להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים בעלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

"משנות נעוריו פגש לוינס בכתבי הקלסיקונים הרוסים והסופרים הגדולים של אירופה המערבית את 'הבעיה הפילוסופית, אם תופסים אותה כבעיית משמעותו של האנושי'. היכן הגרעין של 'אנושיות האדם', ביטוי כה רווח אצל לוינס? היכן יש לחפשה? מתי היא מוטלת בספק? כיצד יש לגונן עליה מפני המאיים עליה, ולא להתייאש ממנה, חרף הזוועות שהתחוללו? אלה השאלות שהציקו ללוינס. אופיה היוצא דופן, החריג והטרנסצנדנטי של התופעה האנושית, הניתקת מהברוטליות ומהאנונימיות של ההוויה, הוא ודאות שאינה מרפה ממנו. כאן עובר הקו המנחה את כל חקירותיו הפילוסופיות, קו הכורך את לוינס בתואם מפליא עם המחשבה היהודית בכלל ועם התלמוד בפרט" (ז'ורז' הנסל). המחשבה הפילוסופית של עמנואל לוינס התפתחה ועברה תמורות במשך קרוב לשישים שנה. אפשר לזהות בה שלושה שלבים עיקריים: היצירות שנכתבו לפני המלחמה; אלה שפורסמו בשנים 1961-1945, ששיאן בכוליות ואינסוף, ספר שבו מקנה לוינס להגותו האתית צורה שלמה ראשונה; והכתבים שראו אור אחרי 1961, שהמרכזי בהם הוא אחרת מהיות או מעבר למהות. בספר זה נעשית הפילוסופיה של לוינס רדיקלית יותר ונפתחת לשלל אופקים. הגותו של לוינס שזורה בזרמי המחשבה השונים שהטביעו חותם על המאה שלו. בחיבור זה מבקש פרופ' ז'ורז' הנסל, חוקרו של לוינס וחתנו, להראות כיצד השלבים השונים בהגותו הפילוסופית באים לידי ביטוי ביחסו אל הפוליטיקה, היהדות והנצרות.

הספר דן ביצירותיהם של מנדלי, של פיירברג, של ברדיצ'בסקי, של עגנון ושל הזז. הוא בוחן על יסוד חומר טקסטואלי עשיר ומגוון סוגיות פואטיות מיוחדות, כמו היצירה העממית בסיפור ובשיר והשתקפותה ביצירה המודרנית, מקומם של הזמן ושל המרחב בסיפור העברי והתפתחות הטקסט ומשמעותו המתחלפת לפי גרסאותיו. הוא בודק תופעות של השפעה על ספרותנו ושל רציפות בה, מאיר דמויות באור ביוגרפי חדש על פי חילופי מכתבים שנשתמרו וחושף יצירות חדשות שלא זכו עד כה לתשומת לב.

"בספרו פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית פורש ארווין יאלום את המסד הפילוסופי, התאורטי והקליני של שיטת טיפול שמבליטה את חשיבות האחריות לקיום ולעולם ואת משמעות המוות והבדידות עבור היחיד בהתמודדויותיו עם החיים, עם שפיות ועם חולי נפשי. כל אלה כניגוד קוטבי לתפיסה הפסיכודינמית הפסיכואנליטית, שגרסה כי המהות הנפשית מצויה בתוך האדם, בדחפיו, ביצריו ובמניעיו, כשהאני הוא הייצוג הפנימי המתמודד עם המציאות והעולם, ושלמציאות ולעולם אין השפעה רבה על הנפשיות. היסודות הפילוסופיים המודגשים בספר הם מתן משמעות למרכיבים בחיי המטופל ולמפגש הבין-אישי בין המטפל והמטופל והדגשת הסובייקטיביות כבסיס ראשוני בטיפול הנפשי. הספר, העשיר בדוגמאות קליניות ובתבונה הטיפולית והאנושית שלו, הוא נדבך נוסף בספרות העולמית המתורגמת לעברית מתחום הפסיכותרפיה." - פרופ' גבי שפלר, האוניברסיטה העברית, ירושלים "ספר יוצא דופן, הבוחן את הרלוונטיות של הפסיכותרפיה לבעיות העיקריות של הקיום האנושי. סגנונו בהיר, שוטף, ויש בו הברקות שנונות. פסיכותרפיסטים יכולים להפיק ממנו תועלת רבה בהיותו משקף נושאים רחבים של חיי אנוש." - ג'רום ד' פרנק "ספר נפלא זה הוא הקלסיקה של העוסקים בפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית ושל מטופליהם. כל מי שמתעניין בפעילות אנושית יכול להיעזר בו." - רולו מיי

הספר הוא ראשון מסוגו , העוסק בתחום מדיניות חינוך , מנהל חינוך וסוציולוגיה בהקשר של יזמות בשדה החינוך כתופעה חדשה , ההולכת ומתרחבת במערכת החינוך ובשיח על אודות חינוך . הספר מציג בפני הקוראים מחקרים אמפיריים עדכניים בתחום , רובם מתמקדים במערכת החינוך הישראלית , הבוחנים את סוגיות המפתח בתחום היזמות בחינוך . המחקרים בספר נעים בין הרמות השונות במערכת החינוך החל מקובעי המדיניות ברמה הארצית , דרך מנהלי בתי ספר , ועד לעמותות וגורמים חיצוניים הפועלים בחינוך . הספר נולד מתוך רצון ליצור שיח שיטתי ומעוגן - תאוריה בנושא יזמות במערכת החינוך , תוך הצגת הֶקשר אמפירי ברור לשדות המחקר השונים הסובבים את העשייה הבית - ספרית . כל אחד מפרקי הספר , למעט פרקי המבוא והסיכום , מציג פן אחר של יזמות ברמת הארגון - בית הספר . הספר כולו , וכל אחד מפרקיו , מעוגנים היטב בספרות המדעית העדכנית בתחום היזמות , וכך מציגים בפני הקורא אופק רחב של ידע תאורטי ומעשי שנצבר בנושא זה ברחבי העולם וגם בישראל.

בספר מסופר על אנשים בעלי רצון ויזמה אך חסרי ניסיון בארגון ובפוליטיקה שהצליחו לפתח מערכת פוליטית דמוקרטית, תרבות אזרחית וארגון קהילתי מתוך התמודדות עם אתגרים כלכליים ותרבותיים עצומים. הסיפור מתחיל בשנים 1950-1949 עם בואם לארץ של העולים מתימן במבצע 'מרבד הקסמים'. הוא מתרחש בראש העין, שהתחילה את דרכה כמחנה מעבר לעולים ובשנת 1951, ביזמתם של העולים, הפכה ליישוב קבע. בשנת 1994 קיבלה מעמד של עיר. אחרי מסע ארוך ומסוכן לעדן הוטסו העולים לארץ. בן לילה עברה הקהילה בשלמותה מאורח חיים של כת נחותה בממלכה ערבית מסורתית אל תוך המאה העשרים. הם הביאו אתם תרבות עתיקת יומין ועשירה, אמונה דתית חזקה ואהבת ציון, שמכוחה חשו שחזרו הביתה לארצם. ואולם המציאות במדינה המודרנית הייתה קשה: לכישוריהם הייחודיים כאומנים לא הייתה דרישה; הם נתקלו בפעם הראשונה ביהודים שאינם שומרי מצוות וברפואה מודרנית; מנהיגיהם לא היו מנוסים בארגון קהילתי או בפוליטיקה, והעולים הפכו לתלויים בממסד תלות כלכלית ומנהלית. עד 1990 נשארה אוכלוסיית ראש העין ממוצא תימני, ורובה עובדי צווארון כחול. מאז באו אליה רבבות תושבים חדשים מכל שדרות העם. העיירה הנידחת הייתה לעיר משגשגת. תולדות היישוב מתוארות דרך התוודעות קרובה אל הנפשות הפועלות מכל הדורות ואל מעשיהן. אנו לומדים על מאמצים מתמשכים ליישב את הניגוד בין השאיפה לקידום טכנולוגי ובין שמירת המסורת, על תהליכי התפתחות התרבות הפוליטית ועל המתח בין יזמות קהילתיות ובין מעורבות פוליטית. ראש העין יכולה ללמד אותנו על יכולתם של העולים לתרום לעיצוב אופייה ולאיכותה של החברה הישראלית בכלל ולפתיחת כיוונים חדשים ביחסי דתיים וחילוניים בפרט.

Jewish settlement patterns in Palestine are of interest because of their cooperative forms, the Kibbutz and the Moshav. However, the Jews preferred a different type of pioneer settlement: the Moshavah. For over 30 years the early settlers chose the Moshavah as the type of settlement most suited to lead them to their basic goal: creating a Jewish village, and structuring a "new" Jew – a farmer who would live on his land and so lay the cornerstone of a renewed "national home". The cultural landscape of the Moshavah, its planning its design and development, constitute the subject of this book, which studies the ideological aspirations of Jewish pioneers in Palestine and illustrates the link between ideology and landscape in their settlement patterns.

עשרות שנים אחרי שנקבעו גבולות המנדט הבריטי בפלשתינה (א"י) עדיין אין למדינת ישראל טריטוריה מוגדרת וגבולות מוסכמים. מצב בלתי שגרתי זה, והמחלוקת הפנימית בחברה הישראלית על עתיד השטחים שנכבשו ב-1967, הביאו את המחבר לחקור את התפיסות השונות בתנועה הציונית בעניין משמעותם של טריטוריה וגבולות. הספר מתמקד בתקופה שמאז ההכרעה הטריטוריאלית הראשונה ב-1919, כאשר הציגה ההסתדרות הציונית את מפת שאיפותיה בפני ועידת השלום בוורסיי, ועד להקמתה של מדינת ישראל. הוא מציג את 'פולמוס החלוקה' הגדול שהתנהל בתנועה הציונית בעקבות דוח הוועדה המלכותית ב-1937, שהמליץ על חלוקת הארץ, ומנתח את ההכרעות הפנימיות בתנועה בשאלת הטריטוריה והגבולות. מסקנתו היא שהכרעת 1937 וההסכמה לתכנית החלוקה ב-1947 העידו על נכונותה של התנועה הציונית להגדיר אינטרסים לאומיים כברֵרה בין ערכים – גודל הטריטוריה או ריבונות. בררה כזאת קיימת בהכרעות טריטוריאליות רק כאשר הטריטוריה נתפסת ככלי ולא כערך לעצמו. היא רלוונטית גם כיום, כאשר הריבונות מובנת מאליה והערכים המתחרים הם גודל הטריטוריה לעומת שלום.

"יום ראה את עצמו בראש-וראשונה כאתיקן, וספרו על תורת המידות [המובא כאן], נראה בעיניו כספרו הטוב ביותר... המחקר, שהופיע בשנת 1751, הוא עיבוד מחדש - ובסגנון מזהיר - של החלק השלישי של 'מסכת טבע האדם'." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "אל מחקר זה יש לפנות כאל נוסח מוסמך ומהימן של דעותיו הבשלות של דוד יום בפרשת יסודות המוסר ומוסריותם או אי-מוסריותם של מעשי בני-אדם. בצדק גמור העיד עליו המחבר שהוא עולה לאין ערוך על כל שאר כתביו. והכוונה הן לתוכן שנשמעת בו בלי הרף פעימתו החיה של מגע בלתי-אמצעי עם המציאות האנושית ממש, הן לצורתה המלוטשת יפה של הרצאת הדברים." - מתוך 'דברי פתיחה' . עורך הסדרה: יעקב גולומב

כלכלת העולם הקדום שלפני תקופת יוון ורומא כמעט ולא נחקרה בצורה שיטתית ומקיפה על ידי חוקרים מתחום הכלכלה. יתרה מכך, חוקרים רבים היו בדעה שעולמם של תושבי מסופוטמיה ומצרים הקדומה היה פרימיטיבי ומבוסס על ייצור לקיום בלבד, הכלכלה הייתה מבוססת על יחסים חברתיים של הדדיות, ייצור משותף וחלוקה של מוצרים על ידי השליטים, ולא ניתן היה להבחין במוסדות כלכליים כמו זכויות קניין, שוק, כסף, אשראי ומסחר למטרות רווח. הספר הכלכלה בשחר ההיסטוריה מוכיח שמוסדות כלכליים אלו מילאו תפקיד מרכזי בחיי החברה של מסופוטמיה ומצרים, ומתעכב במיוחד על מסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ. עשרות אלפי מסמכים של סוחרים אשורים קדומים הכוללים מכתבים, חוזים, הסכמים עם שליטים ותעודות על דיונים בבתי דין של הסוחרים – מאפשרים להוכיח את קיום המוסדות ולפתוח צוהר להבנת חיי הסוחרים והתנהלותם הכלכלית. הספר גם מתאר בקצרה את החיים הכלכליים במצרים הקדומה על מרכזיותם של המוסדות הכלכליים של השוק, המחירים והכסף בה.

ספרו של פרופסור יוסף יהלום על היצירות הקדומות ליום הכיפורים הוא ספר חשוב ומרתק. מעט יצירות קודמות נשתמרו לנו מז'אנר ה'עבודה' ליום הכיפורים. והנה מפרסם עכשיו פרופסור יהלום שתי יצירות חדשות כאלה, קדומות ביותר, מונומנטליות בגודלן ומעניינות בתוכנן. הוא חזר ובנה יצירות אלה מקטעים וקרעים של שבעה-עשר כתבי-יד שונים, שהיו כלולים בגניזה הקהירית ונתפזרו בעולם. עצם הצגת הטקסט הארוך בקריאה מהימנה יש בה השבת אבדה יקרה לספרות הקדומה. ליצירות אלה צירף המחבר פירוש מפורט ונרחב. הוא מפרש את האמור בפיוט לאור מקבילות בפיוטים, מדרשי חז"ל, ספרות חיצונית של ימי הבית השני ולעיתים גם טקסטים אחרים. הקורא יוצא נשכר, שכן תוך כדי העיון בו נחשפים מקורותיו ודרך טיפולו של הפייטן בטקסט המקראי בהשוואה למקורות קדומים אחרים והעולם הרוחני שבתוכו הוא עומד. הן הפיוט והן הביאור חשובים לעוסקים בספרות ישראל בעת העתיקה; גם הקורא שאיננו מתעניין באופן מקצועי בפיוט יכול לקרוא, להבין וליהנות מפיוט זה כשהוא נעזר בביאורו של המהדיר. פרופסור יהלום צירף מבוא מפורט, ולפיו ה'עבודה' העיקרית בספר זה קדומה ל'עבודה' הקלאסית של יוסי בן יוסי. במחקרו הוא מציג את היחס בין שתי ה'עבודות' המתפרסמות כאן, יחסם לחיבורים אחרים ולענייני ספרות.

