ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

ספר זה הוא הזמנה להתבוננות בעבודתה של אחת הקהילות הדומיננטיות ביותר בישראל, ובה בעת אחת הסגורות שבהן: הקהילה הטיפולית. באמצעות עבודת שדה אנתרופולוגית בת ארבע שנים (2008-2004) בשתיים מהעמותות הטיפוליות הבולטות בישראל - נט"ל ('המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי') וה'קואליציה הישראלית לטראומה' – מתחקים פרקי הספר אחר ההצטלבות הבלתי נמנעת בין שאלות קליניות של אבחון, טיפול ומניעה של פוסט-טראומה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, לבין שאלות פוליטיות של זהות קבוצתית ויחסי כוח: אילו מאבקים מתקיימים בין אנשי הטיפול על משמעותה של החוויה הטראומטית ועל גבולותיה המוסריים? אילו הסכמות מתקבלות ביחס לפרקטיקות סיוע ולהקצאת משאבים, ומה הקשר בינן לבין שאלות של זהות קבוצתית; פוליטית, אתנית ומעמדית? מסע אתנוגרפי זה יאיר את התפתחותה של פוליטיקה סביב העיסוק הטיפולי בטראומה בשני מופעים עוקבים: (1). המופע המוסדי יעסוק בהקמתה של אכסניה טיפולית חדשה, מכוחו של חיבור יוצא דופן בין אנשי טיפול, תורמים ואנשי פרסום. (2). המופע המקצועי יציג את הסתעפותם של ארבעה מעגלים של עיסוק טיפולי בטראומה: מעיסוק ב'גרעין הקליני' של ההפרעה בקרב חיילי הצבא, עבור אל עיסוק ביחס המתוח בין טראומה 'ראשונית' של גבר וטראומה 'משנית' של אישה, בת זוגו, עד להתרחקות הולכת וגדלה מבסיס האֵם הקליני, לטובת התערבויות בקרב 'קבוצות סיכון', מבאר-שבע בדרום ועד דליית אל-כרמל בצפון, וכלה בדגש על מניעתה של טראומה, דרך פעולות של 'חוסן וחיסון' בעיר שדרות. מכאן ומכאן, יתברר עד כמה היה העיסוק בהפרעה רחוק מלייצג מציאות אובייקטיבית אחת ואמת קלינית ברורה. תחת זאת, תיחשף קיומה של רשת רב-קולית ורבת-משתתפים של יחסי גומלין סביב העיסוק הטיפולי בטראומה, בין מיקומים חברתיים שונים ובין תפיסות עולם שונות. ניתן לקנות את הספר באנגלית כאן

אורגים קהילה – עובדים באופקים, 1955 — 1981 , חושף את אופני התהוותה של עיירה חדשה בלב מדבר, שההיגיון הלאומי אשר בבסיסה מלווה בריק כלכלי עמוק. מתוארים בספר מפגשים בין עובדים, תושבים ושכנים; בין בעלי הון ומנהלי המפעלים לבין העובדים; בין העובדים מאופקים לבין העובדים מרצועת עזה; ובין קבוצות חברתיות באופקים, כגון גברים ונשים. היחסים בין הקבוצות הללו כוננו גבולות חברתיים שהשפיעו על העובדים בשוק העבודה ומחוצה לו, ואפשרו גם צמיחה של קהילה מקומית. קהילה זו עוצבה אמנם לא פעם לאור החלטות ופעולות של קברניטי המדינה וגופים חיצוניים לאופקים, אך בסופו של דבר הייתה מקור גאווה ושייכות לתושבי העיר. הסולידריות כלפי הקהילה המקומית והכוח שהקנתה לעובדים ניכרו במאבקם נגד סגירת מפעלים – 'שביתת סגירה'. מהלכיה של שביתת סגירה מעידים על התפתחותו של מאבק אזרחי נגד ליברליזציה כלכלית. סיפורה של קהילה מתוך מבט מקרוב על חיי היומיום, מלמד רבות על התפתחותה של החברה בישראל ועל עיצוב היחסים בין מרכז לפריפריה.

