איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

אנו שמחים להציג בפני הקוראים את הכרך העשרים ושלושה של כתב העת מסורות: מחקרים במסורות הלשון ובלשונות היהודים . כרך זה כולל תשעה מאמרים העוסקים בהיבטים מגוונים של לשונות היהודים ובמסורותיה ובמאפייניה של העברית כפי שהם משתקפים בסוגות שונות. חמישה מן המאמרים דנים בתרגומים. שניים מהם עוסקים בתרגומים של ספרי מקרא לערבית היהודית. משה בר־אשר, אשר חקר ופרסם את השרח המערבי — הלוא הוא התרגום המגרבי למקרא — דן במאמרו בתופעות של לשון נקייה ועידון בלשון "מפני סכנה" בשרח לחומשים במדבר ודברים, ומעמידנו גם על הבדלים בתרגום בין שירת דוד בספר שמואל ב, כב לשירה בתהלים מזמור יח. תמר צבי בודקת במאמרה את שאלת מוצאן של חלופות התרגום המופיעות בתפסיר רב סעדיה גאון (רס"ג) לספר שמות על פי כתב היד המעולה של התפסיר, Yevr. II C1 , האצור בספרייה בסנקט פטרבורג. נַחֵם אילן דן בתרגום לערבית יהודית, שערך ר' מכ'לוף עידאן מג'רבה במחצית המאה העשרים, לחלקו השני של החיבור "פלא יועץ" פרי עטו של ר' אליעזר פאפו (בולגריה, 1786 — 1827). מאמר מאת יפה ישראלי עוסק בתרגום פיוט נודע שחיבר ר' יהודה הלוי "ישן, אל תרדם" לארמית היהודית החדשה על פי להג העיר סקז (כורדיסתאן האיראנית). אורה (רודריג) שורצולד מעמידה בפני הקוראים השוואה בין שישה תרגומים בלאדינו לתיאור האהוב במגילת שיר השירים, פרק ה, שמקורם הן במזרח הן במערב וזמנם מן המאה השש־עשרה עד המאה העשרים. אסף בן־משה מפנה את מבטנו למגוון הלשוני של יהודי עיראק, בעומדו על ההבדלים בין הלהג הערבי־יהודי המדובר של קהילת עאנה לבין הלהג המדובר של קהילת יהודי בגדאד. במאמרה של דלית אסולין נדונה לשונם של רבנים מזרחים שהצטרפו לחסידות ברסלב, שמוצאה אשכנזי. מאמרם של אפרים חזן ורחל חיטין משיח דן בסוגה אחרת, בחליפת איגרות שכתבו חכמים זה לזה בענייני ספרים, וקדם גולדין עוסק במאמרו בשירי חידה עבריים.

בין המאמרים בכרך זה: אוהד אבודרהם | התחילית "קא־" במנדאית הקלסית אילן אלדר ז"ל | כללי הטעמים המפסיקים בשלושת ספרי אמ"ת מתוך ספר "עדת דבורים" יואל אליצור | תולדות "איגר" בארמית והשתקפותן במשנה חנן אריאל | בגדי השרד: עיוני לשון ונוסח בבבלי יומא עב ע"ב

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.