The present volume is the fourth in the Collected Works of the late Professor Shlomo Pines. The studies reprinted in this volume have been divided into two categories. In the first part have been reprinted essays dealing with various topics in the history of religion in antiquity. The second part includes seminal studies published by Pines on aspects of Jewish Christianity.

הספר אחרון משוררי האלהים עוסק בראשית השירה הדתית המודרנית בארץ ישראל כפי שהשתקפה ביצירתו המוקדמת של יוסף צבי רימון (1889¬-1958), על רקע התהפוכות הרבות שעברו על היישוב היהודי הישן והחדש בעשורים הראשונים למאה העשרים. שלא כשירות אחרות, דתיות ודתיות-למחצה, שעסקו לעתים בעניין הדתי לשם דיון בנושאים אישיים או ציבוריים – העמידה שירת רימון במרכז עולמה בעיקר את האלֹהים והרדיפה אחריו, כמו גם המחאה נגדו. אלֹהיו של רימון לא היה אלֹהים אוניברסלי, דאיסטי או אלֹהי הנשגב. רימון הקדיש את חייו ואת מפעלו הספרותי, על פי עדותו, לאלֹהי ישראל, האל ההיסטורי המיוחד של העם היהודי, על מרחב מסמניו התרבותיים והלאומיים, כפי מעמדו במסורת הדתית. שירתו של רימון מתבססת, ככל שירה דתית גדולה, על טקסטים מגוונים, לעתים מרבדים לשוניים היסטוריים רחוקים. רימון השתמש במקרא, בתלמודים, במדרשים, בשירת ימי הביניים והפילוסופיה היהודית, בקבלה, בחסידות, בלשון ההשכלה ובספרות העברית המודרנית. השימוש בטקסטים אלו אינו חיצוני או אקראי, אלא שימוש מושכל של אדם שהכיר לפנַי ולפנים את הספרויות הללו ונהג כלפיהן יחס של קדושה דתית. משום כך, יש להיאזר בסבלנות בעת הקריאה; היא תשתלם. שירה מעין זו דורשת זמן כדי לחלץ מתוכה, רובד אחר רובד, את מכלול המשמעויות האצורות בה. קריאה בשירי רימון משולה למסע בזמן, שבו נגלים לקורא עולמות חבויים, שדורות שלמים עסקו בהם באהבה וביראה עד שהותכו יחד על ידי המשורר בשיריו.

מהם הכוחות המעכבים נשים פלסטיניות פרופסיונליות בנגב להתקדם בשווקי העבודה בישראל? מהם גורמי ההצלחה המאפשרים להן לתמרן בין עבודה למשפחה? מדוע זהותן המעמדית החדשה מסתכסכת עם זהויות אחרות? מתי זהותן המעמדית מסייעת להן בקידום מעמדן הציבורי ומתי היא מהווה חסם בפני התקדמותן? הספר זהות מעמדית בהתהוות בוחן את צמיחתו של מעמד ביניים בקרב פלסטיניוֹת פרוֹפסיוֹנליוֹת בנגב באמצעות ניתוח מוצלב של ניסיון חייהן המקצועיים בזירות הפרטיות והציבוריות. תהליך זה נבחן דרך הממד החווייתי סובייקטיבי באמצעות שני היבטים: היבט האפליה והיבט הסוכנות (agency) . בהיבט האפליה נבחנים ה"קנסות" המושתים על נשים פרופסיונליות אשר עובדות בשוק העבודה היהודי והערבי ונחשפים ארבעה: קנס אתנו-לאומי (אפליה על רקע גזעי), קנס דתי (אפליה על רקע דתי), קנס מגדרי (אפליה על רקע מגדרי) וקנס שבטי (חיכוך בין הקוד המקצועי לקוד השבטי). במחקרה של ד"ר סראב אבורביעה־קווידר, המבוסס על ראיונות עם עשרות נשים פלסטיניות־בדוויות, המחברת מאירה את הקטגוריה המעמדית כציר ניתוח החושף פרקטיקות קולוניאליות ופטריארכליות אשר אינן מכירות בזהותן הפרופסיונלית, ומפעילות מסמנים תרבותיים, דתיים וקולקטיביים המייצרים פרדוקס של שוליות מעמדית. למרות שנשים אלה רכשו הון כלכלי ואנושי המקנה להן מעמד גבוה בחברתן, הון זה אינו מוכר בשוק העבודה. הפרדוקס מתחדד כאשר זהותן המעמדית הפרופסיונלית מצטלבת עם גזענות, דת ושבטיות. בעוד שבתחום הציבורי נשים אלה אינן זוכות להכרה מלאה, כמתבקש מזהותן החדשה, העלייה בכוחן המעמדי ניכרת בס ֵפרות הביתיות — בחיי הזוגיות והמשפחה, ובקהילה, שבהן זוכות הנשים להכרה וליוקרה.

אוסף הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נבנה בשנות המנדט בירושלים במטרה לאסוף, לרכז ולשמר את אוצרות הרוח של העם היהודי ולמלא תפקיד חברתי ואידאולוגי כסמל להגשמת הציונות ובתהליכי בניין אומה. בתל אביב ריכזה העירייה והעבירה לרשותה את עיזבונותיהם ואת אוספי ספריהם של סופרים ומשוררים כחיים נחמן ביאליק ואחד העם, שפותחו לספריות ציבוריות עירוניות. ההסתדרות הכללית הקימה ספרייה מרכזית וסיפקה שירותי ספרייה להתיישבות העובדת, ובכך תרמה להגשמת מטרות פוליטיות, חברתיות ואידאולוגיות של בניין חברה סוציאליסטית. בעת ובעונה אחת עם תהליכי הבנייה, האיסוף, הריכוז והשימור של מורשת היהדות בארץ ישראל, פעל שלטון הרשע הנאצי בגרמניה במגמה להשמיד את התרבות היהודית ולהכחיד את זכרה באמצעות שריפתם והשמדתם של אוצרות רוח יהודיים, טיהור אוספי ספריות גרמניות מספרות יהודית, ופיזור ופינוי אוספים יהודיים לגטאות ולמחנות ריכוז. יחד עם זאת פעלו הנאצים גם לאבטחתם ולשימורם של אוספים וספריות יהודיות שלמות לצורך מחקר עתידי שנועד לתרום בדיעבד ללגיטימציה של השמדת עם ישראל ומורשתו. בשני שעריו של ספר זה מתועדים ומתוארים תהליכים מנוגדים, לעתים קוטביים -בנייה והריסה, איסוף ופיזור, אבטחה והשמדה, קיבוע וניוד ביזה ורסטיטוציה - שהופעלו על אוספי ספרים וספריות בעלי תוכן יהודי ובבעלות פרטית וציבורית. השער ראשון - ספריות ואוספי ספרים בתקופת המנדט הבריטי - עניינו תהליכי הבנייה וההקמה של מערכת הספריות בארץ ישראל. השער השני - גווילים נשרפים ואותיות פורחות - עוסק בהרס, החרמה וביזה של ספריות יהודיות באירופה ובמאמצים להצלת שרידיהן והעברתן לירושלים לאחר השואה. בחלק האחרון של הספר ימצא הקורא תעודות ארכיוניות שרובן מתפרסמות כאן לראשונה והן מעניקות גיבוי לפרקי הספר.

בשנות כהונתו של מיכאל גורבצ'וב כנשיא ברית המועצות (1988--1991) התרחשו בה שינויים מרחיקי לכת שבאו לידי ביטוי בהרחבת החופש הפוליטי והתרבותי ובניסיון להנהיג רפורמות כלכליות. השינויים מצאו הד בוויכוחים סוערים בין זרמים שונים בחברה, ובמיוחד בין הדמוקרטים לבין הלאומנים. הדמוקרטים האמינו שרוסיה צריכה לאמץ דפוסים של דמוקרטיה מערבית, להנהיג רפורמות כלכליות ולהיהפך לחלק מהעולם המערבי. הלאומנים השמרניים לעומת זאת טענו שרוסיה אינה יכולה ואינה צריכה לאמץ נורמות של דמוקרטיה מערבית כי הן זרות לה ואינן טובות כשלעצמן. הם הציעו דרך שהייתה אמורה להיות צירוף של משטר אוטוריטרי ולאומנות רוסית. הספר היהודים וישראל בעיתונות הסובייטית בתקופת גורבצ'וב מתאר את השינויים שחלו בגישות של זרמים שונים בברית המועצות כלפי היהודים וכלפי ישראל. מובהרת בו הדרך שבה מעצבת העיתונות דימויים חדשים בתקופה של משבר ושינויים מהירים. המחבר בוחן בפירוט כיצד טיפל כל אחד מן הזרמים בשאלת היהודים ובדמותה של מדינת ישראל לאור ערכיו ומתוך רצונו להסתגל לשינויים הללו. הוויכוחים על דמותה של ישראל בעיתונות הסובייטית חושפים את יחסם של הזרמים השונים -- מדמוקרטים ועד אנטישמים קיצוניים – ליהודים ולישראל. הדעות שעוצבו סוף תקופת גורבצ'וב רווחות ברוסיה גם היום.

המקראה כוללת שמונה פרקים המוקדשים למדיניות ומינהל על מגוון היבטיהם, ברמה התאורטית ויישומה בארגונים ציבוריים, במיוחד בארגוני חינוך. כמחצית מן המאמרים שבמקראה תורגמו מן ספרות המקצועית הבין-לאומית וכמחציתם נכתבו בידי חוקרים באוניברסיטאות ישראל. המאמרים שתורגמו הם מאמרי יסוד בתורת המינהל הכללי ובמינהל החינוך. תרומתם המקורית של החוקרים מתמקדת בגישת המערכות, ביורוקרטיה ומבנה, הסביבה והלקוחות, קביעת מדיניות וקבלת החלטות, תכנון ותקצוב, יחסים בין-אישיים, פיקוח, בקרה והערכה, וכלכלת חינוך. המקראה נועדה לשמש את צורכי ההוראה באוניברסיטאות, את התלמידים לתואר הראשון ואת המבקשים להתמחות בתחומי מדיניות ומינהל. המקראה גם מיועדת לקריאה עצמית לממלאי תפקידים במינהל הציבורי, המבקשים להרחיב את ידיעותיהם המקצועיות ולתלמידים בקורסים ובהשתלמויות מקצועיות.

בספר מוצגים עקרונות יסוד בטיפוח בריאות הנפש ודרכי יישומם בתהליך ההוראה של תכנים ספרותיים לסוגיהם. מטרתה המרכזית של 'ההוראה הטיפולית' היא לשפר את התקשורת בין התודעה לחוויה, לעצב מערך נפשי של פתיחות והקשבה לחיי הנפש הפנימיים ולפתח את היכולת להבינם הבנה חווייתית ואישית. השיטה, שפותחה על ידי המחברת, מתבססת על משוב בין הנחות תאורטיות ובדיקתן בשדה. היא הוכיחה את עצמה כאמצעי יעיל לטיפוח בריאות הנפש ולטיפול בבעיות נפשיות.

ספר זה מהווה תרגום לספר שיצא לאור בשנות השמונים של המאה העשרים במוסקבה. הספר כתוב בסגנון הפונה ישירות אל הקורא ומכיל שני חלקים. בחלק הראשון מופיעות בעיות קיצון קלאסיות, אשר נפתרו במשך דורות על-ידי גדולי המתמטיקאים. בעיות אלו שימשו בסיס להתפתחות חשבון הוריאציות ותורת הבקרה האופטימלית. בחלק השני מוצגות שיטות כלליות להתרת בעיות קיצון בתחומים של חשבון וריאציות, תכנון ליניארי ולא ליניארי ועוד. הספר מיועד לקהל רחב של קוראים. ימצאו בו עניין תלמידי תיכון, סטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות, מורים למתמטיקה וכל המתעניינים בהיסטוריה של התפתחות המתמטיקה ובהישגיה.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלה קרנה של ההיסטוריה הקהילתית לעלות בקרב היהודים. ספרים שעניינם תולדותיהם של אנשי שם (גבירים, פרנסים, רבנים ודיינים) בקהילות חשובות ומפורסמות נפוצו ברחבי העולם היהודי. הלל נח מגיד שטיינשניידר, סתת מצבות שחי בווילנא, מהגדולות והחשובות שבקהילות מזרח אירופה, נטל עליו כמשימת חיים לחקור ולתעד את קורותיה של קהילת יהודי 'ירושלים דליטא'. בעבודת נמלים שנמשכה כחמישים שנה שחזר איש פשוט וצנוע זה את קורות חייהם של מאות רבות מהידועים שבבני עירו וכן את תולדותיהם של מוסדות החינוך, הצדקה והחסד המקומיים. חלום חייו היה לערוך ולפרסם טרילוגיה שראה בה 'מצבה ספרותית' לקהילתו, ובה יתועדו 'כל המעשים הטובים האלה על ספר, להיות לזכרון לקהלתנו לדור אחרון, וידעו בנים יבואו מה פעל ישראל בווילנא'. בערוב ימיו זכה לראות בהתגשמות חלקית של חלומו עם הופעת הכרך הראשון של ספרו 'עיר ווילנא' (1900), ובו תולדותיהם של רבנים, מגידים, דיינים, ראשי ישיבות ומנהיגי ציבור בעירו. כמאה שנים אחר כך נמצא בארכיונים שונים החומר שהועיד הלל נח מגיד לחלק השני של ספרו, תולדותיהם של משכילי וילנא – פתקאות קטנות, מכתבים אישיים, נוסחי מצבות, עדויות שבעל פה והעתקות מספרים ישנים. לאחר תהליך ממושך של איסוף החומר, מיונו, עיבודו ושחזורו מונח לפני הקורא החלק השני במפעל חייו של הלל נח מגיד, בנה של וילנא, עיר ואם בישראל, שהייתה ואיננה עוד.