ישראלים בדרכם הוא סיפורם של צעירים מברית המועצות לשעבר המפלסים את דרכם לישראליות. צעירים אלה מבקשים לדבוק בזהותם הייחודית, אך בו בזמן גם להשתייך למקום החדש. על בסיס ניתוח סיפוריהם אנו מציעות פרספקטיבה חדשה בחקר הגירה, שעל פיה השתייכות מושגת לא דרך אימוץ של אתוסים לאומיים מכוננים אלא מעצם ההשתתפות בשיח המקומי על אודותם. פרקי הספר עוסקים בדרך שבה מעצבים הצעירים את השתייכותם באמצעות קריאה של אתוס השיבה הביתה, המעניק להם אזרחות אוטומטית ומטווה את הדרך להשתייך ללאום היהודי. באמצעות פרשנותם למופעיו של אתוס השיבה בחיי היומיום, המהגרים מעצבים זיקה לבית החדש, מכוננים את זהותם, ומתמקמים בחברה הישראלית. בהקשר זה הם עסוקים בפענוח ובביקורת של 'אבני הבניין' של האתוס : זיכרון השואה והאנטישמיות, השירות הצבאי, היהודי החדש ודבקות במקום. הספר מראה כיצד המהגרים נאחזים באתוס המבטיח להם הכרה והכלה בלאום האתנו-יהודי, ומשמש להם עוגן של ביטחון. בו בזמן הם מתנגדים לתביעותיו הטוטליות תוך ביקורת על תפיסות של הציונות הנחשבות פרות קדושות. כך האינטרס של המהגרים להיכלל בגבולות הלאום, בצד התשוקה להשתייך למקום החדש, מבטיחים שימור ושעתוק של האתוס, אך אינם מונעים התרסה, ביקורת וחיפוש דרכים ייחודיות להשתייכות. אנו מכנות את המהלך הכפול של המהגרים השתייכות ביקורתית . מושג זה מציין שהשתייכות של מהגרים למקום החדש אין פירושה בהכרח קבלה ללא תנאי של האתוסים המקומיים, ואילו ביקורתיות אין משמעה דחייה של המקום החדש, או נסיגה למובלעות חברתיות-תרבותיות. השימוש במושג בא להדגיש שההתמקמות של מהגרים בארץ חדשה היא אקטיבית ורווית סתירות, מתמשכת ורבת פנים, בעודה מאמצת דפוסים תרבותיים מקומיים מסוימים ודוחה אחרים.

חד-הוריות, תשלומים ממשרד הרווחה, מסיבת בר-מצווה, חזרה בתשובה, עבודה במפעל, הימורים, לידות – כל אלו ועוד מרכיבים את שגרת יומן של נשים רבות בעיירות פיתוח. האנתרופולוגית פנינה מוצפי-האלר, בעצמה בת לעיירת פיתוח, מציבה במוקד כתיבתה את סיפוריהן של חמש נשים מזרחיות בנות ירוחם המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם חוויית החיים של המרחב הפיזי, חברתי ותרבותי שהוא עיירת פיתוח - עם מערכת השכלה ירודה, מיעוט מקומות תעסוקה ודימוי חברתי שלילי. הספר בקופסאות הבטון הוא אתנוגרפיה פמיניסטית אמיצה. בכתיבה בהירה, שווה לכל נפש, מצליחה המחברת להראות כיצד מגדר, מעמד ואתניות אינן קטגוריות עצמאיות אלא מוטענות זו על זו, לעתים בצורות מפתיעות. הספר מוסיף רב-ממדיות להבנת השאלה המזרחית בישראל תוך הרחבת מושג המזרחיות ומבלי להתפשר על הנחות היסוד של המחקר הפוסט-קולוניאלי. ( פרופ' יהודה שנהב, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת תל אביב) את המבט של הפמיניזם הליברלי האשכנזי על "תקרת הזכוכית" ממירה פנינה מוצפי-האלר במבט רב-כיווני, הכולל צירי זהות שהמחקר הפמיניסטי הלבן מזניח, כמו מעמד, דת, השכלה ואתניו ת. אלה מצטלבים זה בזה לכלל "קופסת בטון" של מגבלות שבמסגרתן נשים מנסות לייצר לעצמן חיים בעלי משמעות. המחברת מציעה ניתוח חד ומבריק שמוביל לפיתוח שפה מחקרית של שותפות ושוויון המאפשרת לא רק לחלץ ידע אלטרנטיבי אלא גם לעקוב אחר תהליך היווצרותו ועל חלקה שלה בייצורו. ( ד"ר אורלי לובין, החוג ללימודי ספרות, אוניברסיטת תל אביב) בדיאלוג מתמשך, לעתים נוקב, עם חמש נשים מזרחיות, ממחישה המחברת כיצד מצליחה כל אחת מהן לעצב חיים של משמעות בתוך מגבלות מבניות של עיירת פיתוח מרוחקת. הדמויות המורכבות והכתיבה האמפטית והביקורתית כאחת , שואבות את הקוראות והקוראים לדיאלוג עם גיבורות הספר ועם המחברת, וגם עם עולמם הם. ( פרופ' דבורה ברנשטיין, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה)

