottoman politics. This was another source of tension within the community since the new regime punished anyone suspected of opposition severely. This lively and fascinating study based on little-known sources offers a lens through which to view the Jewish society of the Ottoman empire at a time when all the traditional norms were being challenged.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: סליחות לעשרה בטבת מפרי עטו של ר' יוסף אבן אביתור יוצאות לאור על ידי אבי שמידמן תשובות הרי"ף להשגות ר' יצחק בן ברוך אבן אלבאליה יוצאות לאור על ידי דן גרינברגר סליחות לר' צדוק אלעמאני יוצאות לאור על ידי שרה כהן ברייתא דיוסף בן עוזיאל יוצאות לאור על ידי נעמה בן-שחר דרשות חתונה לר' מיכאל בן שבתי בלבו יוצאות לאור על ידי דב שוורץ

This masterly collection of essays offers a multifaceted analysis of how Jewish leaders in medieval and early modern times responded to the challenges they faced. Based largely on the study of sermons and responsa—genres that show Jewish leaders addressing real situations in the lives of their people—it reveals how rabbis have handled intellectual, social, and political diversity and conflict within various vibrant Jewish societies. As medieval Jews were exposed to new philosophical ideas, many began to question and challenge rabbinical leadership. Several of the essays explore the process by which these ideas became more accessible , the doubts that consequently arose regarding certain biblical and rabbinic texts, and the attempt by some leaders to ban the study of philosophical texts. Other essays address the rhetoric of rebuke with which preachers criticized behaviour within their community that they considered to be a violation of Jewish law and tradition. Another set of essays focuses on the challenges emerging from external forces, including the unification of France, the Spanish Inquisition and Edict of Expulsion, and the beginning of the Counter-Reformation. One essay explores and challenges the basis for criticism of the talent and leadership of rabbis in such times of crisis. A final section is devoted to conflicting attitudes towards the Holy Land, exile and diasporic existence, and messianic movements and personalities. These essays represent three decades of scholarship by a distinguished historian. Bringing them together in a single volume allows a new generation of students and scholars to have access to his insights and conclusions.