מהדורת יוצרותיו של ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי לפרשות השבוע מביאה לפני הקורא את מחזור היוצרות הקדום ביותר והשלם ביותר שנותר בידינו מן האלף הראשון לספירה, שחובר בידי אחד מבכירי משוררי האומה במאה התשיעית לספירה. המהדורה מבוססת על מאות כתבי יד שמקורם בגניזה הקהירית, והיא מלווה במנגנון מפורט של חילופי נוסח. למערכות היוצר נוסף ביאור החושף את המקורות המקראיים והמדרשיים של פיוטי היוצר לסוגיהם. במסגרת המבוא המדעי המקיף של המהדורה נסקרים הרכבן של מערכות היוצר, נידונות שאלות של ייחוס הפיוטים וייעודם, ומתוארים דרכו של הפייטן במלאכת השיר והקווים האופייניים של לשונו ושל סגנונו הפייטני. פרקים נוספים במבוא דנים במנהגי התפילה והקריאה בתורה, הן הבבליים והן הארץ ישראליים, העולים מן היוצרות, בתכנים הייחודיים לפיוטי היוצרות של שלמה סולימן, ובשאלת זמנו ומקומו של הפייטן.

הספר תהילת הכסילים נכתב אמנם בהשראת שבחי הכסילות של אראסמוס מרוטרדם, ולכן היו מי שראו ברובין "אראסמוס היהודי", אבל גם בעקבות "ספרות השוטים" העשירה שהופיעה באירופה קודם לאראסמוס ואחריו. חצי השבחים הפרדוקסליים מכוונים אמנם לזרמים ביהדות ולאישים יהודים בני התקופה, אבל בד בבד הסאטירה־הפרודיה שלו, המובאת כצוואתו של חמור, נושאת אופי אוניברסלי מובהק. היא מצליפה לא באנשי שררה ושלטון, אלא בפילוסופים, סופרים, משוררים, אנשי מדע ועוד, והיא עמוסה בגודש עצום של ציטוטים ואזכורי שמות. בסופו של חשבון אפשר לתהות אם המסר של השבחים הפרדוקסליים אינו שמוטב למצוא ביטחון ושלווה בחיקה של הסכלות, והאם רובין, בלי להיות מודע לכך, מלגלג על משכילים שכמותו.

הלוואה בריבית הייתה מקור מחיה ראשון במעלה ליהודי אירופה בימי הביניים. הספר מתאר את תהליך הגישור שבין הצורך "לתת מחיה לבני - ברית" לבין הצורך לעמוד על משמר טהרת ההלכה, תוך בדיקת השונה והמשותף שבין חכמי אשכנז לבין חכמי פרובנס וספרד.

הספר דן במפעלם של חכמי יבנה ואושא בשיקום האומה לאחר חורבן בית שני. מתבררות בו השאלות הקשורות בדילמה היסטורית-רוחנית מיוחדת ומופלאה: האסון הלאומי והדתי הכבד, שירד על האומה ברצף מזעזע של שתי תבוסות ושני חורבנות, לא מוטט את עם ישראל, את אמונתו הדתית ואת תרבותו, ולא זו בלבד אלא אף גרם להתנערות רוחנית וליצירת הספרות הכבירה של המדרש, המשנה והתלמוד. מכאן עולה השאלה: כיצד נוצרה ונתגבשה תגובה יוצרת זו, שהפכה את החורבן ואת המשבר שבא בעקבותיו למקור ליצירה שעיצבה את פני עם ישראל ותרבותו לדורות? החיבור דן בפרשיות היסטוריות פנימיות של חיי עם ישראל בתקופת התנאים והאמוראים מתוך הסתמכות על מקורות חזל. הוא מפרט כיצד אפשרה דרך יבנה לעם המיוסר להיצמד לחיים היהודיים בציידה אותו במטען אמונה, נחמה ותקווה במאבקו להיאחזות בארץ ישראל ובקיומו בדרכי הגולה.

This study deals with various aspects of the philosophy of Abu’l-Barakât al-Baghdâdî, an Islamic philosopher of Jewish descent active in the early 11 century, during the Islamic Golden Age. Some of the physical and psychological doctrines of Avicenna, another Islamic thinker of roughly the same era are also discussed in the book.

בספר זה כונסו מבחר ממאמריו ההיסטוריים והשיטתיים של יצחק יוליוס גוטמן (1950-1880), חוקר הפילוסופיה היהודית ומראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים. גוטמן היה מן ההוגים שהרבו לחשוב ומיעטו לכתוב. כל מאמר ממאמריו מעיד על אופי הגותו ומבליט את דמותו הרוחנית: צלול הדעת והביטוי, רחב האופק והיקף, דייקן בפרטים ומאירם מתוך ראייה כוללת, יודע את היהדות ידיעה שורשית וידיעה מתבוננת ויודע את עולמות יוון הקדומה, הנצרות, האסלאם ותרבות אירופה, היסטוריון המודרך על ידי ראייה שיטתית והוגה שיטתי הצמוד לקרקע של ההיסטוריה ברעיונותיה ובממשותה. מאמרים אלה, מרביתם מתורגמים מגרמנית, הם דברי לוואי נאמנים לספרו המרכזי של גוטמן 'הפילוסופיה של היהדות' (מוסד ביאליק 1951). הדברים שנאמרו בספר ההוא על דרך הדיון הכולל מקבלים את הארתם הנוספת והמפורטת במחקרים אלה. במרכז הגותו ומחקרו של גוטמן עמדה השאלה של דת לעומת מדע, או ביתר הרחבה דת לעומת ההגות הפילוסופית הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית של הפילוסופיה וטיבו של מפגש זה.

בספר מתוארים הגורמים העירוניים, האקדמיים והפוליטיים שהובילו להקמתה של אוניברסיטת תל־אביב ולהתבססותה כאוניברסיטת מחקר בתקופת טרום העצמאות ובשני העשורים הראשונים למדינת ישראל. אוניברסיטת תל־אביב נבנתה כ'אוניברסיטה מלמטה', אוניברסיטה מקומית שצמחה מתוך יזמות עירונית בעלת אופי אזרחי, ונאלצה לנהל מאבק ממושך לקבלת לגיטימציה אקדמית וממלכתית. מאבק זה הביא לכך שהסגל האקדמי, שחלקו היה בראשית הקריירה האקדמית שלו, היה פעיל בניהול המוסד, ובהתערבותו נעשו מהלכים דרמטיים עד לביסוסה כאוניברסיטת מחקר עצמאית.

הספר מכנס עשרים ואחד מאמרים שהם מרבית חיבוריו הקצרים של מנחם ברינקר, הפילוסוף וחוקר הספרות הותיק. בספר מרבית החיבורים שנכללו בשני ספריו הקודמים מבעד למדומה: ייצוג ומשמעות ביצירה הבדיונית (1980) ו האם תורת הספרות אפשרית? (1988) שאזלו מזמן מן השוק. על אלה נוספו שישה חיבורים נוספים שטרם פורסמו או טרם פורסמו בעברית. כמחצית מן החיבורים דנים בספרות אך חיבורים אחרים דנים בעיקר בתיאטרון, בציור ובקולנוע, ואחרים דנים בשאלות של נורמה ומתודולוגיה המשותפות לכל מדעי הרוח. לאורך כל הספר נעשה מאמץ להבליט את הזיקה בין שאלת הפרשנות כפי שהיא נדונה בזרמים הוותיקים יותר והחדישים ביותר בפילוסופיה של זמננו לבין השאלות המיוחדות של מחקר הספרות והאמנות. בין השאלות הנדונות בספר בולטות שאלת האמת בספרות ובאמנות, שאלת האובייקטיביות או הסובייקטיביות של הפרשנות הנכונה, ההבדל בין כתיבה בדיונית לכתיבה היסטורית ומעמדם של הסופר והאמן בחברה (הדמוקרטית) המודרנית.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש

בקובץ סוגיות בענייני דיומא ושאר ירקות מובאים דיונים, השוואות ומסקנות בנושאים המנסרים בחלל עולמנו למן העת העתיקה ועד ימינו אלה. בפרקים "הגיור" ו"הנישואים האזרחיים" נטען שהנהגת נישואין אזרחיים לא רק פותרת את בעיית החילונים, אלא גם מזרזת את תהליך הגיור; הפרקים "הנשיאה בנטל" ו"תורתו אוּמָנוּתוֹ" מפריכים את טענת החרדים שלימוד תורה פוטר מנשיאה בנטל ומעבודה לשם פרנסה; המשטר הכלכלי והפוליטי הרצוי, שנידון בפרק "זאב ז'בוטינסקי והסוציאליזם", הוא קפיטליסטי ולא סוציאליסטי-קומוניסטי; "השמיטה" היא תקנה חקלאית שנהגה בעת העתיקה גם בקרב הרומאים, אך כיום איננה נחוצה עוד ויש לבטלה; הפרקים על הנשים דנים במצבן ובמעמדן של הנשים בישראל ובקרב היוונים והרומאים ובבעיית הגירושין והעגינות; הפרק "מסירת שטחים לנוכרים" מברר את המחלוקת ההלכתית בסוגיה זו; ב"המרידות" נטען שיש להתייחס למציאות המדינית והצבאית בעולם לפני שקובעים את היחס למורדים; הפרק "הצמחונות" מפריך את הפרשנות שלפיה אדם הראשון היה צמחוני; ב"פאולוס והדיאלוג בין יהודים לנוצרים בימינו" נטען שאין מקום לדיאלוג כל עוד דבקים הנוצרים בטיעוניו האנטי-יהודיים של פאולוס. הוצאה עצמית של המחבר.

A fascinating document from 1929 unveils the political efforts of Judah L. Magnes, then president of the Hebrew University, who wished to achieve an immediate political arrangement between the Jewish Yeshuv and the Palestinian Arabs. It was an attempt to conduct independent negotiations with the Arabs on his own accord.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

אנשי לשון וספרות עסקו הרבה בשנים האחרונות בלשונות התרבות של החברה הערבית-היהודית בימי הביניים. חיבור זה מבקש להעריך מחדש את חלקן היחסי של הלשונות שפעלו במרחב: הלא הן העברית, הארמית, הערבית והערבית-יהודית. מפגשי עֵבֶר ו עֲרָב עומד על טיבן של הלשונות הללו ונוגע גם בשאלות הקשורות לשימוש בהן במרכזי הפעילות החשובים בשירת החול ובשירת הקודש, בתרגומים וביצירה המקורית. הספר מביא סיכום עדכני של המחקר בנושא, ובחינה של טקסטים חדשים הקשורים בעניינים הללו: קטעים מתרגומי המקרא לערבית, וכן פיוטים, בקשה וקינה בערבית.

The crashing of two jet airplanes into the Twin Towers in New York is vividly remembered by most people in the world today. Similar powerful images have come through videos of bombing in Kosovo, Moslem riots in Europe, brutal reprisals of protest in China, terrorist attacks in Israel, Kenya, Thailand, Turkey, Spain, India, Russia and England. These global events have challenged the beliefs of people in the Western world, and many have found themselves grappling with the perennial questions of modernity: Where is the world going? Are we attaining perpetual peace, or are we simply in the midst of ‘perpetual war’? How can we come to terms with seemingly opposing historical shifts, one pointing toward a globalizing and integrated world, the other toward tribalism and balkanization? This book celebrates S.N Eisenstaedt's works in sociology while addressing these questions. It brings together highly qualified and esteemed scholars to revisit the questions above in a nuanced, comparative, and empirically supported manner Shmuel Noah Eisenstadt is Professor Emeritus at the Department of Sociology and Anthropology at the Hebrew University of Jerusalem. He is the 2006 winner of the Holberg International Memorial Prize

הספר הוא מונוגרפיה מקיפה ראשונה על ר' אברהם ישעיהו קרליץ, ה'חזון איש' (1953-1878), שנודע כמי שהתווה את דרכה של היהדות החרדית בתקופה המכרעת שלאחר השואה וקום המדינה. החזון איש הגיע לארץ ישראל ב-1933 והתיישב במושבה הקטנה בני ברק, שבאותם הימים הייתה בה רק ישיבה אחת. בתוך שנים אחדות הוא היה למנהיג הרוחני הבולט של היהדות החרדית, ובני ברק הפכה, במידה רבה בזכותו, ל'עיר התורה'. כבר בשנות השלושים הביע את התנגדותו להיתר המכירה בשנת השמיטה ולחליבה בשבת. באותם הימים הוא פיתח את הקו האידאולוגי הפרגמטי שלדעתו צריכה היהדות החרדית לאמץ: לא התבדלות פוליטית, אלא התבצרות תרבותית סביב מוסדות הדת והחינוך. בשנות הארבעים כבר בלט בפולמוסים ההלכתיים על השיעורים (המידות), על זיכרון השואה ועל החשמל בשבת. לקראת קום המדינה סירב להורות לעסקני אגודת ישראל כיצד לנהוג בה, אך גילה כלפי המדינה הסתייגות ברורה ונחלץ למאבק סוער נגד גיוס הבנות לשירות לאומי, שלדעת רושמי תולדותיו הביא לבסוף לפטירתו. במקביל הוא עודד פתיחה של מוסדות תורה ברחבי הארץ, ואף נפגש פגישה היסטורית עם ראש הממשלה דוד בן גוריון. הספר מציג ומנתח את פועלו של החזון איש בכל התחומים שבהם הטביע חותם: קורות חייו בליטא ובארץ ישראל, יסודות השקפתו ואמונתו, פולמוסו עם תנועת המוסר, עמדותיו בעניינים ציבוריים והתמורות שחלו בהן, ופסקים נבחרים מיצירתו ההלכתית הענפה. מתוך כל אלה נבנית דמותו ומתאפשרת הערכה כוללת של השפעתו על החברה החרדית ועל היצירה ההלכתית עד ימינו. הספר פותח צוהר אל החברה החרדית בישראל באמצעות אחת מדמויות המופת שלה, ולפיכך העניין בו נוגע לכל מי שמבקש לעמוד על תפיסות היסוד ותהליכי העומק של חברה זו.