תחום הבריאות הוא זירה מרכזית שבה נקבע גורלם של אנשים ואושרם. במשטרים דמוקרטיים, שירותי הבריאות הם אבן בוחן למימוש זכויות, להשתתפות ולשותפות במשאבי הכלל. כיום מערכת בריאות ציבורית או פרטית אינה יכולה לספק את כל הצרכים לכל המצבים הרפואיים לאורך זמן ובחינם. ככל שתחום הבריאות הופך יקר יותר, עם התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות והגידול בציפיות לטיפול איכותי, כך מנסות חברות דמוקרטיות לקדם רפורמות שיאפשרו גישה לשירותים אלה לכלל האוכלוסייה. אולם השירותים הפכו להיות מוצר יקר עבור רוב האנשים. וכידוע, לשירותי הבריאות ולטכנולוגיות רפואיות בחברה מפותחת יש מחיר, והוא נקבע בשדה הפוליטיקה כתוצאה ממאבקים בין תפישות עולם ובין אינטרסים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקף ב-1995, הוא התמודדות של החברה הישראלית עם סוגיות אלו. החוק נולד על רקע פוליטי מקומי שקשר בין פוליטיקה מקומית אלקטורלית ומערכת הבריאות. עם כניסתו לתוקף, הגדיר החוק מחדש את הזכות לשירותי בריאות ויצר מערכת כללים שעיצבה תהליך פוליטי המסדיר את המימון של חלק נכבד ממערכת הבריאות ומתמקד בסוגיות של הקצאת משאבים מוגבלים. הספר בוחן את הזיקה של מערכת הבריאות ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי לתהליכי שינוי בחברה הישראלית ולקשרים בין כלכלה ופוליטיקה. נידונה בו השאלה האם חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא חלק מהתעצמותם של גורמים פוליטיים המצדדים באימוץ ערכים של אינדיווידואליזם ותחרותיות.

בשיח הפוליטי והאקדמי בישראל נשמעת שוב ושוב הטענה שצה"ל זוכה לעוצמת יתר, וכי החשיבה הצבאית קובעת את החשיבה המדינית. בה בעת נשמעת טענה הפוכה, שלפיה הצבא מבוקר יתר על המידה הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי קבוצות אזרחיות כגון ארגוני זכויות אזרח, ארגוני הורים וקבוצות אחרות, ובתוך כך מצטמצם מרחב הפעולה האוטונומי שלו. הייתכן ששתי הטענות צודקות בעת ובעונה אחת? ואם כן, כיצד תוסבר הסתירה ביניהן? בכך עוסק הספר שלפנינו. במרכז הספר מי שולט על הצבא? מוצעת ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימציה לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס המיליטריזם בחברה. הטענה המרכזית הנפרסת בספר היא שהפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, ואילו הפיקוח על הצבאיות נחלש, ובין שני תהליכים אלה מתקיימת זיקה של יחס הפוך. אבחנה זו מאפשרת לנתח תופעות רבות שליוו את העיסוק בצה"ל בעשור האחרון, וביניהן: • השלכותיו הפוליטיות של השינוי בהרכב החברתי של הצבא. • השלכותיה של מדיניות מניעת הנפגעים. • החותם שמטביעים על הצבא קבוצות וארגונים, המנסים לפקח עליו באמצעות פעולה בזירה הציבורית והמשפטית. • המשמעות של חדירת ערכי תרבות השוק אל צבא. • מורכבות הפיקוח על הצבא באמצעות העיתונות.

הספר לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל, מנתח ומברר את תרומתם של אנשי רוח פלסטינים בישראל לכינונה מחדש של החברה הערבית-פלסטינית לאחר מלחמת 1948 וההתרחשויות שבאו בעקבותיה. תפקידם של האינטלקטואלים הפלסטינים בישראל עוצב במידה רבה בהשפעת מיקומם הסִפי הרב-צירי - האזרחי, הלאומי והתרבותי - שהתפתח אחרי הנכּבה, ומרצונם להתמודד עמו. בעבורם הייתה זו מציאות בעייתית, שבה התמקמו הפלסטינים 'בתוך-אבל-מחוץ' לתבנית הישראלית והפלסטינית גם יחד. אינטלקטואלים, יוצרים ואנשי תרבות חוו את הספיות כמציאות של חֶסֶר, ולכן התאפיינה יצירתם בתשוקה עמוקה למרכז האבוד, שהתבטאה בחיפוש דרכים שונות לכינון מרכז חלופי חדש. באמצעות ראיונות עמם ובחינת יצירותיהם הכתובות - שירה, ספרות, טורים בעיתונות ויצירה אקדמית - המחברת בוחנת את השיח שיצרו ואת הרעיונות שניסחו כדי להתמודד עם הסוגיות הלאומיות, האזרחיות, הפוליטיות והתרבותיות הנוגעות למעמדם הקולקטיבי. הספר, מחקר ראשון בתחומו, ממוקם בנקודת המפגש שבין הסוציולוגיה של הפוליטיקה, הסוציולוגיה של הידע, הסוציולוגיה של התרבות והסוציולוגיה של מיעוטים אתניים.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה, שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