ספר זה מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה. פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה העשרים. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

ישעיהו שפיגל, הבולט והחשוב מבין סופרי גיטו לודז', נולד ב-14 בינואר 1904 בבאלוט, הרובע העני ביותר בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בתחילת 1951 ונפטר ב-14 ביולי 1990. סיפורי שפיגל עוסקים במצב האדם בגיטו. אלה הם סיפורים אינטימיים בהם הוא מתאר חיי דמויות פרטיות, ועם זאת נושאי כתיבתו קשורים למאורעות הקובעים את המצב בגיטו לכל תושביו, בעיקר השמדה בלתי ישירה וניכור. רוב סיפוריו סובבים סביב הרעב בגיטו על כל צורותיו, רצח כחלק מן ההשמדה הבלתי ישירה לפני הגירושים, מוות ממחלות, רעב או קור וזרות ביחסי אנוש. הפרוזה הספרותית של ישעיהו שפיגל, שנכתבה בגיטו לודז', רואה אור כאן לראשונה. מצורפים לה מחקר על כתביו הספרותיים בגיטו וסדרת ראיונות עם הסופר. בראיונות אלה הוא מסביר את הנסיבות שבהן כתב את הסיפורים, ומוסיף פרטים עליהם. כמו כן הוא מציג את תפיסתו האמנותית, ומספר על רגשותיו ומחשבותיו בגיטו. תצלומים מהגיטו משלימים את הטקסט הספרותי.

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נעשתה ורשה מוקד משיכה לסופרים ולעסקני תרבות יהודים מרחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. בתוך שני דורות הייתה העיר למרכז הדינמי והפורה ביותר של ספרות ועיתונות בעברית וביידיש. כותבים שפעלו בה לא רק העשירו את התרבות היהודית אלא גם נטלו חלק פעיל במכלול החיים של יהודי פולין על מגוון האתגרים שניצבו לפניהם יום יום ושעה שעה. הציר המרכזי שסביבו נעו החיים הספרותיים היה האיגוד המקצועי של הסופרים והעיתונאים היהודים, מוסד בעל תפקיד חברתי-תרבותי חשוב ביותר ואבן שואבת לשוחרי התרבות היהודית. באיגוד השתקפו היטב תווי פניה המשתנים של הסביבה הספרותית היהודית בוורשה. בחיבור שלפנינו נחשפים לראשונה מקורות שונים הקשורים בחיים השוקקים האלה בשנים 1939-1918 ובשנות הגטו והכיליון 1942-1939. על סמך מקורות אלו ואחרים נבחנים היבטים היסטוריים וחברתיים של תקופה זו בתולדות היהודים.

The book Research Ethics , was written by leading researchers from different faculties and departments of the Hebrew University of Jerusalem. The chapters illuminate various ethical issues in research and their theoretical and practical implications. Among the subjects discussed in the book are human personal rights versus the public's wellbeing, academic freedom and research financed by industries, ethics of scientific publications, and directions and current trends in research ethics. The book includes also chapters which discuss various applications of research ethics such as psychology, genetics and the use of animals and stem cells for research. In addition, six practical illustrative ethical case examples in research practice are analyzed. The book is a challenging reading for researchers and students in universities and other high education institutes, and for whoever thinks that scientific work should be carried out with responsibility and transparency

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

בעיר קראקוב, בירתה העתיקה של מלכות פולין, ובפרבר העיר קאז'ימייז', ישבה מאות שנים קהילה יהודית עשירה בחומר וברוח. היו בה סוחרים, אומנים ובעלי מלאכה וגם רבנים, סופרים וחכמים. הייתה זו קהילה תוססת ומלאת חיוניות ויצירתיות. למדנות תורנית, מיסטיקה, ציפיות משיחיות ולעתים גם רוחות כפירה טבעו חותם על בתי מדרשיה ונפוצו על ידי מדפיסיה. מנהיגי הקהל קבעו תקנות וקיימו, הלכה למעשה, שלטון יהודי עצמי בתוך עולם נכרי ומאיים. כל אלה עשו את העיר למוקד חברתי ולמרכז תרבותי גדול ורב השפעה במזרח אירופה. מאיר בלבן (1942-1877), מגדולי ההיסטוריונים של יהדות פולין, הקדיש לקהילת קראקוב את חיבורו הגדול, פרי מחקר רב שנים בארכיונים ובספריות שחלקם נשמד ונעלם לאחר שנים מעטות בזמן השואה. הספר תולדות היהודים בקראקוב ובקאז'ימייז', 1868-1304 ראה אור בשנות השלושים בשפה הפולנית. הוא נכתב בשעתו עבור קהל קוראים גדול של יהודים קוראי פולנית. חורבן יהדות פולין בימי מלחמת העולם השנייה, ובתוכו חורבנה של קהילת קראקוב ומותו של ההיסטוריון בגטו ורשה, העביר מן העולם חלק נכבד מקהל הקוראים שראה בלבן לנגד עיניו. המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית בירושלים יזם והוציא לפועל את תרגום החיבור המונומנטלי של בלבן, והוא מעמיד לרשות הקורא העברי מחקר מופת שלא היה נגיש עד כה בשל המחסום הלשוני.

יש סריס בעלילת המחזה, אפילו שני סריסים, אך אחד מהם אינו סריס אלא 'סריס' ודווקא הוא הופקד על שמירתה של נערה בתולה. לו לא ניצל את ההזדמנות שנפלה לידו, בוודאי היה נחשב למי שהעמיד פנים. שתי פרשיות אהבים של שני אחים שזורות זו בזו בעלילה ושתיהן באות לסיומן המוצלח בדרך לא מקובלת ולא צפויה. המחזה הסריס מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 161 לפנה"ס והיה למחזה המצליח ביותר של טרנטיוס, הן בתמורתו הכספית הן בהתלהבות שבה קיבל אותו הקהל. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא והערות.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

התוספות למנחת שי משלים את הפרסום של מנחת שי על התורה , אשר לידידיה שלמה רפאל נורצי.

The Martin Buber Society of Fellows explores how individuals, groups, and societies in a variety of cultural contexts, political settings, and time periods respond to the perpetration of injustices. Approaching the concepts of revenge, retribution, and reconciliation from interdisciplinary and cross-cultural perspectives, it opens a fruitful discussion among scholars of history, literature, psychology, biology, political science, communications, sociology, religious studies, law, and philosophy. The book investigates how social groups reach and maintain an equilibrium between an emotional thirst for an immediate and unmediated response to injustices and societies’ need to adjudicate measures and sanctions that seem proportional to the breech of justice. This volume is the third in the Martin Buber Society of Fellows Notebook Series.

בצומתי ההכרעה במאבקה של התנועה הציונית להשגת ריבונות, חבריה היהודים של התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל ניצבו מנגד. הם ניסו לערער על הנרטיב הציוני ועל הציונות כערך. בתודעה הציבורית נקשרו פעיליה עם בגידה והסתלקות מהמאבק הלאומי. התנהלותם של הקומוניסטים היהודים בארץ ישראל היא מקרה מבחן ליכולתה של מחויבות רעיונית לשמור על בכורתה, בעומדה בסתירה לזיקת נאמנותם הלאומית של חבריה. בספר כוכב אדום בדגל כחול-לבן עולה תמונה מורכבת של יחס חברי התנועה הקומוניסטית כלפי התנועה הציונית. התנועה איגדה זרמים רעיוניים ותפיסות שונות ביחס לציונות, והנהגתה לא תמיד ביטאה את המגוון הרעיוני שרווח בשורותיה. בתחילה נמנו חבריה עם תנועת העבודה ונטלו חלק במפעלי ההתיישבות וההגנה, אך לאחר שהתפלגו ממנה וייסדו תנועה נפרדת, חלה הקצנה בעמדות חבריה, ששיאה הסתלקותה מהאתוס הציוני. את הניסיון לערוך דו-שיח מחודש עם התנועה הציונית הנהיגה הסקציה היהודית שקמה בשורותיה. התגייסות חבריה היהודים למלחמת העולם השנייה לצד היישוב, חרף התנגדות ראשיה הערבים, האיצה את הבקיעים בה. המלחמה עוררה ביתר שאת את הקשר עם היישוב היהודי, ובתנועה החל פועל זרם ציוני. תהפוכות מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל הציבו את ראשי התנועה הקומוניסטית בפני הצורך להגדיר את יחסם כלפי המדינה שקמה, כלפי מפעלי ההגשמה הסוציאליסטיים וערך הציונות. ההנהגה היהודית הקומוניסטית המשיכה לשלול את הציונות כערך, ובמקומה ניסתה להטמיע ערכים חלופיים כגון לאומיות ופטריוטיזם. התנועה הקומוניסטית העמידה במבחן את נכונותן של החברה הישראלית והמערכת הפוליטית לקבל קבוצה רעיונית, שאמנם מתגייסת בפועל למטרות ציוניות אך נמנעת מלצדד בערך הציונות.

שנים רבות הייתה פולין ליהודיה 'פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה", מקום ללון בו עד בוא הגאולה. יהודי פולין סיגלו לעצמם זהות מקומית תוך שמירה קפדנית על הקשר לארץ ישראל. בעקבות השואה הייתה פולין ליהודיה קבר ענק, אף שרוב היהודים לא זכו כלל לקבר. הספר כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים, עוסק בשבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטות בפולין ובישראל. יהודים ששרדו את השואה בפולין החלו לקבץ אל בתי הקברות מצבות שנשדדו ולהקים בהם אתרי זיכרון. לעתים עשו זאת בעזרת יהודים יוצאי פולין וארגונים יהודיים מחוץ לפולין. לאחר זמן נחלצו פולנים שהחלו לגלות עניין בתרבות היהודית לטפל בבתי קברות של יהודים ולהקים אנדרטות לזכרם. המחברת מנסה להבין את המניעים לכך. לאחר ביקורים בפולין, סקירת כשבעים בתי קברות, ריאיון עשרות פולנים, עיון בספרי יזכור של קהילות ובתעודות, מגיעה רבקה פרצ'ק למסקנה שהיהודים פעלו לאורה של המסורת היהודית בדבר חשיבות שימור המתים בקברם עד אחרית הימים ותחיית המתים, וכן מתוך צורך להשיב לקדמותו איזון שהופר ויצר תוהו ובוהו בעולמם. את האנדרטות הקימו בפולין לציון פרידתם מן המקום שהיה להם מקלט מאות שנים, והאנדרטות שהקימו בישראל סימלו התנתקות ומעבר למקומם החדש-ישן. אשר לפולנים – חלקם פעלו מתוך מניעים פוליטיים: הקמת אנדרטות הייתה מבחינתם מחאה על האנטישמיות שהפגינו השלטונות ועל טשטוש עובדת קיומם של יהודים בפולין בעבר. חלקם פעלו ממניעים דתיים: הללו ראו בלכתם של היהודים אל מותם כאילו היו השה האלוהי, על פי הנצרות, מי שמקריב עצמו לגאולת העולם. לאחרים מניעים שמקורם בתפיסת הקשר בין יהודים לפולנים בעבר הרחוק ובמוצאם המשותף מן המזרח. ויש שפעלו כדי לקרב בני נוער פולנים ליהודים שהיו בעבר המיעוט הגדול ביותר בארצם, ולחנכם לסובלנות כלפי הזר והשונה.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

קובץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. תוכן העניינים פירוש מזמורי תהילים לר' יצחק בן שלמה אבן סהולה 1 יוצא לאור עלי ידי אבישי בר-אשר הפתיחה לספר תולדות אדם לר' יוסף הבא משושן יוצאת לאור על ידי ליאוס זקס-שמואלי 47 'ספר השגות' על פירוש רש"י לתורה המיוחס לראב"ד: מבוא ומהדורה 77 יוצא לאור על ידי אריק לווי ודורון פורטי ביאור על 'הלכות יסודי התורה' מאת ר' שלום ענבי - מהדורה מדעית 135 יוצא לאור על יידי עפר אליאור פירוש לעמוס לרבנו יוסף חיון 251 יוצא לאור על ידי יוחנן קאפח

איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה . פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו. 'ספרה של דנה אמיר מביא בשורה של ממש לכתיבה הפסיכואנליטית בעברית. יש בו עדינות, אוריינות וחכמה רבה.' ד"ר ערן רולניק, החברה הפסיכואנליטית בישראל 'לספר זה יש סיכוי להיכנס לפנתאון ההגות הפסיכואנליטית בארץ ובעולם. דנה אמיר מחדירה במיומנות כירורגית את השפה והשימוש הפואטי בה ללב הפסיכופתולוגיה והעבודה הקלינית.' פרופ' גולן שחר, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון 'הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר מתווה ומפתחת אפשרות ייחודית להכיר, לחשוב ו"לחלום" את הקליניקה הפסיכואנליטית באמצעות ידע פסיכואנליטי רב, תיאורי מקרה מפורטים, ושימוש ביצירות ספרות. ספר עשיר ומעשיר.' ד"ר עפרה אשל, מרכז ויניקוט; החברה הפסיכואנליטית בישראל

הספר שבמקורו נועד לדון בתפיסת מהותם ופעולתם של הכוחות הדימוניים בקבלת האר"י נתרחב לכדי מונוגראפיה תמציתית על עיקרי קבלת האר"י בכללותה. המחקר מבוסס ברוב ענייניו על כתבי ר' חיים ויטאל, תלמידו ודברו הראשי של האר"י. במחקרו הגיע המחבר למסקנה כי בקבלת האר"י נצטייר מיתוס נועז שיש בו מעין דואליזם קדום סמוי בתוך תוכה של האלוהות, והתמודדות עם כוחות הרע משמשת בו ציר מרכזי. מחקר קצר זה מהווה ספר ראשון בחקירה מקיפה ומגובשת של משנת הקבלה הלוריאנית.

For over three decades, Professor David Flusser of the Hebrew University of Jerusalem has been pioneering new understandings of the Jewish background of early Christianity. Many have been fascinated by his unique monograph on Jesus, translated into several languages. Many of his scholarly articles in English have been collected in this volume. A must for New Testament scholars and students of early Judaism, it will also be welcomed by the many lay persons for whom Professor Flusser has provided illumination on the origins of Christian faith. גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

הספר שלפנינו מבליט את מקומו המרכזי של האלפבית העברי מנקודת ראות יחידה במינה: ממרחבי תולדות עם ישראל וממעמקי משנת הסוד. המחבר צלל לנבכי ספרות ההלכה והקבלה כדי לדלות משם את היסודות לבניית הנושא וכתוצאה מכך, הועלתה על הכתב זו הפעם הראשונה, תורת האידיאות הכרוכה במערכת האותיות שבלשוננו. זהו מחקר מנופה ומדוקדק, הכתוב סגנון ציורי ומקורי.

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

ספרות הילדים שנכתבה בארץ ישראל בתקופת היישוב מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב עולמו, ערכיו וחוויותיו של הדור הצעיר. עד תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים סיפר הזרם ההגמוני בספרות זו על ההגשמה הציונית-סוציאליסטית והציג את הדור העברי הגדל בארץ כניגודו המוחלט של היהודי בגולה. במהלך מלחמת העולם השנייה ולנוכח הידיעות על השואה המתרחשת באירופה, ובתקופת המאבק בבריטים, השתנה הסיפור לילדים באופן דרמטי הן בתכניו הן בדגמיו הספרותיים. שינוי זה הותיר רישום עמוק על התרבות העברית בכללה. בספרה וּמִסַּפְסַל הַלִּמוּדִים לֻקַּחְנוּ מתארת יעל דר כיצד התגייסו סופרי הילדים בארץ ישראל לספר סיפור חדש שבמרכזו לחימה והקרבה של צעירים, וילדי ארץ ישראל הוצגו בו כנחשונים המראים את הדרך לדור האבות. בד בבד היא מראה שספרות הילדים לא התעלמה מהידיעות על חורבנה של יהדות אירופה. אף שלכאורה אפשר היה לצפות שספרות המיועדת לצעירים תבקש לחסוך מהם את הידיעות על ההשמדה, דווקא היא הייתה זו שהזדרזה לספר את סיפור האסון. בהתייחסויות הספרותיות המגוונות והרבות לשואה בזמן התרחשותה אף הקדימה ספרות הילדים את סיפר השואה למבוגרים. הספר מציג את הסיפור הצבאי-לאומי ואת סיפור הזיקה לאסון יהדות אירופה שסופרו לילדים במלוא מורכבותם. המחברת גם מראה כיצד נזנחו מקצת הדגמים הספרותיים שעסקו בשואה בשנות המאבק בבריטים, וכיצד לקראת קום המדינה מיזגה ספרות הילדים את גבורתם של צעירי היישוב ואת סיפור השואה למסכת נחושה של לקח לאומי. הספר פורש יריעה רחבה של היצירה הספרותית לילדים ולנוער בשנות הארבעים מאת סופרים ממרכז הבמה ומשוליה ומנתח בפירוט כמה יצירות מכוננות. בתוך כך הוא זורה אור על החברה והתרבות באותן שנים ומערער על מוסכמות בנוגע לעמדתו של היישוב לשואת יהודי אירופה ולניצולים שהגיעו לארץ.

'בא עלינו אסון!' במילים אלו התבטא מזכיר הליגה הערבית לאחר שהתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה ביהודים ב-15 במאי 1948. מי גרר את מדינות ערב למלחמה שלא היה להן עניין בה ומדוע בכל זאת נלחמו? מה אמר המלך עבדאללה לגולדה מאיר במהלך שיחתם הסודית ערב המלחמה? מדוע נכשלו ניסיונות החילוץ של החיילים המצריים מפלוג'ה? איך חיו השבויים היהודים במחנה השבויים בעבר הירדן וכיצד בסופו של דבר הם שוחררו? על שאלות אלו ואחרות עונה הספר שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948 , המנתח את תפקודו של הלגיון הערבי במלחמה בארץ ישראל. הספר עומד על כוונותיו של עבדאללה ביחס לארץ ישראל ומעמיד את שיקוליו הפוליטיים לצד שיקוליו הצבאיים. כמו כן סוקר הספר את מידת שיתוף הפעולה בין הצבאות הערביים במהלך המלחמה ואת הסיוע שהעניקה בריטניה ללגיון ערב המלחמה ובמהלכה. בעזרת מסמכים בריטיים, ישראליים וירדניים, שהחיסיון עליהם הוסר רק באחרונה, מציג המחבר בצורה בהירה וממצה את הקמתן, התפתחותן ופעילותן של יחידות הלגיון, ובכללן יחידות המודיעין וחיל האוויר, הנחשפות לראשונה בספר זה.

"הספר שלפנינו הוא הספר הראשון ל'מטפיסיקה'. והוא מכיל מה שנראה לפי המבט הראשון כדברי ימי הפילוסופיה היוונית." "אולם באה ההיסטוריה עצמה ומתוך שהשכיחה את כתבי הפילוסופים הראשונים הפכה את התיאור החלקי הזה לאחד מן המקורות העיקריים שלנו לתולדות הפילוסופיה היוונית בכלל. הרבה ממה שלומדים אנו כאן, אין למצוא אלא כאן בלבד. מצד אחד, זוהי מעלה יתרה וצריכים אנו להיות אסירי-תודה לאריסטו על המעט שמסר לנו; אבל לפעמים יש להצטער מאוד על שמסר לנו רק את המעט הזה." "לא בא אריסטו לגרוע מדברי הקדמונים אלא לבררם ולמלא אחריהם. כביולוג מובהק, יסוד קבוע בשיטתו אחדותה ועקביותה של ההתפתחות. אין בכלל דעות חדשות בהחלט כשם שאין בכלל דעות נושנות בהחלט; האגדות העממיות יש בהן משום אמת, כשם שהשיטות הפילוסופיות יש בהן משום טעות. החכמה השלמה (פילו-סופיה). שאיפה זו היא ה"התפלאות" (שאינה סוף סוף אלא ה'מבוכה' ו'אי-הידיעה' הסוקרטית) שהיא מקור כל דרישה לדעת." (מתוך ההקדמה)

רנה דקארט (1650-1596) נחשב בדרך כלל למייסדה העיקרי של הפילוסופיה החדשה. חיבורו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (לפי הכותרת הלטינית) או הגיונות מטפיזיים (כפי שקרוי הספר בתרגומו הצרפתי) מציין יותר מכל חיבור אחר את המעבר מן הפילוסופיה הקדם-מודרנית אל הפילוסופיה המודרנית, וניתן אפילו לומר שהוא מהווה מעין סדר יום ראשוני שלה. מופיעים בו באופן מובהק כמה מאפיינים מרכזיים של המחשבה המודרנית כמו ראשוניותה של שאלת הידיעה והצדקתה, טיבו של הסובייקט ומקומו בעולם, הכרה בתוקפו העצמאי של המדע החדש (כפי שהוא מופיע אצל גלילאו, אך גם אצל דקארט עצמו), ועוד. אלא שה הגיונות אינם חיבור עצמאי, והם הופיעו (לראשונה ב-1647) ועמם שבע קבוצות של 'השגות', כלומר שאלות, בירורים, תמיהות והסתייגויות, שנכתבו על ידי שורה של אנשי-מדע, פילוסופים ובעיקר תיאולוגים ידועים בזמנם, שקראו את חיבורו של דקארט לפני שיצא לאור. אל ה'השגות' צירף דקארט 'תשובות', לעתים מפורטות יותר לעתים פחות, והחיבור המקורי כולל אפוא גם את ה'הגיונות' וגם את ה'השגות והתשובות'. חיבור זה מופיע עתה בשלמותו בתרגום עברי.

כיצד באמת צייר מונה את הסדרות שלו? עד כמה השפיעו כתבי קאנט, גתה ורוסו, ודברי הביקורת של בודלייר וזולא, על אמני המאה התשע עשרה? הידעתם שרנואר היה גם תאורטיקן של אמנות? מה היו המגבלות החברתיות שאתן נאבקו האמניות מוריסו וקסאט? כיצד באו חיי האמנים לידי ביטוי ביצירותיהם ? הספר שער לאמנות המודרנית בא לענות על שאלות אלה ורבות אחרות באמנות המאה התשע עשרה – כור מחצבתה של האמנות המודרנית – מאה רבת תהפוכות הן בתאוריות על האמנות והן בהגותם של פילוסופים וסופרים שאתם ניהלו האמנים שיח פורה. באמצעות תאוריות אלה נבדקות הנחות היסוד של שלוש התנועות שהתפתחו בו־זמנית בראשית המאה: האידאליזם ששלט באסכולה הנאו־קלסית הניכר בציוריהם של דויד ואנגר; הסובייקטיביות של האסכולה הרומנטית שהתגלתה בנופים של פרידריך וטרנר, ביצירות מלאות ההבעה של גויא ודלקרואה ובפיסול של רודן; וכן ההתבססות של האסכולה הנטורליסטית על החיים בהווה הנראית בנופים של קונסטבל וקורו ובדמויות של מילה וקורבה. תנועה זו התפתחה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה לאימפרסיוניזם באמנותם של מאנה, דגה, מונה ורנואר. ניתוח מגוון הסגנונות שפיתחו סרה, סזאן, ון גוך, גוגן, רדון ומונך בסוף אותה מאה חותם את הספר . הטקסטים שבספר מאירים באור חדש את יצירות האמנות שהן שער לאמנות המודרנית. הדברים תורגמו לעברית – לרוב לראשונה – תוך שמירה על סגנון הכתיבה של מחבריהם . לכל פרק נלווים מבוא והערות הסבר . ספר לאמנים, לחובבי אמנות, למורים ולתלמידים.

כתבי העת של ההשכלה במחצית המאה הי"ט – 'החלוץ': מלחמת הדת והתושיה; 'בכורים': חכמת ישראל כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שני כתבי-העת העבריים של ההשכלה העברית במחצית המאה הי"ט: 'החלוץ' (תרי"ב-תרמ"ט, 1852–1889) ו'בכורים' (תרכ"ד-תרכ"ה, 1864–1865). הספר דן בכתב-העת 'החלוץ' בעריכת יהושע השל שור (יה"ש) ו'בכורים' בעריכת נפתלי קלר. 'החלוץ' הופיע ב-13 כרכים לאורך תקופה ארוכה, והוא מייצג את ההשכלה הרדיקלית בגליציה בדרישות התיקונים בדת ובמנהגים. המשתתפים ב'החלוץ' היו מעטים בששת הכרכים הראשונים. ביניהם היו י. ה. שור, י. ארטר, א. קרוכמאל, א. גייגר ומ. שטיינשניידר. ואילו יתרת הכרכים (7–13) כללו את מאמריו של העורך בלבד. התפרסמו ב'החלוץ' מחקרים בתלמוד, במשנה ובמקרא, בהלכה וביוגרפיות, ומחקרים בהשפעת הדת הפרסית והשפה היוונית על ספרות חז"ל. בספר נידונו התופעה של 'החלוץ' ככתב-עת יוצא דופן בפריודיקה העברית, אישיותו של העורך, שור, השקפת עולמו, מחקריו, ומאמריו נגד הממסד הדתי. 'בכורים', שהופיע בשני כרכים, ייצג את ההשכלה המתונה. השתתפו בו 26 סופרים שפעלו בתחומי הספרות היפה וחכמת ישראל. ביניהם היו מ. ה. לטריס, א. ב. גוטלובר, א. ה. ווייס, א. ילינק וד. גורדון. התפרסמו בו מאמרים בנושאי התלמוד, מקרא, היסטוריה יהודית, חינוך יהודי, לשון עברית. ובספרות יפה: שירים, סיפורים וסאטירה. המונוגרפיות כוללות דיון מקיף על כתבי-העת, נושאים שנידונו בהם, הרקע להוצאתם, עריכתם, ודיון בתרומתם של החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם לחכמת ישראל ולהשכלה. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני ויסודי – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, המאפשרים גישה ישירה לרשימות של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים. הספר הוא החמישי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית שהופיעו בהוצאת מאגנס: 'המאסף', 'בכורי העתים', 'כרם חמד', ושמונה כתבי-עת של ההשכלה מ-1820 עד 1845.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

"לפני שהדמוקרטיה תוכל לעמוד ברשות עצמה, המדינות הערביות המוסלמיות צריכות להיחשף לתחרות של רעיונות" (מנג'י, הצרה עם האסלאם , עמ' 181) הספר המסע אל האביב הערבי בוחן את הרקע לצמיחתה של קבוצת 'הליברלים הערבים החדשים', מאז ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, באמצעות ספרות מחקרית ענפה ומגוון מקורות ראשוניים ובכללם המדיה האלקטרונית. הקבוצה כוללת, בין השאר, מנהלים של מכוני מחקר, עורכי כתבי עת, סופרים, פובליציסטים, אנשי אקדמיה ופעילי ציבור הרואים עצמם כממשיכי דרכם של הליברלים הערבים משלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. הם פועלים לשינוי המערכות הפוליטיות בארצותיהם ולאימוץ דפוסים תרבותיים חדשים. הליברלים החדשים מציגים השקפה רציונלית, המבוססת על חזון של מדינה אזרחית, חילונית ודמוקרטית, בניגוד לחזון המדינה הלאומית-ערבית או האסלאמית. דרישתם של חוגים ערבים רחבים לשינוי רדיקלי מצאה ביטוי קונקרטי ואלים בטלטלה הפוקדת את המזרח התיכון משלהי 2010, המכונה 'האביב הערבי'. לא ניתן להבין את הרקע ואת העוצמה של התביעות לסילוק השליטים המכהנים ולשידוד מערכות מקיף ללא תרומת הליברלים הערבים החדשים לשיח הציבורי בארצותיהם.

הרייך הגרמני השני התקיים בשנים 1871-1918. הוא קם ונפל בְּמלחמה. שתי דמויות דומיננטיות נקשרות לשמו: הנסיך אוטו פון ביסמרק והקיסר וילהלם השני. אולם יותר מכול נקשר הרייך השני לרייך שבא אחריו: הרייך השלישי ההיטלראי. האם אכן בישר הרייך השני את עלייתו של הרייך השלישי? האם הוקם בדם וברזל, ומלחמה ומילטריזם מאפיינים את 47 שנות קיומו? איזה תפקיד מילא ביסמרק במדינה הגרמנית? האם הייתה זו יצירה פוליטית אנכרוניסטית או הרכב פוליטי שמודרניות ושמרנות משמשים בו זה בצד זה? על שאלות אלו ואחרות עונה קובץ המאמרים שלפנינו. לראשונה נחשף הקורא הישראלי לפרות מחקריהם של חוקרים גרמנים, אנגלים, אמריקנים וישראלים העוסקים כמעט בכל היבט אפשרי של תקופת הרייך השני עד מלחמת העולם הראשונה, למשל: טכניקות השליטה והמניפולציה שהפעיל ביסמרק, המשברים הכלכליים שאפיינו את התקופה, חיי הקתולים והיהודים הגרמנים ותיאור דפוסי הקריאה, מנהגי השתייה והטעם של ההמון הגרמני. מן הספר עולה כי 'הרייך חסר המנוחה' התאפיין בריתמוס חיים תוסס, ליברלי ומודרני.