מה מניע נשים בדוויות ללחום למען רכישת השכלה גבוהה? מאין שואבות הן את כוחן? באילו אסטרטגיות הן נוקטות כדי להצליח? האם הן מהוות דוגמה אישית לנשים צעירות אחרות? האם הן כוח מחדש בקהילתן? מהו המחיר שהן נאלצות לשלם? שאלות אלו נידונות בספר מודרות ואהובות, העוסק בעולמן של הנשים הבדוויות בנגב שיצאו לרכוש השכלה גבוהה בישראל. הספר נוגע בתחומי חייהן הגלויים והסמויים, מספר על הכאב והכוח של הנשים באמצעות סיפורים הנוגעים למעמדן כנשות מקצוע, ובעיקר אלה המספרים על חיי האישות והמשפחה שלהן. לעיני הקורא נפרשת תמונה רחבה של מערכת היחסים המגדרית בקהילה הבדוויות בדרום, תוך כדי דיון בנורמות, מנהגים ויחסי כוח. הספר עומד על השינויים המתרחשים בקרב הנשים הבדוויות בדרום בעשור האחרון, ומתוך כך גם בגברים, ובעיקר ביחסיהן עם האחים והאבות. סיפורי הנשים המרואיינות שזורים בסיפורה האישי של המחברת-החוקרת, ראשונה מקהילתה ומבנות שבטה שרכשה השכלה אקדמית גבוהה.

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות והשלישי בקדושתו לאסלאם לאחר מכה ומדינה. אופיו הקדוש הפך אותו לאחד ממוקדי הסכסוך הישראלי-ערבי. בחודש מרס 1996 פסק ועד רבני יש"ע, שחבריו הם רבני ההתנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה, כי הכניסה להר הבית מותרת ואף מומלצת. פסיקה זו עמדה בסתירה לנוהג המקובל מזה דורות האוסר כניסה לשטח ההר מסיבות הלכתיות. מאז פתיחת האתר לכניסת יהודים, לאחר שהיה סגור בשל 'אינתיפדת אל-אקצה' (2001-2003) קיבלה הפסיקה את ביטוי מוחשי עם ביקורם של עשרות אלפי תלמידי הישיבות הלאומיות באתר הקדוש. תהליך זה התרחש, בין השאר, בשל תנועות בקרב הציבור הדתי הפועלות למען התרת התפילה על הר הבית וכינון בית המקדש השלישי. הספר מציג מבט עכשווי על עולמן של קבוצות אלה וחושף את השקפתם הדתית התובעת גאולה כאן ועכשיו ואת הדרכים שבהן הן פועלות על מנת לממש את חזון אחרית הימים. הספר גם עוסק בקשר שנרקם בין הפעילים היהודים לתומכיהם מהעולם הנוצרי פונדמנטליסטי. פונדמנטליזם יהודי והר הבית פותח צוהר לתמורות עכשוויות המתחוללות בציונות הדתית ומנתח מגמות של הקצנה הנובעות ממשברי אמונה. קריאת חובה לכל מי שחפץ להבין את הנטיות העכשוויות הרווחות בציבור הדתי כלפי מדינת ישראל. 'חומר מרתק, שאי אפשר להישאר שווה נפש כלפיו. ראויה לשבח יכולתו של ענברי להציג נכוחה את הפוטנציאל החדשני, המהפכני והחתרני שבאמצעותו מאתגרות הקבוצות הנחקרות את רשויות המדינה, את הציבור הלאומי-דתי ואף את הציבור החרדי בישראל'. פרופ' יורם בילו, האוניברסיטה העברית

קולות הקוראים, ספרם של חנה אדוני והלל נוסק, הוא המחקר המקיף והמורכב ביותר בנושא הקריאה שנערך בישראל. הקריאה נבדקת במחקר זה במגוון רחב של היבטים לאורך שנים רבות ובאמצעות כלי מחקר תאורטיים, פרשניים ואמפיריים. תרבות הקריאה הנחשפת במחקר פותחת צוהר להבנת תהליכים רבים בחברה הישראלית: זהות גלובלית מול זהות מקומית, השפעתה של סביבת המדיה הרב-ערוצית על תהליכי חִברות, יחסים בין המינים, פערים חברתיים. המסקנות העולות מן המחקר מרעננות ומפתיעות. מתברר שדעותינו הקדומות על אודות מצב הקריאה – מן ההנחה שהאינטרנט והכבלים דחקו את הספרים והעיתונים משעות הפנאי ועד השערותינו הפופולריות על אופיו וזהותו של קהל הקוראים – לא תמיד עומדות במבחן. 'מי שעתידה של תרבות הקריאה יקר ללבו, ומי שרואה בה נדבך מרכזי בקיומה של החברה הישראלית, ימצא בספר זה עניין רב'. ד"ר גדי טאוב, האוניברסיטה העברית