עניינו של הספר הוא מפגש בין הלכה לפילוסופיה כפי שהוא בא לידי ביטוי ייחודי בכתביו של רבי מנחם המאירי ובחיבוריהם של בעלי הלכה בפרובנס. חיבוריו הגדולים של המאירי, הקטעים שנותרו מ'ספר התמיד' של רבי ראובן בן חיים רבו של המאירי, ספרו של רבי דוד הכוכבי 'ספר הבתים' וחיבורים של בעלי הלכה אחרים מלמדים על האופן שהם פירשו את המסורת המיימונית ומגלים את עקבותיה של עמדתם הפילוסופית בגישתם ההלכתית. קבוצה זו של בעלי הלכה מיימונים העניקה הכשר למסורת הפילוסופית שהתפתחה בפרובנס בהנהגתו של שמואל אבן תיבון, בני משפחתו ותלמידיו, ובזכות תמיכתם העקיבה עמדה הפילוסופיה המיימונית בפרובנס בפולמוסים שנוהלו נגדה במאה השלוש עשרה ובראשית המאה הארבע עשרה. יכולתה של התרבות הפילוסופית המיימונית בפרובנס לעמוד כיחידה נבדלת ועצמאית היא בין היתר עדות למעמדם של בעלי הלכה שהיא הצמיחה. גירוש היהודים מפרובנס ערער את בסיסה הקהילתי של תרבות זו ומאז ואילך היא נותרה ללא ממשיכים. כתביהם של המאירי ושל בעלי ההלכה המיימונים ותיעוד המאבק שהתנהל בפרובנס בראשית המאה הארבע עשרה מאפשרים להעמיד באור חדש את היחסים בין הלכה לפילוסופיה בימי הביניים. השפעתה ועמדתה של קבוצה זו לא נחקרה עד כה, ויש בחשיפתה משום תרומה לשינוי דמותה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים.

החיבור שאלת האשמה - התגובה האמיצה והנוקבת ביותר של קרל יאספרס, אחד מגדולי ההוגים האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים לזוועות של הנאציזם - עומד במרכזו של קובץ זה. קוראיו של יאספרס יעריכו בוודאי את הרלוונטיות של דיונו לימינו, שכן פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ושאלות האחריות או האשמה הכרוכות בהם, לא נולדו ברייך השלישי ולא איבדו מתוקפן עם נפילתו. חשיבות עיסוקו של יאספרס בשאלת האשמה בולטת היום כמו אז, שכן דווקא מתוך שהוא מסרב להכיר בהאשמה גורפת ובלתי מובחנת של עם שלם, הוא מגדיר את המרחב שבו יש תוקף להכרת הגרמנים באשמתם: אשמה במה שמעֵבר לשאלות הפוליטיות והפליליות, האשמה שבציות לדרישותיה של 'המדינה הפושעת' ששלטה בגרמניה בשנים 1933—1945, האשמה שבכפירה בערכים אוניברסליים של סולידריות בין בני האדם. בקובץ נכללות התייחסויות נוספות של יאספרס ל'שאלת האשמה' בהתכתבויותיו עם חנה ארנדט, בראיון עם עורך השבועון הגרמני 'דר שפיגל' ובתגובתו לדיון בפרלמנט הגרמני על ההתיישנות של פשעי הנאצים. הקוראים ימצאו בדברים המובאים בקובץ חומר רב למחשבה, והעוסקים בהיסטוריה מודרנית, בפילוסופיה של המשפט, בפילוסופיה כללית, במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים ימצאו בו עניין מיוחד.

פרופסור שלמה מורג ז"ל היה מחוקרי הלשון הבולטים. היה ממכונני חקר מסורות העדות, ועל חיבורו הידוע 'העברית שבפי יהודי תימן' הוענק לו פרס ישראל בהיותו בן ארבעים שנה. מורג עסק בהיבטים רבים של חקר העברית, וגם נתן אל לבו את טיפוח הלשון ואת הפצת ידיעתה בקרב הציבור הרחב. לפיכך לא הסתפק בכתיבת מחקרים מקצועיים המכוונים למומחים ספורים. בספר המוגש כאן כונסו המאמרים שכתב למען קהל שוחרי הדעת. המאמרים עוסקים בלשון העברית העתיקה והחדשה; בהגיית העברית ובצורתן של מילים מימי הביניים ועד ימינו; בעברית ובקשריה ללשונות היהודים; בזיקת העברית לתרבות העברית ולחינוך העברי, ועוד. חוט של חן שזור על הכתיבה, והיא מצטיינת בסגנון נאה ובלשון קולחת.

העוסקים בספרות האגדה ובנושאים הקרובים לה נזקקים מזה שנות דור למחקריו של פרופ' יונה פרנקל מן החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומייסדה של הגישה הספרותית במחקר המדרש והאגדה. עמיתיו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו חברו יחדיו להקדיש לו ממחקריהם ביובלו. בספר הגיון ליונה עשרים ושלושה מאמרים המקובצים בחמישה שערים במגוון הנושאים שבעל היובל עסק בהם: יחסי האגדה וההיסטוריה, השתקפות היחסים הבין-תרבותיים בספרות חז"ל ובספרות בית שני, סוגיות העריכה של ספרות התנאים ומדרשי חז"ל, הפואטיקה של הסיפור האגדי, וכן ענייני תפילה ופיוט. נספחים לספר רשימה ביבליוגרפית של מחקרי פרופ' יונה פרנקל ומפתח למעשי החכמים שנידונו בספריו ובמאמריו. שלושת עורכי הספר הם מן המדור לאגדה ולספרות עממית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

פסיכותרפיה היא תחום עיסוק הנשען על תאוריות פסיכולוגיות שונות, הנוקטות טכניקות מגוונות של טיפול נפשי. בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחותן של גישות פסיכותרפויטיות רבות ושונות, המיוחדות בכך שהן קצרות מועד. הן אינן בהכרח תחליף לגישות ארוכות טווח, אלא הן מהוות העשרה ותוספת למאגר של שיטות הטיפול הקיימות וזאת כביטוי של היענות לצרכים אישיים וחברתיים משתנים. הספר עוסק בפסיכותרפיה הדינמית המוגבלת בזמן שפיתח ג'יימס מאן. מרוכזים בו התנסויות ומאמצים תאורטיים, טיפוליים ומחקריים של קבוצת מטפלים וחוקרים מנוסים מן השורה הראשונה, שהתמסרו לשיטת טיפול זו והתמחו בה. הספר כולל הקדמה מפורטת מאת ג'יימס מאן, פרקים תאורטיים וסקירות ספרות עדכנית, תיאורי טיפולים מוגבלים בזמן ופרוטוקול מפורט ומלא של מחקר תוצאה מבוקר וייחודי בשיטת טיפול זו. הספר מיועד לאנשי מקצוע, למתמחים ולתלמידים בתחומי בריאות הנפש, וכן לקוראים שמגמות חדשניות בתחומים אלה קרובות ללבם.

בספר לשונות ראשונים מכונסים שלושים מחקרים בעברית המקרא ובעברית של מגילות ים המלח ובארמית . המחקרים כוללים עיונים בדרכי כתיב, בענייני דקדוק (בתורת ההגה ובתצורה ובתחביר). כמו כן מצויים בספר בירורים באוצר המילים ובמשמעיהם, ויש בו כמה דיונים בסוגיות כוללות ובחמש כתובות בעברית ובארמית. המחקרים מוגשים בארבעה שערים: שער א. לשון המקרא; שער ב. לשון מגילות מדבר יהודה; שער ג. תעודות חיצוניות; שער ד. ארמית.

הספר הוא פרי מחקר של למעלה מימי דור והוא דן בבלשנות עברית על תקופותיה השונות, בעיקר בהתפתחותה ההיסטורית של העברית הקדומה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לגלגולי ההטעמה של עברית המקרא, מבחינות רבות המפתח להבנת תורת הצורות, עד שנתוסף מאמר חדש על נושא זה. אולם מרביתם של המאמרים פורסמו מקודם, רובם בעברית, מיעוטם בגרמנית, ואלה תורגמו לעברית. כל המאמרים עודכנו ונוספו להם מפתחות.

בספר מתפרסמים שישה עשר מאמרים נבחרים שראו אור באנגלית במסגרת מפעל המחקר וההוראה 'אמריקה וארץ הקודש'. את המפעל יזם במחצית השנייה של שנות השישים פרופ' משה דייוויס ז"ל, מהספר נוכל ללמוד כי הקרבה שחשים בני אמריקה לציון, ארץ ישראל, היא חלק בלתי נפרד מן המורשת האמריקנית המשותפת, שיש לה ביטויים שונים בקבוצות הדתיות השונות של החברה באמריקה. הספר מצביע על קשריה של האומה האמריקנית עם ארץ ישראל מאז ראשיתה. הקמתה של המדינה היהודית חוללה שינוי בדגשים ובמהותם של הקשרים שבין המעצמה העולמית מעבר לים ובין ישראל המתפתחת, אך הספר מתמקד ברקע הרוחני-התרבותי של יחסים אלה. בקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ ישראל מתעניינים שוחרי ידיעת ארץ ישראל המגלים עניין רב לא רק בהיסטוריה של הארץ ואתריה, בנופה, באקלימה ובגאוגרפיה שלה, אלא גם בתולדות יחסם של העמים והדתות לארץ. הספר מיועד למבקשים ללמוד על תושבי העולם הישן והחדש, שגילו במאה וחמישים השנה האחרונות עניין רב בארץ ישראל וראו בה מקום הקשור קשר אמיץ לדתם ולתרבותם. למקיימים קשרים שוטפים עם אמריקנים בחיי היום-יום ובתחומי התרבות, המדע, המדיניות, הכלכלה והחברה, יסייע הספר להבין את הקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ הקודש. הספר יסייע למורים ולתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה, במכללות, בסמינרים למורים ובבתי ספר התיכוניים.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש כרך ב שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים כרך ג הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים כרך ה כרך מרדכי גבירטיג כרך ו כרך מרק ורשבסקי כרך ז: כרך איציק מנגר

הספר סוקר בתמציתיות אך בביקורתיות את הזרמים המרכזיים בתולדות המטה-אתיקה במאה העשרים: האינטואיציוניזם, האמוטיביזם והפרסקריפטיביזם. בחלק האחרון דן ג'פרי וורנוק, שהוא מחשובי הפילוסופים של המוסר באוניברסיטת אוקספורד, באותם יסודות שהוזנחו בתורות אלה ובעיקר בשאלת התנאים התוכניים בהגדרת תחום המוסר. בדיון זה חורג המחבר מעמדתו הביקורתית ומציע כיווני פתרון לבעיות שאליהן נקלעו התורות המטה-אתיות הקודמות. מבוא: דוד הד

The aim of this commentary is to explain, with the help of an historico-philological method of interpretation, the simple meaning of the Biblical text, and to arrive, as nearly as possible, at the sense that the words of the Torah were intended to have for the reader at the time when they were written. I investigated the history and principles of the literary tradition with no less care than the development of the thematic tradition. The study of the history of the traditional themes is bound up with the study of the sources… In my opinion the sources are very different from the documents J (Jahwist), E (Elohist), P (Priestly Code), postulated by the commonly-held theory. I made every effort to note accurately all the linguistic details of the text, its grammatical niceties, its allusions, even its play upon words. It was not my object to defend any particular viewpoint or any particular exegetical method, but only to arrive at a thorough understanding of the Torah’s meaning, whatever that might be.

ה איליאדה מאת הומרוס ניצבת בפתח השירה האפית של תרבות המערב ואוצרת בחובה עולם ומלואו. עלילתה מתרחשת בשנה האחרונה של מלחמת טרויה, מעמודי התווך של סיפורי המיתולוגיה היוונית; עיקרה הוא זעמו הנורא של אכילס, גדול גיבורי היוונים, ותוצאותיו ההרסניות. הומרוס פורס בפנינו את מורכבותם של חיי אנוש, מאבק האדם בגורלו וההשלמה עמו, מעלות הגיבורים וחולשותיהם. אנו נחשפים אף לעולמם של האלים בני-האלמוות, אשר שולטים במהלכי המלחמה ומנווטים אותה, על פי רוב, כפי רצון זאוס. התרגום החדש הנו תרגום ראשון של יצירה אדירה זו לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית, שנעשה בנאמנות רבה למקור היווני. ה איליאדה מקורה במסורת השירה שבעל-פה וככזו נועדה להשמעה ולהאזנה יותר מאשר לקריאה שבלב. לפיכך, מנסה התרגום לשמור כל העת על סגנון קולח וברור, המאפיין מאוד את המקור היווני, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. לתרגומו הוסיף אברהם ארואטי מבוא קצר וכן הערות רבות כדי ליצור חווית קריאה שלמה ומעמיקה . במהדורה השנייה נוסף מפתח בסוף הספר.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

עשרות אלפי אינטלקטואלים – פליטים, עקורים, מהגרים מרצון ושליחים – עזבו בעת החדשה את מולדתם ועברו לארצות אחרות באירופה ומעבר לים. בפנורמה חובקת-עולם מתאר פיטר ברק את הדמויות החשובות בגלי ההגירה הגדולים מאז המאה החמש-עשרה: החל ביוונים שהגיעו לאיטליה בעקבות כיבושה של ביזנטיון על ידי העות'מאנים וכלה בנמלטים מפני הבולשביקים, הפאשיסטים והנאצים במאה העשרים. ההגירות בעת החדשה המוקדמת היו ברובן מטעמי דת – כך, למשל, היהודים והמוריסקוס מחצי האי האיברי, ההוגנוטים (הקלוויניסטים הצרפתים) בעקבות ביטול אדיקט נאנט, וקתולים מארצות פרוטסטנטיות. במאות התשע-עשרה והעשרים, לעומת זאת, ההגירות היו בעיקרן בגלל רדיפות גזעניות ומסיבות פוליטיות ואידאולוגיות. הספר גולים ומהגרים בתולדות הידע מבהיר את הקשיים של המלומדים להשתלב בארצות המארחות ואת הבחירה בין היטמעות לבין הסתגרות בקהילת הגולים. אבל בעיקר הוא בא להצביע על התרומה העצומה של גולים ומהגרים ליצירת ידע חדש ולהפצתו, לא רק בארצות הגירה כמו ארצות הברית וישראל, אלא בעולם כולו – מסין במזרח ועד ברזיל במערב. ברק דן במיוחד בתרומתם של מלומדים במדעי הרוח והחברה: היסטוריונים, חוקרי תולדות האמנות והספרות, פילוסופים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. מלבד אקדמאים שהצליחו להשתלב באוניברסיטאות במדינות המארחות, היו גם מתווכי תרבות אחרים: מדפיסים ומוציאים לאור, מתרגמים, סוחרים שהשתקעו לשנים ארוכות בארצות רחוקות, מיסיונרים ומלומדים שהוזמנו אל חצרות שליטים שביקשו לקדם את מדינתם אל המודרניות. על הנזק שהסבה "בריחת המוחות" מארצות המוצא האפילו הרווחים שהפיק עולם הידע בכללו: שחרור מפרובינציאליות, גישור על מסורות, הפריה הדדית. הסקירה המפורטת בספרו של פיטר ברק, שנכתב בשנת 2015 בין היתר כאזהרה מפני הברקזיט (היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי), נועדה להעביר מסר חשוב מאוד גם לימינו: קליטת מהגרים ופליטים מעשירה את התרבות המקומית והעולמית והיא התרופה העיקרית נגד דלדול הרוח וצרות אופקים.

מסע ראשון בעברית בעקבות האמנות הנאצית חושף כיצד תורגמה האידאולוגיה שנוצרה ברייך השלישי לכלים חזותיים. השילוב בין כלי הדיקטטורה לאסתטיקה מגוייסת הזמין את האומה הגרמנית לשקוע בעבר רומנטי ובעולם כפרי של דם ואדמה. עולם זה שאב את סמליו ממיתוסים קדמונים והציע מחוזות אסתטיים אוטופיים כתחליף לניכור. רומנטיקה מפלדה מסרטט את נתיב ההתפתחות של האסתטיקה הנאצית מן 'הפוליטיקה של הייאוש התרבותי', שראשיתה במאה התשע-עשרה, דרך 'מלחמת התרבות' הוויימרית, טיהור גרמניה מאמנים מודרניים ועד לדיכויים של אלה שחרגו מן הקלסתרון הגזעי-אסתטי. נתיב זה עובר לא רק בכתביהם ובנאומיהם של היטלר, רוזנברג, גבלס, שולצה-נאומבורג וחוקרי הגזע, אלא גם בביוגרפיה האמנותית הכושלת של היטלר, ומעלה את השאלה באיזו מידה השפיע תסכולו האישי כאמן על תיפקודו כמנהיג הדיקטטורה ועל עיצוב מדיניות התרבות בגרמניה הנאצית. מצורפות תמונות.

This book delivers a comprehensive picture of HIPPY, a family support, parent-focused, early childhood literacy program. With 17 evaluation studies of the program, offered by researchers and practitioners from seven different countries, the book highlights the successes and challenges HIPPY faces in communities around the world. Dedicated to HIPPY's founder, Professor Avima D. Lombard, the collection presented here aims to provide answers to the different questions that might arise among all kinds of stakeholders, from program practitioners to policy markers to family members to researchers. The studies are organized around five themes: exploring theoretical perspectives; examining HIPPY's impact on children, on families and on communities; and navigating the research process. An in-depth introduction describes the various purposes of the book, outlines the contents of each chapter, and provides, in the form of two unique tables, detailed information that can be used as a reference for many stake-holders. With the goal that the book be as accessible and useful to program practitioners as to researchers, each chapter is followed by suggestions on how to integrate the evaluation findings into the daily life of the program. The result is a volume that can serve as an invaluable tool for international early literacy and family support program development, while also offering direction for the future course of the HIPPY's program.

הספר תקשורת כשיח: עיונים בשפה ובמדיה מתחקה אחר מארג הזיקות שבין שפה, טקסט ושיח לבין תקשורת, תרבות וחברה . המאמרים הנכללים בו מציעים, בין היתר, עיונים באופיין הדיאלוגי של תקשורת ופרשנות, בתרומתם של סיפורים לכינון זהות, זיכרון וערכים , ובמשא ומתן על יחסי הכוחות , חלוקת התפקידים והזכות להשמיע קול במרחב הציבורי . המאמרים בספר עוסקים במגוון רחב של זירות והקשרים: החל מדיון תאורטי בתהליכי תקשורת , דרך בחינה היסטורית של טקסטים עתיקים מראשית תרבות המערב והתרבות היהודית , ועד ניתוח של שיח ציבורי עכשווי במגוון ערוצים וסוגות - ספרי לימוד, דיווחים עיתונאיים, ראיונות חדשותיים ובידוריים, כתבות מגזיניות ומאמרי דעה. פריסה רחבה זו מהווה עדות לעוצמתו המחקרית הנדירה של המפגש בין חקר השיח למחקר התקשורת והתרבות. תקשורת כשיח הוא מחווה לעבודתה הייחודית ולתרומתה המשמעותית של פרופ' שושנה בלום - קולקה לייסוד ולפיתוח חקר השיח בארץ ובעולם . מחבריהם של מרבית המאמרים בספר הם תלמידיה, עמיתיה ושותפיה למחקר.

מדינה וקהילה הוא הספר הרביעי בסדרה 'סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה' , שמטרתה להציג בראייה בין-תחומית סוגיות העומדות על הפרק בחקר תולדות היישוב ומדינת ישראל. סדרה זו מבוססת על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות חוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. הספר הנוכחי בוחן כמה סוגיות שעניינן קשרי הגומלין בין מדינת ישראל, כמוסד ארגוני וכמסגרת פוליטית, חברתית ותרבותית, לבין הקהילות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. בספר נדונות השאלות האלה: כיצד השפיעו תהליכים מקומיים ועולמיים על היחלשות מוסדותיה הפוליטיים של המדינה? האומנם צומצמה מעורבות הממשלה במשק לאחר יישומה של תכנית הייצוב הכלכלי בשנת 1985? מהי משמעותה של הרחבת מעורבותו של בית המשפט העליון בנושאים ערכיים ומשפטיים? מהם הגורמים להיווצרותו של משבר מדינת הרווחה? האם אפשר לומר שהחברה הישראלית השתנתה מחברה בעלת מאפיינים סוציאליסטיים לחברה קפיטליסטית-ליברלית? מהם מאפייני התמורות שחלו בקשר שבין המדינה להסתדרות העובדים הכללית? כיצד משתקף במחקר מעמדו המשתנה של המיעוט הערבי בישראל? מה בין עיצוב זהות לאומית וזהות אזרחית לבין מעורבות פוליטית? כיצד השפיעו על התפתחות המחקר שינויים חברתיים ופוליטיים בתחום יחסי דת ומדינה? עורכת הסדרה: חגית לבסקי. מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. האוניברסיטה העברית בירושלים.

הופעתה של תנועת השומר הצעיר על במת ההיסטוריה היהודית הייתה יותר בבחינת התרחשות מאשר תהליך צמיחה הדרגתי. דומה כאילו הנוער היהודי במזרח אירופה חיכה לבואה, ומשהופיעה מיהר להסתופף תחת דגליה. שיטתה החינוכית של התנועה נולדה בתוך ההתרחשות הזאת. גיבושה היה מהיר, ואחרי תקופה קצרה היו עקרונותיה ודרכיה בשלים ועל פיהם פעלה התנועה בארצות שבהן היא נוסדה עד סוף קורותיה שם, סוף שבא עליה עם השואה. השיטה החינוכית הזאת הייתה אב-טיפוס שתנועות נוער חלוציות אחדות אימצו אותו ומקצת דפוסי פעולתה חדרו אף לבתי הספר העבריים, תחילה בחוץ לארץ ואחר כך בארץ. יסודות רבים של השיטה החינוכית הזאת נראים במבט ראשון כשאולים משיטות של תנועות נוער של עמים אחרים: מן הצופיות האנגלית ומתנועת הנוער הגרמנית הקלסית. אך כפי שניתוח משווה שניתן בספר הזה מראה, השומר הצעיר אימץ דפוסי פעולה מסוימים מן התנועות האלה, אך הטעין אותם תוכן ורוח חדשים, המכוונים למטרות שלו: לחינוך דורות של עולים-חלוצים ולנושאי האידאולוגיה של התנועה. האידאולוגיה הזאת הלכה והשתנתה במרוצת תולדותיה של התנועה, אך שיטתה החינוכית נשארה יציבה כל ימיה. המסקנה המתחייבת מחקר תולדותיה של התנועה היא כי השיטה החינוכית הייתה היסוד היציב והמייצב, שאפשר את התמורות האידאולוגיות בה מבלי שאלה הביאו עליה משברים חמורים במיוחד. זהותם של חברי התנועה כשומרים וכשומרות נקבע במרוצת כל שנות קיומה של התנועה, במידה רבה יותר, על ידי שיטתה החינוכית מאשר על ידי האידאולוגיה שלה. השיטה הזאת, שהייתה שיטה חינוכית ייחודית, תוארה בספר הזה לפרטיה.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. בין המאמרים בכרך זה: דן גרינברגר | חיבור על עשרת הדיברות המיוחס לרב סעדיה גאון חגי מזוז | 'מעשה מהמ"ט': בחינה מחודשת ומהדורה מוערת גד פרוידנטל וחנה כשר | קלונימוס בן קלונימוס גומז את יוסף אבן כספי פנחס רוט | קובץ פסקים ממונפלייה אליעזר שלוסברג | פירוש ר' אברהם בן שלמה התימני לספר צפניה - מהדורה מוערת

"פסיקתא דרב כהנא" (פסיקתא) הוא מדרש אגדה קדום וייחודי שנוצר ככל הנראה במאה החמישית בארץ ישראל ויש בו דרשות על קריאות התורה למועדים ולשבתות מיוחדות ואף להפטרות מסוימות. מדרש זה נוצר לצורך עיצוב התכנים בבית הכנסת לאורך לוח השנה העברי, ועל כן גדולה חשיבותו בין השאר לשחזור המפגש הרוחני והתרבותי שהתרחש בין שכבת החכמים והדרשנים לבין הקהל המגוון של באי בתי הכנסת. איתרע מזלה של הפסיקתא והיא כמעט ואבדה מארון הספרים היהודי, ואף לאחר שהתגלתה ושוחזרה עדיין רב בה הנסתר על הנגלה. עד עתה לא פורסמה מונוגרפיה כוללת עליה אלא רק מחקרים חלקיים ונקודתיים. הספר בני, היו קורין פרשה זו - עריכה ומשמעות בפסיקתא דרב כהנא נועד למלא חלל זה ולאפשר להציץ לסדנתו של עורך הפסיקתא. בספר שלושה שערים עיקריים: השער הראשון כולל פרקי מבוא ובהם התייחסות מפורטת לכל ההיבטים הבסיסיים של חקר הפסיקתא; בשער השני, עיקרו של הספר, מופיעה קריאה עקבית ושיטתית במבחר פסקאות מתוך הפסיקתא מתוך כוונה לזהות את קולו הייחודי של עורכה או מחברה, והשימוש שעשה במקורותיו הגולמיים; והשער השלישי עוסק בניסיון להכללת הממצאים לתובנות כלליות באשר לעריכתה של הפסיקתא ולהקשרים התרבותיים, הספרותיים וההיסטוריים שבהם נוצרה.

בספר זה בוחן גדעון שמעוני את אופייה של האידאולוגיה הציונית וסוקר את תולדותיה בהיקף ובשיטתיות חסרי תקדים בספרות ההיסטורית. הוא מציג את הציונות כתופעה של לאומיות על רקע המודרניזציה של היהודים. במלאכת מחשבת המשלבת דיון בהקשר ההיסטורי עם ניתוח תמטי עקיב, שמעוני מתחקה אחרי מקורותיה של הציונות ומתאר את הסתעפותה הרעיונית המגוונת למן התחלותיה ועד הקמת מדינת ישראל. לאור תאוריות בדבר התהוות הלאומיות בכלל ועל סמך קשת רחבה של מקורות ומחקרים הוא מגדיר את הציונות מקרה מובהק של לאומיות אתנית. מובא כאן תיאור מרתק של המפגש בין דחפים קיומיים ובין רעיונות שצמחו גם בקרב רבדים של האינטליגנציה היהודית המודרנית באירופה וגם בקרב מנהיגי הציבור הדתי-מסורתי – הוא המפגש שהוליד את הציונות. שמעוני, האמון על ניתוח היסטורי שיטתי, נוקב ובהיר, דן כאן ביסודות הרעיוניים של כל זרמי הציונות – הציונות הכללית, הציונות הדתית-לאומית, תנועת העבודה לזרמיה והרוויזיוניזם. כמו כן נידונות שתי שאלות מכריעות שעדיין לא באו על פתרונן והן מעסיקות את החברה הישראלית עד עצם היום הזה: השפעותיה של האידאולוגיה הציונית על עיצוב הזהות החילונית של היהודי המודרני וזכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל. בזכות הגישה השקולה וחסרת הפניות ובזכות מהימנות הדיון תורם ספר זה תרומה ייחודית וחיונית לחקר הציונות בימינו.

חד-הוריות, תשלומים ממשרד הרווחה, מסיבת בר-מצווה, חזרה בתשובה, עבודה במפעל, הימורים, לידות – כל אלו ועוד מרכיבים את שגרת יומן של נשים רבות בעיירות פיתוח. האנתרופולוגית פנינה מוצפי-האלר, בעצמה בת לעיירת פיתוח, מציבה במוקד כתיבתה את סיפוריהן של חמש נשים מזרחיות בנות ירוחם המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם חוויית החיים של המרחב הפיזי, חברתי ותרבותי שהוא עיירת פיתוח - עם מערכת השכלה ירודה, מיעוט מקומות תעסוקה ודימוי חברתי שלילי. "הספר בקופסאות הבטון הוא אתנוגרפיה פמיניסטית אמיצה. בכתיבה בהירה, שווה לכל נפש, מצליחה המחברת להראות כיצד מגדר, מעמד ואתניות אינן קטגוריות עצמאיות אלא מוטענות זו על זו, לעתים בצורות מפתיעות. הספר מוסיף רב-ממדיות להבנת השאלה המזרחית בישראל תוך הרחבת מושג המזרחיות ומבלי להתפשר על הנחות היסוד של המחקר הפוסט-קולוניאלי." - פרופ' יהודה שנהב, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת תל אביב "את המבט של הפמיניזם הליברלי האשכנזי על "תקרת הזכוכית" ממירה פנינה מוצפי-האלר במבט רב-כיווני, הכולל צירי זהות שהמחקר הפמיניסטי הלבן מזניח, כמו מעמד, דת, השכלה ואתניות. אלה מצטלבים זה בזה לכלל "קופסת בטון" של מגבלות שבמסגרתן נשים מנסות לייצר לעצמן חיים בעלי משמעות. המחברת מציעה ניתוח חד ומבריק שמוביל לפיתוח שפה מחקרית של שותפות ושוויון המאפשרת לא רק לחלץ ידע אלטרנטיבי אלא גם לעקוב אחר תהליך היווצרותו ועל חלקה שלה בייצורו." - ד"ר אורלי לובין, החוג ללימודי ספרות, אוניברסיטת תל אביב "בדיאלוג מתמשך, לעתים נוקב, עם חמש נשים מזרחיות, ממחישה המחברת כיצד מצליחה כל אחת מהן לעצב חיים של משמעות בתוך מגבלות מבניות של עיירת פיתוח מרוחקת. הדמויות המורכבות והכתיבה האמפטית והביקורתית כאחת , שואבות את הקוראות והקוראים לדיאלוג עם גיבורות הספר ועם המחברת, וגם עם עולמם הם." - פרופ' דבורה ברנשטיין, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה

ה'אוריינט', שבועון בשפה הגרמנית שיצא לאור בשנים 1942–1943 בעריכת וולפגנג יורגראו וארנולד צווייג, היה אחת התופעות התרבותיות הייחודיות של העלייה דוברת הגרמנית בארץ ישראל. מאביב 1942 עד לחיסולו באביב 1943 הוא שימש ביטאון ליהודים יוצאי השמאל הגרמני המרכז אירופי שהגיעו ארצה מאימת השלטון הנאצי בארצם. בנטייתו הפוליטית השמאלנית, ברקע הלא ציוני של אנשיו ובבדלנותו התרבותית והפוליטית היה ה'אוריינט' סמן קיצוני בקשת העיתונות של העלייה הגרמנית ועל כן העלה את חמתם של רבים בחברת היישוב. בה בעת היה השבועון הארץ ישראלי חלק מעיתונות השמאל הגרמני הגולה שיצאה לאור ממוסקווה ועד ניו יורק, מפריז ועד בואנוס איירס. תופעת ה'אוריינט' טרם נבחנה במחקר מונוגרפי. הספר פורס את קורות השבועון ומנתח את הסוגיות המרכזיות שנידונו בו מכמה היבטים היסטוריים: השבועון כחלק מן הגלות הפוליטית מהרייך השלישי; השבועון בראי תולדות יהדות מרכז אירופה; השבועון כמרכיב ייחודי בפסיפס התרבותי והפוליטי של היישוב העברי. הספר פותח צוהר לעולמם של אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים לא ציונים שנעקרו מארצות מוצאם בשנות הרייך השלישי והגיעו לארץ ישראל, לחברה שהאידאולוגיה השלטת בה חתרה לבניין אומה עברית.

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

בשנת 1931 פרסם קורט גדל מאמר מהפכני – מאמר שקרא תיגר על כמה הנחות בסיסיות שעליהן התבסס עד אז חלק ניכר מהמחקר במתמטיקה ובלוגיקה. הארץ הלא נודעת Terra Incognita שגילה מוכרת כיום כאחת התרומות הגדולות להתפתחות החשיבה המדעית. זהו הספר הראשון המציג בפני הקורא הנאור שאיננו מומחה הסבר קריא של הרעיונות העיקריים והתולדות הרחבות של משפט גדל. הוא מציע לכל אדם תרבותי, בעל גישה אוהדת ללוגיקה ולפילוסופיה, הזדמנות לספק את הסקרנות האינטלקטואלית ביחס לנושא שהיה חסום בפניו עד כה.

המסורת ההלכתית היא בעיקרה מסורת פרשנית, שניתן לתאר את תולדותיה כרצף של מהלכים פרשניים. בספר זה מודגש ניתוח התהליך הפרשני, וזאת לאור תפקידו המרכזי של הפירוש בגיבוש ההלכה ובהרחבתה. חיבור זה מיועד לבחינת מקומם של ערכים בפרשנות חזל למקרא, בעיקר במדרשי ההלכה התנאיים, בנושא מעמד היחיד במשפחה ובעיצובן של מיתות בית דין. החיבור מצביע על מקומם של שיקולים ערכיים בפרשנות כשיקולים הבוררים בין אפשרויות פרשניות שונות של הטקסט. הפעלה רחבה של שיקולים אלה והמשקל הרב הניתן להם ביחס לשיקולים אחרים, ביניהם שיקולים טקסטואליים , יוצרים מהפכה בתחום המשפט בכל הנוגע לתחומים הללו. כמו כן עוסק הספר בהשלכות שיש לניתוח זה של התהליך הפרשני על היחסים בין הלכה למוסר. ההלכות השונות, המתעצבות תוך כדי פרשנות, משקפות עמדות מוסריות ששימשו שיקולים מכריעים בפרשנות. התחום המוסרי משולב בהלכה באמצעות מעשה הפרשנות תוך כדי התהוותה. לבסוף, עוסק החיבור בשאלה, מהו הצידוק ההרמנויטי הכולל לשילובם של ערכים כקריטריונים פרשנים. האם רשאי הפרשן לשלב שיקולים כאלה רק כאשר הוא יכול להצדיקם כפנימיים לטקסט, או שמא משתמש הפרשן בשיקולים כאלה גם כאשר הם נראים חיצוניים לטקסט? האם ניתן מבחינה הרמנויטית להבחין באופן ברור בים שיקולים חיצוניים לפנימיים בפרשנות?

הדיבור נתפס, ברגיל, כאמצעי הקשר והתקשורת המרכזי (ואפילו) הייחודי של האדם. היעדר דיבור במהלך תקשורת נתפס כריק, פרי תקלה לשונית, כקטיעה של הקשר או כרקע לו (כדף הלבן לאותיות השחורות שכאן). אך מסתבר שכשם שיש דיבור שהוא חסר תוכן – יש שתיקה שהיא אמצעי שיתוף להבעה משמעותית. הספר המוקדש לשתיקה כאמצעי הבעה ("השתיקה המדברת"): שתיקה כאשר "אלף מילים לא תבענה" או "אין מילים" ולא כאשר "אין לי מה לאמר". יש סוגים שונים של היעדר דיבור: דממה והפסקה שהם מחוץ לאינטראקציה (לא-מילוליים); הלא-נאמר והדיבור הריק וכך גם ההשתקה. "השתיקה המדברת" היא פרי בחירה של הדובר (בתורו, לא המאזין שתפקידו להאזין) להשתמש במסמן נעדר קול כאמצעי להבעה מילולית. שתיקה זו משמשת אותו בתוך האינטראקציה התקשורתית יחד עם הדיבור – המילים – או לצדן לשם העברת מסר, שיתוף רגשי, הפעלת האחר, כמו גם כאמצעי פואטי-אסתטי, כאמצעי מטה-לשוני לתהלוך שיח ודיבור (בשתיקה) וכפונקציה נסיבתית תרבותית (נימוס, מנהגים, אבלות ואבדן, קדושה, טאבו, שואה וכדומה). הספר מציג שתיקה מדברת זו מכל היבטיה: התפקידים הלשוניים שהיא יכולה למלא; התכנים המגוונים שהיא מביעה, והצורות שלה – צורות שבהיותה היא עצמה חסרת מימוש (היעדר דיבור) הדיבור משמש לה רקע ומבשר אותה. סיום הספר בהצבעה על תרומת העיון בשתיקה לחקר הלשון האנושית בכלל. ניתוח והסבר דוגמות השתיקה עושה שימוש בכל רובדי הלשון וסוגותיו: טקסטים קאנוניים ואחרים, מקרא, ספרות יפה, תעמולה ופרסומות, סרטים, שיח בין-אישי ושיח פומבי עכשוי, הקשרים משפטיים, והקשרים קליניים (פסיכותרפיה, הפרעות תקשורת וכד'). הספר מכוון לחוקרים, אנשי מקצוע, סטודנטים ומשכילים המתעניינים בשפה כשלעצמה וכאמצעי, סימפטום ותקשורת. זהו ספר יסוד לכל מי שנוגעים באופן ישיר או עקיף בשתיקה.

Soviet camp speech is as old as the camps themselves. Examples of it began to appear in the writings of former prisoners as early as the 1920s. Prison camp speech is a substandard variety of Russian, used by Russian speakers of every geographical origin and social background who have been unfortunate enough to have learnt it at firsthand. The idiom comprises legal and administrative jargon, borrowings from non-Russian Soviet languages, criminal argot, proverbs, abbreviations, obscenities and elements of uneducated peasant speech. It is a jargon which expresses the unique and grim experience of its users.

10,000 איש כבר קראו והתמוגגו! לאמיר הערן גוטע בשורות -שנשמע בשורות טובות- ברכות וקללות ביידיש הוא קובץ ראשון מסוגו המיוחד לפולקלור המפותח מאוד בשפה זו והמעיד על דמיונם הפורה של דוברי היידיש ועל ההומור השנון שלהם. הספר מכיל מאות ברכות וקללות עממיות המעוטרות באיורים משעשעים. הביטויים מסודרים בסדר האלף-בית, וליד כל אחד מהם הביטוי המקביל לו בעברית, באנגלית וברוסית. למען הקוראים המעוניינים להכיר את תוכנה שח הברכה או הקללה אך אינם שולטים ביידיש די הצורך- מובא תרגום מילולי של הביטוי בעברית, באנגלית וברוסית. הנספחים כוללים רשימות לפי סדר האלף-בית של המקבילות בעברית, באנגלית וברוסית עם הפניות לביטויים ביידיש, וכן מפתח המסודר לפי נושאים הספר נפתח במאמר על הברכות והקללות ביידיש, שעד כה כמעט לא זכו לדיון. לאמיר הערן גוטע בשורות מיועד לאוהבי הומור יהודי, ללומדי יידיש, למתרגמים מיידיש לעברית, לאנגלית ולרוסית, לחוקרי שפת יידיש, לחוקרים בתחום הבלשנות ההשוואתית וכן לאוהבי יידיש.

הספר מציג תמונה רחבה ומגוונת ביותר של האסלאם. הוא דן בשורה של נושאים, וביניהם עיקרי אמונה, הלכה, תאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה, תרבות וחברה, משחר האסלאם ועד ימינו. מבחינה גאוגרפית הוא מקיף אזורים נרחבים: המזרח התיכון, צפון אפריקה, תת־היבשת ההודית, מזרח אסיה ואירופה. הספר מאפשר לקוראים לעמוד מקרוב הן על גילויים של רציפות הן על תהליכי שינוי ותמורה באסלאם לדורותיו בסוגיות מורכבות דוגמת יחסי דת ומדינה, תפיסת הג'האד והיחס למיעוטים דתיים או לתרבות המערב הנוצרית. סוגיות אלו קיבלו משנה תוקף בתקופה המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-18, לאחר שחברות מוסלמיות נאלצו להתמודד עם קולוניאליזם אירופי, תהפוכות פוליטיות, החרפת שסעים חברתיים וכלכליים ומשברי תרבות וזהות. הצורך בספר מבוא מקיף ומעודכן לסטודנטים ולקוראים משכילים נעשה חיוני, והופעת הספר היא דבר בעתו. הפרקים שבו משקפים את חידושי המחקר בעשרות השנים האחרונות. פרט למידע ולחומרים החדשים יש בספר גם תובנות רבות, ובנושאים לא מעטים נבחנות בו מחדש גישות שהיו מקובלות עד כה ושעתה אפשר לראותן באור חדש.

סיפורו של הגולן ומקומו בין סוריה לישראל אינו נחלת העבר. הוא שזור בהוויה המדינית של שתי המדינות גם כיום. השיח הציבורי על עתידו המדיני של הגולן והשיחות הישירות והעקיפות בין ישראל לסוריה, נשענים במידה רבה על זיכרונות אישיים וקולקטיבים, ואלה מטבעם מתבססים על העבר. בעיני הציבור בישראל נבנה בשנים 1948–1967 הדימוי של ההר שהיה כמפלצת. דימוי זה היה בשיאו ערב מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, אבל המשיך להתעצב ולהשתמר בזיכרון הקולקטיבי ונותר קבוע בו גם היום. הספר מציג את הנוף היישובי של הגולן לפני יוני 1967, ועוסק בסוגיות הגבול בין ישראל לסוריה בשנים 1948–1967, ובהתיישבות הישראלית בגולן על כל היבטיה לאחר מלחמת ששת הימים. במבוא לספר מוזמנים הקוראים לבחון את הפער בין הזיכרון לבין ההיסטוריה בכל הנוגע לגולן ולעימות בין ישראל לסוריה. שאלת העתיד המדיני של הגולן חשובה לעתיד מדינת ישראל. הדיון הציבורי בנושא, וההחלטות שיתקבלו, מן הראוי שיהיו על בסיס הכרת העובדות ההיסטוריות ובמנותק ככל האפשר מההיבט הרגשי. קריאת הספר מציעה כלים לכך, ולכן הוא חיוני לכל מי שנדרש לנקוט עמדה בנוגע לגולן ומקומו בין סוריה לישראל – הציבור הישראלי בכלל ומקבלי ההחלטות בפרט.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש