במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם?

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות. הספר זכה בפרס הספר המצטיין לשנת 2024 על שם פרופ' דן כספי מטעם האגודה הישראלית לתקשורת.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

ההסבר הרווח לכללים לקבילותן של ראיות במשפט הוא שהם נועדו להגן על קובעי העובדות מפני שגיאות או הטיות בשיפוט. הסבר נוסף הוא כי כללים אלה הם ביטוי לעקרון הראיה הטובה ביותר שנועד להביא להשתתת ההכרעה העובדתית על הראיות הטובות ביותר. על פי הסבר זה, כללי הפסילה של ראיות תכליתם למנוע הצגה של ראיות טובות פחות, ובכך הם סוללים דרך להארת המחלוקת העובדתית בראיות חזקות יותר. הספר הלוגיקה של קבילוּת ראיות עוסק בכללים לקבילותן של ראיות במשפט. המחבר מציג הסבר נוסף לייעודם של כללים אלה. לדבריו, חלק מההיגיון שלהם קשור להגנה על היושרה השיפוטית. יעדו העיקרי של ההליך השיפוטי אינו מכוון לחשיפת האמת בעולם שמחוץ למשפט, אלא הוקרה לקיומה. הוקרה זו מבוטאת, בין היתר, בהגנה על המשפט מפני שיבוש מכוון של האמצעים להכרת האמת, ובתביעה ליושר שיפוטי כנורמה מוסרית שהשופטים מחויבים בה וכנורמה הכרתית המגדירה את הפשר של 'חשיפת האמת' בהליך השיפוטי. לכללים של קבלת ראיות ופסילתן נודעת אפוא חשיבות עצומה בהבניית יעדו של ההליך השיפוטי. הספר מציג את כללי הפסילה ואת חריגיהם באור זה, דן בהם ומנתח אותם בפירוט רב. המשפטן האקדמאי ימצא בו פרספקטיבה תאורטית חדשה, והמשפטן המעשי ירכוש באמצעותו כלי רב עוצמה המאפשר שימוש נכון יותר בכללים והבנה טובה יותר של ההליכים וההחלטות השיפוטיות.

מעמדו של תרגום אונקלוס כתרגום המוסמך והמקודש לתורה נשמר עד ימינו. בקרב המוני בית ישראל הלימוד בו נתפס כחובה הלכתית: נאמנות לתקנת 'שניים מקרא ואחד תרגום'. להערכה המיוחדת כלפי התרגום שותפים גם חוקרי מקרא ולשון, שבעיניהם הוא בכיר תרגומי התורה והמובחר שבהם. ואולם אף שפשט הלימוד בתרגום אונקלוס, רק מעטים עומדים על צפונותיו. מחמת אופיו המילולי וצמידותו הרבה למקור מתקבל הרושם כי הוא תרגום גרידא, ואפילו קורא חד עין אינו מבחין בנקל ב'סטיות' התרגומיות. דווקא סטיות אלה הן העושות את תרגום אונקלוס לכלי פרשני מן המעלה הראשונה. הספר בוחן את עקיבותו התרגומית של תרגום אונקלוס, רוצה לומר, באיזו מידה 'סטייתו' של המתרגם מדרכו הסטנדרטית מכוונת ושיטתית, מהם הגורמים לסטייה וכיצד ניתן לעמוד על מטרתה. לסטיות תרגומיות התייחסו כבר כמה מגדולי הפרשנים מימי הביניים, ומובן מאליו שעסקו בנושא זה גם חוקרי התרגום למן תקופת ההשכלה ועד ימינו. ואולם החידוש בספר שלפנינו הוא בהיקף המחקר ובשיטת הביצוע: בשלושת פרקי הספר נעשה ניסיון ראשון מסוגו לבחון בדרך שיטתית וביקורתית את הכיוונים השונים שהלכו בהם המחקר והפרשנות בניסיון לתת טעם ל'סטיות' התרגום.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

בספר זה בוחן גדעון שמעוני את אופייה של האידאולוגיה הציונית וסוקר את תולדותיה בהיקף ובשיטתיות חסרי תקדים בספרות ההיסטורית. הוא מציג את הציונות כתופעה של לאומיות על רקע המודרניזציה של היהודים. במלאכת מחשבת המשלבת דיון בהקשר ההיסטורי עם ניתוח תמטי עקיב, שמעוני מתחקה אחרי מקורותיה של הציונות ומתאר את הסתעפותה הרעיונית המגוונת למן התחלותיה ועד הקמת מדינת ישראל. לאור תאוריות בדבר התהוות הלאומיות בכלל ועל סמך קשת רחבה של מקורות ומחקרים הוא מגדיר את הציונות מקרה מובהק של לאומיות אתנית. מובא כאן תיאור מרתק של המפגש בין דחפים קיומיים ובין רעיונות שצמחו גם בקרב רבדים של האינטליגנציה היהודית המודרנית באירופה וגם בקרב מנהיגי הציבור הדתי-מסורתי – הוא המפגש שהוליד את הציונות. שמעוני, האמון על ניתוח היסטורי שיטתי, נוקב ובהיר, דן כאן ביסודות הרעיוניים של כל זרמי הציונות – הציונות הכללית, הציונות הדתית-לאומית, תנועת העבודה לזרמיה והרוויזיוניזם. כמו כן נידונות שתי שאלות מכריעות שעדיין לא באו על פתרונן והן מעסיקות את החברה הישראלית עד עצם היום הזה: השפעותיה של האידאולוגיה הציונית על עיצוב הזהות החילונית של היהודי המודרני וזכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל. בזכות הגישה השקולה וחסרת הפניות ובזכות מהימנות הדיון תורם ספר זה תרומה ייחודית וחיונית לחקר הציונות בימינו.

במשפחות רבות של ניצולי שואה הועבר לילדים מסר גלוי וסמוי – שמרו את זכר המתים! בני הדור השני, שהמשא הכבד מנשוא של זיכרון השואה הונח על כתפיהם, חיים בעבר הטראומטי של הוריהם, וחלק ניכר מעולמם הרגשי שרוי במקום שהמוות שולט בו. מתוך הסיפורים והתצלומים המעטים ששרדו את זוועות המלחמה, ובחסות השתיקה הרועמת, אט אט התעצב בדרכים רבות ושונות זכר הקורבנות שלא הכירו בדמיונם וביצירותיהם של אמנים בני הדור השני לשואה. הספר הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני , עניינו יצירות של אמנים ישראלים שניכרת בהן ייחודיות הנובעת מההקשר התרבותי-חינוכי של העיסוק בשואה בישראל, ומאירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית העכשווית. נושאים רבים שהעסיקו את האמנים נחשפים בספר, ובעשרות עבודותיהם מוצגים ביטויים מגוונים שבהם בחרו להביע את עולמם הפנימי, המושפע מחוויות השואה של הוריהם.

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

Shmuel Feiner's innovative book recreates the historical consciousness that fired the Haskalah-the Jewish Enlightenment movement. The proponents of this movement advocated that Jews should capture the spirit of the future and take their place in wider society, but as Jews-without denying their collective identity and without denying their past. Claiming historical legitimacy for their ideology and their vision of the future, they formulated an ethos of modernity that they projected onto the universal and the Jewish past alike. What was the image of the past that the maskilim shaped? What tactics underpinned their use of history? How did their historical awareness change and develop-from the inception of the Haskalah in Germany at the time of Mendelssohn and Wessely, through the centres of Haskalah in Austria, Galicia, and Russia, to the emergence of modern nationalism in the maskilim circles in eastern Europe in the last third of the nineteenth century? These are some of the questions raised in this fascinating exploration of an ideological approach to history which throws a searching new light on the Jewish Enlightenment movement and the emergence of Jewish historical consciousness more generally. Winner of the Arnold Wiznitzer Prize for Jewish History 1995

הספר דן בחלק האחרון של ספר במדבר, שבו כמה פרשיות רבות חשיבות: פרשת בלק, הכוללת את נאומי בלעם; לוח הקרבנות לימים, לרגלים ולמועדים; ירושת הארץ וחלוקתה ופרשת בנות צלפחד ומסקנותיה העקרוניות; דין ערי המקלט לרוצח בשגגה. בספר מבואות הדנים בענייניה של כל פרשה. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

יומנו של ההיסטוריון ד"ר וילי כהן מן השנים 1941-1933, שהוסתר בברלין על ידי קרובי משפחה, הוא מסמך רחב יריעה בהיקפו ובעומק תיאוריו. היומן נכתב מתוך גישה סובייקטיבית, אך גם מתוך ראייה של היסטוריון איש מקצוע. כהן תאר את ההלם הראשוני עם עליית הנאצים לשלטון, את האכזבה העמוקה מהתנפצותם של ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים שהאמין בהם ואשר קרסו לנגד עיניו ואת המעבר של אנשים ממכריו אל 'הצד השני'. מציאות זו יצרה אצלו קונפליקט מתמשך עם הפטריוטיזם הגרמני שהיה חלק מאישיותו והועצם בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. לתיעוד החיים הפנימיים בקהילה היהודית מוקדש מקום נרחב ביומן: המאמצים והפעולות להתמודדות עם השבר הכלכלי כתוצאה ממדיניות השלטון הנאצי; הוויכוח הקשה בין האורתודוקסים לליברלים, בין ציונים ללא-ציונים בעניין יעדי חינוך הדור הצעיר; הרנסנס התרבותי שהתרחש ביהדות גרמניה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, שכהן היה שותף לו בהרצאות שנשא בעירו ובקהילות רבות אחרות בתחומים של היסטוריה יהודית וציונות. טבעת החנק שהתהדקה סביב הציבור היהודי אחרי פוגרום נובמבר 1938 ('ליל הבדולח'), הבידוד שהיה פוגעני אף יותר מהקושי הכלכלי הקיומי, היחסים בין יהודים ולא יהודים בעתות משבר אלה, התקווה כי יש עדיין בעם הגרמני כוחות חיוביים שיתגברו על הרֶשע, והמאמצים הנואשים לצאת מגרמניה לארץ ישראל – באים לכלל ביטוי ייחודי ביומן.

לכבוד יום הולדתו השבעים של פרופ' מנחם בן־ששון מוגשת לו אסופה ובה עשרים וארבעה מחקרים, פרי עטם של ילדיו, ידידיו, עמיתיו ותלמידיו. מנחם בן־ששון הוא מראשי המדברים בתחומי מחקר רבים, וצמיחת קהילות ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים והנהגתן היא מן הבולטים והמרכזיים שבהם. בהתאם לכך המאמרים בכרך זה בוחנים את תופעת המנהיגות בקהילות באסיה, באפריקה ובאירופה מנקודות מבט מגוונות ובזמנים המשתרעים על פני מאות שנים. בספר נדונים טקסטים ממבחר עשיר של סוגות ספרותיות: פרשנות המקרא והתורה שבעל פה, הפיוט, תעודות היסטוריות ומשפטיות, מכתבים, ספרות הגות ופולמוס, שאלות ותשובות בהלכה. האסופה הולמת את מפעלו המחקרי רחב ההיקף ומתווה הדרך של פרופ' מנחם בן־ששון, והיא גם מחוות הערכה לתפקידי ההנהגה הבכירים שבהם הוא משמש למעלה מעשרים וחמש שנה באוניברסיטה העברית, בזירה האקדמית בישראל במובנה הרחב ובמרחב הציבורי־החברתי.

אסופה זו כוללת כ-400 בדיחות שנונות וביטויים הומוריסטיים ביידיש. האסופה ערוכה על-פי נושאים, 51 במספר, כאשר כל נושא מייצג היבט מסוים בחיי היהודים במאות ערים ועיירות במזרח אירופה; לדוגמה: עניים ועשירים, יהודים וגויים, גנבים, קמצנים, חזנים, בריאות, הומור שחור, בדיחות מפולפלות ועוד. הבדיחות, הקללות העסיסיות והפתגמים מתורגמים לעברית, אנגלית ורוסית. האסופה מלווה באיורים חינניים של נקודא זינגר. בשל כל אלה אפשר לומר שהספר הזה הוא יחיד במינו בחקר ההומור ביידיש.

המושג ״חיים״, העומד במרכז הגיליון הנוכחי של עיון, מזמין אותנו, ברוח זו, לחשוב על הקיום האנושי כחלק מקשת רחבה והטרוגנית של צורות חיים לא אנושיות. צורות אלה לא רק מאתגרות את המעמד הפריווילגי של האנושי ביחס לחיים לא אנושיים (תפיסת האדם כנזר הבריאה), אלא גם מהוות תזכורת לרצפים המהותיים שקושרים את האנושי לגוף האורגני, לתנועתיות שלו ולתהליכי השינוי שחלים בו תמידית; ובפרט, מאירות את הקשרים בין התודעה האנושית המפותחת לאותה פתיחות ראשונית – שמתממשת בגְּרִיּוּת, ברגישות לגירויים – של האורגניזם לעולם, כמו גם מדגישות את קיומם של רצפים נוספים בין הדומם ובין החי בטבע (וכיום, באופן אנלוגי, בין הטכנולוגי לחי) ובין החי למת.

ספר זה מוקדש לבירור מהותה המיסטית של מסורת המרכבה הכוהנית, שהתחברה בזיקה למסורות מקדשיות. ראשיתה בחזונו של הנביא יחזקאל בן בוזי הכוהן, שהוגלה מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, בגלות יהויכין. בחזונו הופכת מרכבת הכרובים שעמדה בקודש הקודשים במקדש למרכבה שמימית חזיונית החורגת מגבולות הזמן והמקום. בחזון המקדש לעתיד לבוא הטעים הנביא הכוהן את מעלתם של כוהני בית צדוק שומרי משמרת הקודש, שיכהנו לבדם במקדש זה. המשכה של מסורת המרכבה בחזונם המיסטי של חוגים כוהניים בימי בית שני, שנמנע מהם לשרת במקדש במאות האחרונות לפני החורבן בשל מחלוקות מהותיות בשאלת סמכות והנהגה, לוח ופולחן. בעלי השקפות אלו, שכינו עצמם בכתביהם בני צדוק הכוהנים, פרשו מהמקדש הארצי ובעיני רוחם שירתו עם המלאכים במרכבה השמימית אשר נתרקמה בחזונם בלשון שיר בהשראת חזון המרכבה של יחזקאל ומסורת עבודת הקודש במקדש. השלב האחרון במסורת המרכבה נוצר בחזונם של חוגים בעלי זיקה כוהנית שחיברו את ספרות ההיכלות אחרי חורבן בית שני. ספרות זו החליפה את המקדש החרב בשבעה היכלות עליונים והחליפה את עבודת הקודש הארצית בירידה למרכבה ועלייה להיכלות העליונים. מחברי ספרות זו העמידו זיקת גומלין על-זמנית בין הכוהנים המשרתים בקודש ובין מלאכי השרת המכהנים בהיכלות השמימיים. בספר נדונים יחסי הגומלין בין החטיבות השונות של מסורת המרכבה העוסקות בזמן מקודש, במקום מקודש ובריטואל מקודש.

Jewish women's exclusion from the public domains of religious and civil life has been reflected in their near absence in the master narratives of the East European Jewish past. As a result, the study of Jewish women in eastern Europe is still in its infancy. The fundamental task of historians to construct women as historical subjects, 'as a focus of inquiry, a subject of the story, an agent of the narrative', has only recently begun. This volume is the first collection of essays devoted to the study of Jewish women's experiences in Eastern Europe. The guest editors for this volume are Paula Hyman of Yale University, a leading figure in Jewish women’s history in the United States, and ChaeRan Freeze of Brandeis University, author of a prize-winning study on Jewish divorce in nineteenth-century Russia. Their introduction provides a much-needed historiographic survey that summarizes the major work in the field and highlights the lacunae. Their contributors, following this lead, have attempted to go beyond mere description of what women experienced to explore how gender constructed distinct experiences, identities, and meanings. Among them, Shulamit S. Magnus analyses perhaps the best-known memoir written by an east European Jewish woman—Pauline Wengeroff’s Memoirs of a Jewish Grandmother. Ellen Kellman explores the life of a prominent Jewish feminist whose activism was shaped by the devastating impact of the First World War. Moshe Rosman considers the question of whether Jewish women in eastern Europe had power. There are two chapters on the education of Jewish women in eastern Europe (Eliyana Adler, Carole Balin), and two on Jewish women who converted to Christianity (ChaeRan Freeze, Rachel Manekin). Tova Cohen considers how female authors writing in Hebrew encoded their gender concerns in their writing, while Ewa Plach demonstrates the concerns of cosmopolitan bourgeois and intellectual Jewish women. Her analysis of a Zionist women’s Polish-language feminist newspaper illustrates the heterogeneity of Polish Jewish womanhood and the hybrid nature of Jewish identity. In seeking to recover lost achievements and voices and place them into a broader analytical framework, this volume is an important first step in the rethinking of east European Jewish history with the aid of new insights gleaned from the research on gender.

נדידת העופות היא תופעה מרתקת המעוררת סקרנות עוד מימי קדם. ספר זה מביא לקורא המתעניין את הידע העדכני שנאסף על תופעה זו בידי חוקרים רבים — מדענים וחובבים, בארץ ובעולם, וכן מציג את חשיבותה של ארץ ישראל כנתיב תנועה מרכזי לעופות הנודדים מאירופה ואסיה לאפריקה וחוזר חלילה. להכרה בחשיבות זו יש גם השלכות על שמירת הטבע בארץ.

פלוטרכוס היה סופר פורה ואהוד מאוד וזכה לקהל קוראים גדול במהלך הדורות. מכלל יצירותיו נשאו חן בעיקר הביוגרפיות הכפולות של אישים יוונים ורומים, שעוררו סופרים ואמנים דגולים ליצור יצירות משלהם. בביוגרפיות הכפולות פלוטרכוס בוחן חיי איש יוון לצד חיי איש רומא ומשווה ביניהם, וכדבריו: 'כיצד טבעם ומזגם דומים'. ההשוואה היא הרעיון המרכזי של היצירה. דמות אחת זורה אור על האחרת במובלע, עד להשוואה המפורשת בסיום. הנטייה בתקופה המודרנית לבטל את ההצמדה ולצרף יחד את הביוגרפיות של כל אנשי יוון לכרך אחד ושל כל אנשי רומא לכרך אחר, וביטול ההשוואות ביניהם, מפרקת את היצירה השלמה כפי שהגה אותה פלוטרכוס. הספר שלפנינו מכבד את היוצר ואת יצירתו ומשיב את הסדר על כנו: ליקורגוס היווני לצד נומה הרומי וההשוואה ביניהם המסכמת את היצירה. פלוטרכוס מעיד על עצמו שאינו היסטוריון: 'אינני כותב היסטוריות אלא ביוגרפיות', וכי הוא מבקש קודם לכול לתאר אופי ומידות. הוא פוסח אפוא על מעשים, גם גדולים וחשובים, אם אינם תורמים להבנת האופי ולגילוי הנפש. ערכן של הביוגרפיות שכתב רב דווקא בזכות מה שפסחו עליו ההיסטוריונים. לא המעשים הם המרכז אלא הסגולות האישיות, כי מעשים הם המחשה של אופי: מי האדם המתואר, מה סגולותיו ומה חסרונותיו, מה ראוי לשבח ומה לגנות. ליקורגוס ונומה הם גיבורי תרבות מעבר רחוק, אגדי למחצה. הם זכו לשם של מחוקקים נעלים שבפעילותם שינו את אופי עמם. החקיקה של שני האישים משמשת עדות לערכיהם וסגולותיהם. ליקורגוס היה מדינאי חכם, חתר לאיפוק ולפשטות ויצר רוח חדשה בספרטה בשיטת החינוך שהנהיג. נומה היה המנהיג הרומי היחיד שהצליח להסב את עמו ממלחמה ומתאוות בצע לעיסוקי שלום.

אימתי נכתבו ספרי נביאים ראשונים? מי כתבו אותם? מי הם העורכים שהפכו את הכתובים לחיבור גדול המתאר ברצף את תולדות עם ישראל בארצו, מכיבושה של ארץ כנען ועד חורבן בית המקדש וגלות בבל? שאלות אלה עומדות במרכז הדיון בספר. שם הספר, בין התנחלות לגלות , מבטא את רצף המאורעות המתואר לאורך ספרי נביאים ראשונים. הספר דן בסוגיה האם המאורעות מתארים כישלון ידוע מראש, שרצף הכתובים מוליך אליו, או שמא קדמו לחורבן תקופות יפות ושלוות שהפיחו תקוות בלב העם ושאיפות ראליות לייסד ממלכה בת קיימא, החיה על אדמתה ועובדת את אלוהיה? המחקר מוכיח שספרי נביאים ראשונים נכתבו בידי סופרים אחדים בתקופות שונות, חלקן זוהרות וחלקן חשוכות. ואילו הרושם של חיבור רציף המוביל אל החורבן הוא תוצאה של מספר מצומצם של פרשיות או פסוקים בודדים שנוספו לאחר החורבן, במספר צמתים, לאורך ספרי נביאים ראשונים במטרה למצוא הסבר לחורבן הנורא.

פולה פרדריקסן, מראשי חוקרות וחוקרי הברית החדשה ותולדות הנצרות הקדומה בעולם כיום, משחזרת את ארבעים שנות קיומה של קהילת חסידי ישו: מראשיתה האופטימית עם ישו בפסח בירושלים ועד שהתפשטה והגיעה לרומא. התנועה של ישו גדלה ופרחה בעשורים הללו. חברי התנועה עצמם היו מופתעים מההצלחה, ולמעשה לא ידעו איך לעכל אותה. מה אמורים לעשות חברי הקהילה בירושלים בשעה שהם מצפים לשובו של המשיח? האם עליהם להפיץ איזה מסר? אילו קשרים יש לשמור עם קבוצות הלוויין שלה בתפוצות? איך אמורים להשתלב בה גויים שעזבו את הפגאניות? ושאלת המפתח: איך יכולה תנועה שכל הווייתה תלויה באמונה שהעולם ניצב על סף אחרית הימים להתגבש כקהילה יציבה? פטרוס, יעקב ויוחנן פאולוס כולם היו יהודים, גם אם אנו רגילים לזהותם עם "מקורות הנצרות". הזיהוי שלנו מושפע מהידיעה שהם הביאו במעשיהם לייסוד הקהילה הדתית הזאת, שרוב החברים בה היו גויים, אלא שהם עדיין לא ידעו זאת. כשהנוצרים היו יהודים הוא סיפורה של אותה קהילה שבין ירושלים לרומא. במחקריה הקודמים עסקה פרדריקסן בשינוי שחל בייצוגים של ישו – מהנביא היהודי האפוקליפטי שהיה בחייו למשיח האלוהי שנהיה לאחר מותו. גם הספר הזה הוא קריאה מחודשת במקורות המכוננים של הנצרות באופן שמדגיש את זהותן היהודית המובהקת של כל דמויות המפתח בראשית הנצרות.

הסיפור שלא סופר חוקר את שכתוב הסיפור המקראי – או הסיפור הדרשני – בספרות חז"ל מזווית הראייה של פואטיקה תיאורית והיסטורית. אפשר היה לצפות שמעמדו הקנוני של התנ"ך יְקבע אותו ויהפכו לחסין מפני כל שינוי, הוספה או הפחתה. אך תולדות התקבלותו מלמדות את ההפך מזה: המעמד הקנוני של הטקסט – זה אשר עומד בבסיס הלגיטימיות התרבותית שלו –דווקא הוא מזמין ניכוס ועיבוד מתמיד שלו. השאלות שעומדות במרכז הדיון בספר הן מדוע שכתבו החכמים את הסיפור המקראי וכיצד עשו זאת: איך הסיפור הדרשני מנכס לעצמו את ההון התרבותי של הטקסט הקנוני ומשתלט על כוחו ועל משמעויותיו? מהו המנגנון ההרמנויטי שמאפשר את הקריאות החדשות? כל שכתוב מורכב ממגמות הפוכות: כפיפות ויצירתיות, המשכיות והתחדשות. מצד אחד השכתוב מוקיר את הטקסט הקנוני ומכיר בסמכותו; מצד שני הוא משנה את מקורו ובהכרח מלמד על דבר מה שחסר בו, ובכך מערער על סמכות זו. הדיאלקטיקה המיוחדת של הסיפור הדרשני היא במיזוג בין הפרשנות והסיפוריות, בין ההכרה בסמכות והמאבק בה, השרויות במתח מתמיד ויחד קובעות את זהותו הספרותית.

‘After a period of frozen immobility the hardened mass of our substantive criminal law is at points softening and yielding to its critics.’ With this in mind Professor Hart considers in the first of these two lectures recent criticisms of the traditional legal doctrine that liability to conviction for serious crimes depends not only on the offender having done the outward act forbidden by the law but having done it in a certain state of mind or will ( mens rea ). He examines two variants of the view powerfully urged by Lady Wootton that if the aim of the law is to prevent crime the doctrine of mens rea is ‘illogical’ and should be allowed to wither away. In the second lecture Professor Hart returns to the topic of his past controversy with Lord Devlin over the enforcement of morals. He does so not to repeat the theoretical arguments but to distinguish different elements in a philosophy of punishment, long prevalent amongst English judges, and to consider the progress made and obstacles encountered by reformers who wish to remove the sanctions of the criminal law from suicide, certain forms of homosexual behavior, and abortion.

פרופסור שמואל ספראי פרסם במשך יותר מארבעים שנה מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית ובתקופת התלמוד, בתולדות ארץ ישראל, בתולדות התרבות והחברה היהודית בארץ ובתפוצות וביחסים בין ארץ ישראל לבין התפוצות. רוב המחקרים באסופה דנים בבעיות יסוד בתקופה מכרעת זו בתולדות ישראל: עבודת האלוהים במקדש, בית המקדש ובית הכנסת, העיר היהודית ומוסדותיה, העלייה לרגל בימי הבית ולאחר החורבן, התנועה החסידית בימי הבית ובימי התנאים והערכת מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי. מחקרים אלה הם אבני בוחן בהבנת ההיסטוריה הישראלית בימי הבית, במשבר שעבר על עם ישראל עם חורבן המקדש וירושלים ובתנופת היצירה הרוחנית והחברתית בדור שלאחר מכן.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

האם החלום במקרא נחשב גורם מגשר בין האדם לאלוהיו, בבחינת 'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה', או אינו אלא שווא והבל, 'תַּרְמִת לִבָּם' של בני האדם? האם עמדות מקראיות מנוגדות אלה יכולות למצוא את מקומן בתוך תפיסה אחת של החלום ושל תפקידו בחיי האדם? על רקע השאלות האלה, הנוגעות לחלום במקרא בכללותו, הספר מתמקד בחלומות התגלות: חלומות שבהם האל מופיע בפני החולם ואומר לו את דבריו בפירוש. המחברת מתחקה אחר גלגוליו של סוג חלום זה משורשיו – בטקסי מקדש קדומים או בהוויית החיים הנוודית של אבות האומה – ועד להשתמרותו החלקית בתיאורי התגלות נבואיים וחכמתיים המצויים על גבול החלום. ריבוי ההשקפות והדו-ערכיות המאפיינים את ההתייחסות המקראית לחלום בכללותו מסייעים להבין גם את התופעות המיוחדות לחלומות ההתגלות. גיבור נבחר האל (יעקב), נכרי המְסכן אותו (אבימלך, לבן) ומלך חכם (שלמה) הם הטיפוסים העומדים במוקדן של שלוש מסורות עיקריות על חלומות התגלות במקרא. בספר נחקרים הדפוסים המאפיינים כל אחת ממסורות אלה וכן התמורות שחלו בהן במשך הזמן. השוואות עם ספרות המזרח הקדום מחד גיסא ועיונים פילולוגיים פנים-מקראיים מאידך גיסא הם הכלים העיקריים בחקירה זו.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

תולדות היהודים בסיציליה משתרעים על פני יותר מאלף שנה, מן התקופה העתיקה עד הגירוש בשנת 1492. הספר, המבוסס על כארבעים אלף תעודות ארכיוניות שרובן טרם ראו אור, מתאר את תולדותיו הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים, החברתיים, הדתיים והתרבותיים של המיעוט היהודי באי ואת יחסיו עם הרוב הסובב אותו: רומאים, מוסלמים ונוצרים. בעוד שראשיתם של היהודים באי לוט בערפל, בשנים האחרונות מתגלה תיעוד היסטורי הולך ורב על תולדותיהם. בתקופת שהותם באי היהודים היו אזרחים והמגבלות שהוטלו עליהם, במיוחד במישור הכלכלי, היו מעטות. בסיציליה לא הונהגה בימי הביניים חקיקה מפלה לרעה שאילצה את היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ובמסחר בבגדים ובחפצים משומשים. הם עסקו בחקלאות, בתעשייה ובמסחר, גם סחר בינלאומי ובספנות, והיו ביניהם בעלי מלאכה ורופאים. ברם, רוב יהודי האי היו פועלים בעיר ובכפר. במאה החמש עשרה חיו באי כעשרים וחמישה אלף יהודים, שהם יותר ממחצית היהודים באיטליה באותה עת. על כל אלה הקיץ לפתע קץ כאשר המלכים הקתוליים גרשו את כל היהודים מארצות הממלכה הספרדית. כשמונים אחוזים מיהודי סיציליה יצאו לגלות, בעוד שהנותרים המירו את דתם לנצרות, וברבות הימים נרדפו על ידי האינקוויזיציה הספרדית.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

פרופ' היינריך מנדלסון היה סטודנט צעיר לרפואה וזואולוגיה בברלין, שבה נולד ב-1910. עם עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ עם משפחתו, השלים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובה גם כתב את עבודת הדוקטור שלו בזואולוגיה. מנדלסון השקיע מאמצים רבים להרחיב את הידע הזואולוגי בארץ, ולימים היה למנהל המכון הזואולוגי, אחת מאבני היסוד של אוניברסיטת תל אביב. הוא כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה וכדיקן הפקולטה למדעי הטבע. מחקריו הרבים זיכו אותו בתואר "אבי הזואולוגיה" בישראל ואחד האבות המייסדים של תחום שמירת הטבע. מתחילת לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ניהל מנדלסון יומן שבו רשם את תצפיותיו על החי והצומח ברחבי הארץ ובארצות השכנות. היומן נרשם בפנקסים רבים משנת עלייתו, 1933, ועד 1958. הוא ערך רישומים רבים של ציפורים ובעלי חיים אחרים. ברישומיו הנהדרים "תפס" את אופי המאוירים והתנהגותם בצורה ייחודית. רבים מהם מלווים את דפי הספר הזה. היומנים הם מסמך בעל חשיבות עצומה לחקר הטבע בארצנו, בסיס ומקור מידע המספק לחוקרים בני זמננו אפשרות להבנה ומחקר של תהליכים רבים שקרו מאז ועד ימינו. המעיינים בספר ילמדו רבות על דרכו של מנדלסון ויוכלו ללמוד ממקור ראשון על דמותו של עולם החי העשיר שלנו במחצית הראשונה של המאה העשרים.

ספרו של ארווין יאלום טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה , בשיתוף עם מולין לשץ', הוכתר כאחד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר בתחום הפסיכותרפיה. הספר מקיף את הרעיונות העיקריים והשיטות המעשיות של ההנחיה הקבוצתית ומתאר בפירוט, במקצועיות ובלשון קולחת את ההתפתחויות האחרונות בתחום הטיפול הקבוצתי. בספר נכללים נושאים כגון: הגורמים הטיפוליים והשילוב ביניהם; עבודת המטפל והכשרתו; טיפול יחידני במקביל לטיפול קבוצתי; הקמת הקבוצה הטיפולית, הרכבה ואופייה; טכניקות טיפוליות; קבוצות עזרה עצמית וקבוצות תמיכה באינטרנט; התאמת טיפול קבוצתי מסורתי למצבים קליניים מיוחדים, ועוד. הספר טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה כתוב בבהירות וברהיטות והוא משלב תיאורי מקרים מלאי חיות, ניסיון קליני עשיר וממצאים מחקריים עדכניים. חוקרים, פסיכולוגים, מתמחים ומטפלים קבוצתיים ימצאו בו מידע מקיף ורב ערך המוצג בצורה מרתקת, כדרכו של ארווין יאלום בכל ספריו. ארווין יאלום, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא מחברם של ספרים רבים, ביניהם: הריפוי של שופנהאואר, אמא ומשמעות החיים, כל יום יותר קרובים, ומתנת התרפיה (כולם בהוצאת כנרת). מולין לשץ', מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, מנהל בה את המחלקה לטיפול קבוצתי.

שם יהו-ה הוא מאבני היסוד של השפה הדתית במסורת היהודית: הוא משמש כמייצג הלשוני המובהק של האל בעולם הזה, ולעתים אף כאייקון שלו. לפיכך אין פלא שמעטים הם החיבורים הפרשניים או ההגותיים במסורת היהודית שנעדרת מהם התייחסות לשם יהו-ה, ולו בקיצור. ספר זה הוא המונוגרפיה המחקרית הראשונה שעוסקת בתולדות הפרשנות לשם זה בשיטתיות ועל פני מנעד של תקופות וסוגות כתיבה. שם יהו-ה פורס את תיאולוגיית-השם במסורת היהודית בשלושה פרקים מרכזיים: המקרא, ספרות חז"ל וההגות היהודית הפילוסופית והמיסטית בימי הביניים (קודם לספר הזוהר). על בסיס מפתח פילוסופי נחשפת הפרשנות לשם יהו-ה כמאמץ רב-דורי שמ וּ נע משני דחפים השלובים זה בזה: השאיפה לדבר על אודות האל והרצון לדבר אליו. פרקי הספר מראים כיצד יהודים פירשו את שם יהו-ה מתוך ניסיון למפות את תחומה של מערכת היחסים בין האדם לאל ולקבוע עד כמה יכולים המאמינים לעשות שימוש בשפה כדי להרחיב את הנוכחות האלוהית בחייהם.

The second Jerusalem Philosophical Encounter was held in Jerusalem on April 25-28, 1976. The symposium was originally planned to celebrate the 60th birthday of Yehoshua Bar-Hillel the philosopher. But his sudden death intervened, and turned celebration into commemoration. The topic of the symposium was Meaning and Use.

ברוך שפינוזה, מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל לא קיבל מרות. בשנת 1656 הוחרם בידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. בספרו מאמר תיאולוגי-מדיני , שנתפרסם בשנת 1670, דורש שפינוזה מהמדינה חופש המחשבה, לשם קיום עצמה, ומעמיד את השכל כקנה מידה עליון של הדת וכתבי הקודש. מאמר תיאולוגי-מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר קצר על אלוהים , האדם ואושרו ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף הערות: חיים וירושובסקי

הספר הוא פרי מחקר של למעלה מימי דור והוא דן בבלשנות עברית על תקופותיה השונות, בעיקר בהתפתחותה ההיסטורית של העברית הקדומה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לגלגולי ההטעמה של עברית המקרא, מבחינות רבות המפתח להבנת תורת הצורות, עד שנתוסף מאמר חדש על נושא זה. אולם מרביתם של המאמרים פורסמו מקודם, רובם בעברית, מיעוטם בגרמנית, ואלה תורגמו לעברית. כל המאמרים עודכנו ונוספו להם מפתחות.

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

The Exodus, the central event in the historiography of the Bible and in the collective memory of the biblical period, represents an historical watershed; it shapes the recounting of events both before and after it. In this book, the influence of the Exodus tradition on the ideological – literary shaping of the biblical historiography is investigated, with particular attention paid to such questions as: Why were the Israelites enslaved in Egypt? Why did the Exodus traditions take on such enormous dimensions in the Bible? How is this phenomenon related to the separatism promoted as ideal in the Hebrew Scriptures?

אוסף הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נבנה בשנות המנדט בירושלים במטרה לאסוף, לרכז ולשמר את אוצרות הרוח של העם היהודי ולמלא תפקיד חברתי ואידאולוגי כסמל להגשמת הציונות ובתהליכי בניין אומה. בתל אביב ריכזה העירייה והעבירה לרשותה את עיזבונותיהם ואת אוספי ספריהם של סופרים ומשוררים כחיים נחמן ביאליק ואחד העם, שפותחו לספריות ציבוריות עירוניות. ההסתדרות הכללית הקימה ספרייה מרכזית וסיפקה שירותי ספרייה להתיישבות העובדת, ובכך תרמה להגשמת מטרות פוליטיות, חברתיות ואידאולוגיות של בניין חברה סוציאליסטית. בעת ובעונה אחת עם תהליכי הבנייה, האיסוף, הריכוז והשימור של מורשת היהדות בארץ ישראל, פעל שלטון הרשע הנאצי בגרמניה במגמה להשמיד את התרבות היהודית ולהכחיד את זכרה באמצעות שריפתם והשמדתם של אוצרות רוח יהודיים, טיהור אוספי ספריות גרמניות מספרות יהודית, ופיזור ופינוי אוספים יהודיים לגטאות ולמחנות ריכוז. יחד עם זאת פעלו הנאצים גם לאבטחתם ולשימורם של אוספים וספריות יהודיות שלמות לצורך מחקר עתידי שנועד לתרום בדיעבד ללגיטימציה של השמדת עם ישראל ומורשתו. בשני שעריו של ספר זה מתועדים ומתוארים תהליכים מנוגדים, לעתים קוטביים -בנייה והריסה, איסוף ופיזור, אבטחה והשמדה, קיבוע וניוד ביזה ורסטיטוציה - שהופעלו על אוספי ספרים וספריות בעלי תוכן יהודי ובבעלות פרטית וציבורית. השער ראשון - ספריות ואוספי ספרים בתקופת המנדט הבריטי - עניינו תהליכי הבנייה וההקמה של מערכת הספריות בארץ ישראל. השער השני - גווילים נשרפים ואותיות פורחות - עוסק בהרס, החרמה וביזה של ספריות יהודיות באירופה ובמאמצים להצלת שרידיהן והעברתן לירושלים לאחר השואה. בחלק האחרון של הספר ימצא הקורא תעודות ארכיוניות שרובן מתפרסמות כאן לראשונה והן מעניקות גיבוי לפרקי הספר.

'אריסטו, בדומה לאפלטון ולהוגי יוון האחרים, ראה בפוליטיקה את הנושא החשוב מכולם [...] לכתביו הפוליטיים רקע מרשים במיוחד הקשור בניסיונו המאלף כחונכו של אלכסנדר הגדול [...] לדידו של אריסטו הפוליטיקה היא אותו חלק של האתיקה הדן בבני אדם בקבוצות. לקבוצות אחדות מטרות מוגבלות, אולם ה"פוליס" או הקבוצה ה"פוליטית" היא זו שתכליותיה חופפות את תכלית חיי האדם. האדם הוא "חיה פוליטית", דהיינו מטבעו הוא מייסדן של קבוצות פוליטיות. עקרונות אלה מקבלים את ביסוסם בחיבור שלפנינו.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 'אחת הבקורות המפורסמות של אריסטו על אפלטון מוסבת על דעותיו המדיניות ומופיעה בפוליטיקה ב' להלן [...] בשביל אריסטו הפרט הוא הכל והוא שמתארגן בארגונים שעולים בדרגות השלמות עד שמופיעה צורת הארגון המקיף המספק את צרכיו כולם. עיני אפלטון נשואות לחזיון המדינה האחידה, ואחידות זו אוכלת את אזרחיה. בעיני אריסטו אין המדינה אלא צירוף של אזרחיה על בתיהם ומשפחותיהם וכפריהם.' ח"י רות, מורה-דרך בפילוסופיה היונית , ירושלים 1960

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש

The twenty-one studies on the Jews of Old Poland here collected explore many hitherto uncharted aspects of Jewish life and experience in the Polish-Lithuanian Commonwealth. Crucial questions such as relations between the Catholic Church and the Jews, Jewish politics, antisemitism and Jewish settlement are examined using the integrative and comparative approaches championed by Jacob Goldberg, to whom the volume is dedicated.

The purpose of this work is to provide a scholarly but also readable account of the economic activities of the Jews – as well as their attitudes to labor in general during the Biblical and Talmudic periods. As far as possible, the entire source material, scattered as it is in the Bible, the Apocrypha, the Talmud and Midrash, has been utilized to present a comprehensive picture of this important but relatively neglected subject. The book comprises chapters in the occupational structure of the Talmudic rabbis and their views on physical labor as well as descriptions of Jewish commercial and industrial activities and vocational training in ancient times.

הספר מציג תמונה רחבה ומגוונת ביותר של האסלאם. הוא דן בשורה של נושאים, וביניהם עיקרי אמונה, הלכה, תאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה, תרבות וחברה, משחר האסלאם ועד ימינו. מבחינה גאוגרפית הוא מקיף אזורים נרחבים: המזרח התיכון, צפון אפריקה, תת־היבשת ההודית, מזרח אסיה ואירופה. הספר מאפשר לקוראים לעמוד מקרוב הן על גילויים של רציפות הן על תהליכי שינוי ותמורה באסלאם לדורותיו בסוגיות מורכבות דוגמת יחסי דת ומדינה, תפיסת הג'האד והיחס למיעוטים דתיים או לתרבות המערב הנוצרית. סוגיות אלו קיבלו משנה תוקף בתקופה המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-18, לאחר שחברות מוסלמיות נאלצו להתמודד עם קולוניאליזם אירופי, תהפוכות פוליטיות, החרפת שסעים חברתיים וכלכליים ומשברי תרבות וזהות. הצורך בספר מבוא מקיף ומעודכן לסטודנטים ולקוראים משכילים נעשה חיוני, והופעת הספר היא דבר בעתו. הפרקים שבו משקפים את חידושי המחקר בעשרות השנים האחרונות. פרט למידע ולחומרים החדשים יש בספר גם תובנות רבות, ובנושאים לא מעטים נבחנות בו מחדש גישות שהיו מקובלות עד כה ושעתה אפשר לראותן באור חדש.

בספר זה קיבץ המחבר את מדרשי ההלכה של האמוראים בתלמוד הירושלמי. בספריו הקודמים קובצו מדרשי ההלכה של התנאים: בתלמודים, במשנה ובתוספתא. המדרשים מובאים לפי סדר המקראות ונוסחם נקבע על פי הגרסאות בכתבי יד ובמקבילות שבתלמודים ועל פי הנוסחים שהיו בידי מפרשי הירושלמי. בראש הספר – דיון בלשונם, בצורתם ובסגנונם של המדרשים ובאמוראים בעלי המדרשים.

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

הספר תקשורת כשיח: עיונים בשפה ובמדיה מתחקה אחר מארג הזיקות שבין שפה, טקסט ושיח לבין תקשורת, תרבות וחברה . המאמרים הנכללים בו מציעים, בין היתר, עיונים באופיין הדיאלוגי של תקשורת ופרשנות, בתרומתם של סיפורים לכינון זהות, זיכרון וערכים , ובמשא ומתן על יחסי הכוחות , חלוקת התפקידים והזכות להשמיע קול במרחב הציבורי . המאמרים בספר עוסקים במגוון רחב של זירות והקשרים: החל מדיון תאורטי בתהליכי תקשורת , דרך בחינה היסטורית של טקסטים עתיקים מראשית תרבות המערב והתרבות היהודית , ועד ניתוח של שיח ציבורי עכשווי במגוון ערוצים וסוגות - ספרי לימוד, דיווחים עיתונאיים, ראיונות חדשותיים ובידוריים, כתבות מגזיניות ומאמרי דעה. פריסה רחבה זו מהווה עדות לעוצמתו המחקרית הנדירה של המפגש בין חקר השיח למחקר התקשורת והתרבות. תקשורת כשיח הוא מחווה לעבודתה הייחודית ולתרומתה המשמעותית של פרופ' שושנה בלום - קולקה לייסוד ולפיתוח חקר השיח בארץ ובעולם . מחבריהם של מרבית המאמרים בספר הם תלמידיה, עמיתיה ושותפיה למחקר.

הפירוש המיוחס לרש"י לספר דברי הימים הוא אבן דרך בפרשנות המקרא בימי הביניים שלא זכה עד כה לחקירה יסודית ושיטתית. ספר זה בא להשלים את החסר. נבחן בו הפירוש מכל היבטיו: בירור מקורותיו ורבותיו של מחבר הפירוש, תיאור סגנונו ושיטתו הפרשנית, בירור זמנו ומקומו והשפעת סביבתו על הפירוש, בדיקת הערותיו הלשוניות ותפיסותיו הספרותיות, מקומו של הפירוש בין פרשני הפשט בימי הביניים והשפעתו על פרשנות ספר דברי הימים המאוחרת לו. פירוש מעניין וחשוב זה נכתב באשכנז ב-1155 לסה"נ בקירוב. מחברוֹ האנונימי הושפע עמוקות מן הפרשנות היהודית שהייתה נפוצה בימיו בתחום התרבות היהודית באשכנז, הן מקורות ידועים ומוכרים הן מקורות שאינם בידינו. תיאורו השיטתי של הפירוש שופך אור על פירושים אחרים בני הזמן, ובכלל זה על חוג מלומדים עלום ונשכח שחבריו הקדישו תשומת לב מיוחדת לספר דברי הימים.

בגלריה המרשימה של סופרים והוגים צרפתים בני המאה השמונה עשרה מונטסקיה (1689-1755) הוא אישיות לעצמה. מבחינת זמנו הוא הקדים אותם מעט ואינו קשור אלא בעקיפין במהפכת ה'השכלה' בצרפת, שהיא בראש וראשונה פועלה של המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. אולם כשהתפרסם על רוח החוקים ב-1748 עמדו הכול על חדשנותו המהפכנית, ואת תרומתו המתודולוגית לתורת המשטרים ולסוציולוגיה יש משווים לתרומת ניוטון לפיזיקה. מונטסקיה ידוע בתור אבי תורת הפרדת הרשויות השלטונית לרשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, תורה המבוססת על צירוף שני עקרונות: ההתמחות התפקודית של הרשויות ואי-התלות ביניהן. מונטסקיה ביקש למצוא בסיס מדעי לחוקים על בסיס השוואה בין טיפוסי משטרים. מקור החוקים המקובלים בארצות שונות הוא, לדעתו, בצירוף של גורמים: אקלים, דת, כללי הממשל, מופתי העבר, המנהגים. הניתוח שהציע ל'מנטליות' של החברות שהעמידו משטרים שונים ותיאור הזיקות בין מרכיבי המנטליות הזאת מדהימים לא רק בחריפותם ובדייקנותם אלא אף במידה מסוימת של נבואיות. בפני הקורא העברי מובא כאן לראשונה תרגום של חלקיה העיקריים של היצירה המונומנטלית. החשוב והמהותי נשמר במבחר זה, והקורא בן ימינו יוכל לעמוד באמצעותו על יסודותיו העיוניים של המאבק ליצירת משטר המבטיח את חירויות הפרט.

מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם? האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח? ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית. על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות. רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

הקהילה העברית שחיה בעכו בתקופת המנדט הבריטי לא הותירה חותם ממשי בנוף העירוני ולא רשמה עלילות מפוארות של גבורה או חורבן. אבל סיפורה, שנשמט מהזיכרון הקולקטיבי ונחשף לעומקו בספר זה, מאיר את מקומה בבניין החברה הלאומית היהודית בארץ ישראל. במיוחד נחשפות כאן מערכות היחסים המורכבות שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין ההתיישבות היהודית והעברית בערים הערביות. על רקע דעיכתן של הקהילות היהודיות הוותיקות בערים הערביות מתחדד סיפורה החריג של עכו, שהצליחה למשוך התיישבות לאומית חדשה. לרגע קצר בהיסטוריה היישובית התקיימה בעיר קהילה עברית ששילבה יישוב ותיק עם יישוב חדש, יישוב בעל הכרה לאומית ציונית ויהודים בעלי הכרה מזרחית-מקומית. הסיפור הוא מקומי, אך הוא מבקש להאיר את היחס המורכב והשונה של המפעל הציוני לערים הערביות ולערים המעורבות. במיוחד מעלה המחקר הזה שאלות על הקשר שבין "היסטוריה של מקום" ובין "היסטוריה לאומית". מתוך תיאור כישלונה של ההיאחזות העברית בעכו המנדטורית מתבונן המחקר במפעל הציוני כמפגש מרתק בין חלומם של המתיישבים החדשים לבין האינטרסים המקומיים והתנאים הגיאוגרפיים הייחודיים לאזור.

הפירושים בכרך זה, כמו הפירושים בכרכים הקודמים, מבוססים על שלוש הנחות יסוד שעליהם מושתת סידור התלמוד הבבלי: (א) סידור הגמרא לא נסתיים עם רבינא ורב אשי במאה החמישית, אלא נמשך מאות שנים אחריהם על ידי הסתמאים, שמסרו את תורתם בעילום שם. החלק הסתמי שבגמרא מאוחר לחלק הנקוב שם, והסתמאים מאוחרים הם לאמוראים. (ב) האמוראים לא מסרו לדורות שקלא וטריא, הם מסרו רק הלכות פסוקות, ולכן חלק הגון מן השקלא וטריא שלהם נשתכח בהדרגה, והמעט שנשאר שרד מאליו. לא התנהלה מסירה מסודרת, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את השקלא וטריא והנציחוה לדורות. (ג) הגמרא לא נערכה. בימי התלמוד איש לא עבר על כל הש"ס כולו כדי ללבנו, לבררו ולשכללו (כלשון בעל תולדות תנאים ואמוראים, ערך רב אשי) ולטהרו מסתירות ואי-התאמות, טיהור הרווח בתוך הסוגיה עצמה. הסוגיות בכללותן לא נערכו, ורק הוסברו על ידי הסבוראים שחיו אחרי הסתמאים ונצטרפו על ידי "המאספים". ביניהם היו גם אלה שחיו קרוב לאמצע המאה השמינית, כשהגמרא כבר היתה חתומה, ולא ניתן היה להוסיף עליה משא ומתן חדש ולהשלים בין המקורות השונים. ואשר למימרא "רב אשי סוף הוראה" אין הכוונה שהם היו עורכי התלמוד, שכן "הוראה" אינה תלמוד ו"סוף" אינה עריכה, אלא שבימיהם נפסקה מסורת הלכות פסוקות, מקור להוראה, ונשזרו עם השקלא וטריא – שכן בלי הלכה פסוקה אין שקלא וטריא - ונמסרו אחר כך על ידי הסתמאים.

The story of the Marranos (the Jewish converts to Christianity in Spain and Portugal) has long been a source of fascination for Jews interested in their heritage and for all those concerned with the struggle for freedom of conscience against authoritarianism. In this volume are presented the selected works of three Marrano poets, together with translations into English and explanatory notes. Each of the three poets is introduced with a biography and brief critical assessment. In a general introduction the editor explains the historical and literary background of their works and examines the inter-relationship between the Jewish and Christian cultural elements. Drawing on a wide range of published and manuscript sources, he gives a balanced picture of the Marranos and describes the process of Jewish re-education they had to undergo in order to reach their goal of integration with authentic Judaism in the Jewish communities outside the Iberian peninsula.The three poets-João Pinto Delgado, Antonio Enríquez Gómez, and Miguel de Barrios-are presented against this background as exemplifying three different 'paths to Judaism', which nonetheless have in common the dramatic experience of life under the Inquisition and the halfway house of the Marrano communities. Symbols of exile and insecurity abound. Each poet shares a sense of guilt over his past observance of Christianity and endeavours to reach out towards the authentic sources of the Jewish tradition, such as the Talmud and the rabbinic commentaries, to invest his writings with a greater cultural depth.The poems in this volume have been selected with the aim of giving a representative view of each individual poet's experience and particular literary talents. Through the translations and notes the general reader is provided with insight into their significance and purpose. The specialist reader, too, will gain from finding the writings of three little-known poets of similar background brought together for the first time and set in context.

In 1908, Pauline Wengeroff published the first piece of writing by a woman in the history of Jewish literature to tell the story of a life and a family with historical consciousness and purpose. It is also the first account in this literature to make women, and men, the focus of a gendered inquiry. Shulamit Magnus’s biography of this extraordinary woman lets readers share Wengeroff’s life, her aspirations, and her disappointments, making a significant contribution to women’s history and to our understanding of the emergence and shape of Jewish modernity. Pauline Wengeroff was born in 1833 into a pious Jewish family in Bobruisk in the Pale of Settlement (now Belarus); she died in 1916 in Minsk. Her life, as recounted in this biography, based in part on Shulamit Magnus’s award-winning critical edition of Wengeroff’s Memoirs of a Grandmother, was one of upheaval and transformation during Russian Jewry’s passage from tradition to modernity. Remarkably, Wengeroff's narrative refracts communal experience and larger cultural, economic, and political developments through her own family life, interweaving the personal and the historical to present readers with an extraordinary account of the cultural transformation of Russian Jewry in the nineteenth century. Wengeroff's is the first piece of writing by a Jewish woman to display such authorial audacity and historical awareness, and the first contemporaneous account of Jewish society in any era to make the sensibilities and behaviour of Jewish women—and men—a central focus, providing a gendered account of the emergence of Jewish modernity. In this, her memoirs are a full counterpart to the male-centred autobiographies of her contemporaries, and the basis for much new thinking about gender and modernity. Shulamit Magnus probes Wengeroff’s consciousness and social positioning as a woman of her era and argues that, though Wengeroff was well aware of the women’s movement in Russia, she wrote not from a feminist perspective but because of her socialization in traditional Jewish society. A brilliant woman who loved books, Wengeroff produced a carefully crafted, beautifully written, and compelling account of tradition and its demise; of intergenerational and marital strife over Jewishness; and of betrayal, loss, and hope. Despite a dramatic and readily accessible narrative—what Magnus calls ‘Wengeroff’s myth of her life story'—Wengeroff embeds much counter-evidence in her memoirs that subverts this same myth. Why she constructs—and also, if unconsciously, subverts—the particular myth she does is a major focus of this study. Using archival and secondary sources, Magnus goes beyond constructing a portrait of Pauline Wengeroff, her family, and her social circles to consider how Memoirs of a Grandmother came to be in the form in which we have it: this is a biography of a literary work as well as of a woman. She documents its astonishing success: published for the first time (largely in German, in Berlin) in 1908, it was republished in 1910, 1913, 1919, and 1922 to rave reviews, in the Jewish but also the non-Jewish press, in Germany, Austria, Russia, and even the Netherlands. Organized topically rather than chronologically, Magnus introduces the reader to Wengeroff’s life, aspirations, and her disappointments—above all, with her husband, who ridiculed her attachment to traditional observance and forced her to relinquish it, and with her seven children. It raises the question of Wengeroff's actual intended audience for her work and argues that, her title notwithstanding, it was not her biological offspring but other ‘grandchildren’ from among the Jewish youth of the fin de siècle who shared her Jewish cultural nationalism and her affinity with Herzlian Zionism. Finally, Magnus probes the reception of Memoirs on two continents, Europe and North America, to reveal a surprising story of the same work being read as an apologia for tradition (Orthodoxy) and for assimilation and even conversion—both, she argues, fundamental, if revealing, misreadings. When Pauline Wengeroff died in 1916, the world was very different from the one in which she had grown up. Her story makes a significant contribution to Jewish women’s history; to east European Jewish history; to the history of gender, acculturation, and assimilation in Jewish modernity; and to the history of Jewish writing and Jewish women’s writing.

האם תיתכן פילוסופיה של האמונה? האם ניתן להבחין בוודאות בין אמונה לשם שמים לבין אמונה המשתמשת באל כקרדום לחפור בו? האם קירקגור, הנחשב לאביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, היה הוגה דעות אנטישמי? מה היה יחסו אל היהדות והיהודים? מהם יחסי הגומלין בין אמונה דתית למוסר אנושי? האם תיתכן ביניהם סתירה? מדוע לדעתו של קירקגור אברהם אבינו היה אביר האמונה? האם קירקגור הוא מפתה דתי או מחנך לקיום אותנטי? על שאלות מפתח אלה, העוסקות בזיקת היחיד אל אלוהיו, עונה הקובץ העשיר בתוכנו וברוחו. בקובץ הזה מופיעים שלושה-עשר מאמרים של מיטב חוקרי קירקגור בארץ ובעולם. הנספח בקובץ, המכיל את רוב הפרסומים של קירקגור ועל אודותיו בעברית, מעיד על מסורת מפוארת של מחקרים עבריים על קירקגור.

מדוע נטמן בנימין זאב הרצל בפסגת הר שמם במערב ירושלים ומדוע נותר מקום קברו שנים רבות ללא מצבה? מה הסיבה לכך שיהודה ליב פינסקר נקבר במערת קבורה קדומה מימי הבית השני? כיצד עוצבה רמת הנדיב כאחוזת קבר לבנימין אדמונד רוטשילד? מדוע נקבר אוטו ורבורג בדגניה? הספר אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904–1967 בוחן את הסוגיות הללו. מתבררים בו, באמצעות תיעוד מפורט ובלוויית תצלומים, מסעותיהם של אישים אלה ושל אישים נוספים – חוזי הרעיון הציוני, מנהיגים פוליטיים, גיבורים ואנשי רוח ומעש – מן הניכר לקבורה בשנית באדמת ישראל. נבחנת השאלה מדוע נעשה מאמץ כה רב להעלות את שרידיהם לקבורה בישראל וכיצד התנהלו המהלכים בארץ ומחוצה לה. מה הפך את הקברים של הנודעים שבהם – בירושלים, תל אביב, זיכרון יעקב, דגניה וכנרת – לאתרי ביקורים ועלייה לרגל, שתרמו לעיצוב הנוף הסמלי האזרחי של מדינת ישראל.

בספרות הזוהר משובצים כמה וכמה סיפורים שבהם חבורת תלמידיו של ר׳ שמעון בר־יוחאי נפגשת עם דמויות פלאיות שונות, ובהן גם דמויות הזקן החכם וילד הפלא המכונים "סבא" ו"ינוקא". דמויות הסבא והינוקא מתוארות לרוב כדמות עני פשוט וחסר כל ידע בתורה. ככל שעלילת הסיפורים מתקדמת חל היפוך בעיצוב הדמויות עד שהן מתגלות כדמות חבויה של חכם מופלג וכרב אומן המלהטט ביכולותיו לדרוש בפנימיות התורה ובגילוי רזיה. שיאם של הסיפורים בחשיפת שכבת העומק בעיצוב דמויות הסבא והינוקא, המתגלים כמגלמים את מיתוס האל ובנו, אשר מתלבשים בדמותם הספרותית של הזקן והילד. ספר זה הוא ניסיון ראשון לעמוד על מלוא היקפם ועומקם של מיתוסים אלו ועל הקשרים ההדוקים המתקיימים ביניהם. בתוך כך מגלה הספר פרק חשוב בתולדות המיתוס היהודי ותורם להבנת התודעה המשיחית המאפיינת את סיפורי הסבא והינוקא בזוהר ולחשיפת קשריהם הסמויים והפולמוסיים עם הנצרות.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

בספר מקובצים שלושים טקסטים ממיטב הספרות הפילוסופית בכל הדורות, ובהם מובאים שיקוליהם המרכזיים של גדולי ההגות המערבית (אפלטון, אריסטו, אנסלם, דקארט, קאנט, הגל, היידגר, פרגה, וייטהד, ראסל, קוויין ואחרים) בבעיות ההוויה ואופני הקיום. מתלווים להם מבואות העוקבים אחר מהלך הדיון האונטולוגי מדור לדור.

הקהילה היהודית נחשבת תא המסד לחיי האומה היהודית בימי-הביניים. היא היתה המסגרת שסייעה ליהודים, שהיו מיעוט בחברות זאות, להמשיך ולפעול: לדאוג לקיומם באותן חברות, לשמור על ייחודם ולמלא ייעודים שונים, בתנאים של גלות. חיבור זה מבקש למלא חוסר, בהיותו מוקדש לתיאור מפורט של חיי קהילה מקומית, אחת מקהילות ישראל בארצות האסלאם בימי-הביניים, קהילת קירואן שבלב המגרב, בתוניסיה. התיאור מכוון גם לתקן את התפיסה שקנתה לה שביתה במחקר ההיסטוריה היהודית, ולפיה הקהילות היהודיות הראשונות בימי-הביניים התפתחו באשכנז בשלהי המאה העשירית, בעוד שבארצות האסלאם היו הקהילות נטולות עצמאות ושאבו את הסמכות לפעילותן מן ההנהגה המרכזית, בעיקר מזו שישבה בבבל. הקהילה המקומית מוארת בספר בעזרת מקורות רבים מגניזות קאהיר ובהם מקורות היסטוריים, ספרותיים והלכתיים. מקורות אלו כונסו כדי לשקף את עולמם של בני קירואן, את חיי החברה ואת המוסדות המקומיים בה, מתקופה קדומה ועד למאה האחת-עשרה, מועד חורבן הקהילה בעת הריסת העיר בידי בדווים. התופעות החברתיות של עצמאות הקהילה ותלותה במרכזים, נדונות על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות. מן הספר עולה שהיו קהילות מקומיות עצמאיות בארצות האסלאם כבר במאה התשיעית. אך חרף העצמאות התפקודית והיכולת האינטלקטואלית, שבקהילה מחוות כבוד למרכזים ללא תלות רשמית או תפקודית בהם. אגב הדיון בקירואן עולה בחיבור תמונת העולם היהודי בארצות האסלאם על קשריו בין מזרח ומערב ומקומה של קהילת הגשר, קירואן, בצומת החשוב שבו היתה ממוקמת.

הספר מתאר את התמורות החברתיות והדמוגרפיות שחלו בקיבוץ היהודי בברית-המועצות בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים באמצעות ניתוח יסודי ומעמיק המושתת על נתונים סטטיסטיים. הוא דן בין היתר בבעיית נישואי התערובת על היבטיה השונים ובמעמדם של היהודים בעילית ההשכלתית והפוליטית בברית-המועצות. הספר תורם להבנת הבעייתיות שבתנאי קיומו של הקיבוץ היהודי בברית-המועצות בימינו.

הספר דן בנוסחים המיוחדים של תפילת העמידה של בני ארץ ישראל בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, במנהגותיהם בתפילות לילי השבת והחג, בשיטתם בעיצוב חטיבת פסוקי הזמרה והטקסים שליוו את אמירתם ובסדרי הקריאות שלהם בתורה ובנביאים בשבתות ובמועדים.נושאים אלו נדונים על פי עיון בכשלוש מאות כתבי יד מן הגניזה בקהיר. מן הממצאים מופקות מסקנות מכלילות, הקובעות הבחנות עקרוניות באופיו הייחודי של מנהג ארץ-ישראל הקדום, שרובו אבד מן העולם.

This introductory book deals with the bonds created between German physicians and the Nazi biomedical vision based upon racial and eugenic conceptions. These ideological connections and the attitudes of many Nazi doctors, culminating in the actions of Mengele and other SS physicians in Auschwitz , may be described as a Medicalization of the Holocaust. In July 1933, the sterilization law was enacted. Under the pretext of war, the Nazi modus operandi was changed to medical murder. It strove to stop the spread of hereditary diseases by gassing to death sick people judged “unfit” to be included among “Aryan Germans”. Although officially abandoned in summer 1941, Hitler used the expertise gained by the medical murderers to design the “Final Solution”. Nazi physicians operated the first annihilation camps like Treblinka, while others initiated the process of Ghettoization, arguing that the Jews were spreading epidemics. The second part of this book depicts the courageous efforts of many Jewish doctors to resist annihilation. In many ghettos, Jewish doctors worked on behalf of the “Judenrat” to try keep people alive. A clandestine medical faculty functioning in the Warsaw ghetto was the pinnacle of Jewish intellectual resistance. Even in concentration camps, physicians attempted to sustain the basic creeds of medical ethics by protecting and saving patients. The last chapters of the book deal with the efforts to cope with the lessons of the Nazi misuse of medicine.

Even those who lavish close attention on talmudic and halakhic writings have rarely studied the Jewish prayer-book. Its dense and apparently impenetrable texts are here subjected to close analysis that exposes the messages and covert concerns implicit in the underlying narrative. The controversial conclusions establish the prayer-book as one of the greatest achievements of Jewish literary creativity.

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.

בפרוס שנת המאה להקמתה של קרן קימת לישראל מבקש הספר שלפנינו לבחון ולסכם את מדיניותה ואת עשייתה של קק"ל בתפקיד העיקרי שנועד לה - רכישת קרקעות ארץ ישראל והעברתן לבעלות הלאום היהודי - בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. מקום מרכזי בחיבור זה תופסות השנים 1948-1936. בשנים אלו רכשה קק"ל כ600,000- דונם, שהם יותר מ60%- מרכישותיה מאז הקמתה בשנת 1901 ועד להקמת המדינה. מרכזיותה של קק"ל ברכישת קרקעות בי"ב השנים שקדמו לתום המנדט מקורה בראש ובראשונה בהכרת המוסדות העליונים של ההסתדרות הציונית בחשיבות המעשה ההתיישבותי לקידום האינטרסים המדיניים של התנועה הציונית בארץ ישראל. יצירתו של רכוש קרקעי של ממש בבעלות הלאום היהודי וכמצע להתיישבות הייתה תנאי להשגת מדינה יהודית. מפאת צו השעה היה על קק"ל לבצע רכישות גם עבור משקים קיימים ועבור תנועות מיישבות. לצד כל אלה נטלה עליה באותן שנים משימות רכישה לא שגרתיות, ובכללן רכישות מידי יהודים, שותפויות עם הון פרטי ומכירת קרקעות. בד בבד גורמים אחרים שעסקו בעבר ברכישת קרקעות צמצמו עד למאוד את רכישותיהם, במיוחד עקב אירועי הזמן - המאורעות, הספר הלבן, חוק הקרקעות ועוד. כך הפכה קק"ל בתקופה הנידונה לגורם היהודי המוביל והכמעט בלעדי ברכישת קרקעות במגזר היהודי, וכמובן, היו לדבר השלכות על מעמדן ועל ייעודן של הקרקעות הנרכשות וכן על מעמדה של קק"ל לאחר הקמת המדינה. מצורפות תמונות ומפות

Offered here for the first time in English translation, Hasidism as Mysticism is a classic in its field. Using the tools of phenomenology, Rivka Schatz Uffenheimer places Hasidism squarely in the context of religious studies. Hasidism's theoretical texts have been largely ignored by historians of the movement, but Shatz Uffenheimer analyzes these materials fully, disclosing the mystical, quietistic tendencies that existed alongside Hasidism's more activist popular elements. The author carefully reviewed this translation of her work: it includes a revised introduction with new material, two new chapters, and an appendix containing a translation, history and literary analysis of one of the few extant texts attributed to the Ba'al Shem Tov.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

הספר מסכם את הידע הרב על יעילותו של ים המלח בטיפול במגוון רחב של מחלות. הספר הוא הראשון בנושא זה המיועד לקהל הרחב. מפורטות בו המחלות השונות שבהן ניתן לטפל בהצלחה בים המלח, והוא מתאר בלשון שווה לכל נפש את כל העקרונות, מנגנוני הפעולה והיתרונות שעליהם מבוססים הטיפולים השונים הניתנים באתרי המרפא.

שיטת המשפט המוסלמי היא בת אלף וארבע מאות שנה; שורשיה בעולם העתיק. מטבע הדברים עברה שיטה זו תהפוכות רבות במהלך הזמן: בתקופה הקלסית הגיעה להישגים המשתווים להישגיהן של שיטות משפט מודרניות; בהידרדרותה בתקופה הבתר-קלסית נתהוו בה תקלות ופגמים שגם בהם לא נגרע חלקו של המשפט בימינו. סוגיות משפטיות העולות בתקופה הבתר-קלסית משקפות תהליכים הדומים למתרחש בימינו. ההשתחררות ממסגרות שנקבעו בתקופה הקלסית תואמת את בשורת השופט האמריקני הולמס, שחיי המשפט הם ניסיון ולא היגיון. השרירותיות בהעמדה לדין ובפסיקת הדין מוכרות בדין המוסלמי מקדמת דנא. הריבית בדין המוסלמי מקבילה לדין עשיית עושר ולא במשפט. הערבות שבדין המוסלמי, בהיותה סולידרית בלבד, זהה לערבות המקובלת בימינו במוסדות פיננסיים ובבנקים בעולם הגדול. המתנה בדין המוסלמי נושאת אופי קנייני בדומה להתפתחות העכשווית בנושא זה במשפט הישראלי. העיון במשפט המוסלמי, כפי שהוא נעשה בספר זה, שופך אור על שיטות ומגמות במשפט בן ימינו, לרבות המשפט הישראלי.

השקפתו היסודית של ג'ון סטיוארט מיל היא ש"אין ערכה של מדינה אלא ערכם של היחידים המהווים אותה", ולפיכך הוא עומד כאן, ב ממשל של נציגים , על הצורך ב"מרכז התנגדות לכוח השליט" בכל משטר ועל ההכרח לתת ייצוג למיעוטים. כתנאי ראשון למשטר מדיני בכלל רואה הוא את השתתפותו הפעילה של האזרח הפשוט בעבודת הממשל, וכל הצעותיו מכוונות לתכלית זו, ובכללן גם הצעות שלא נתקבלו, כגון זו שההצבעה צריכה להיות גלויה ולהיערך בפומבי. אין הממשל בעיניו דבר הגדל ומתהווה בדרך הטבע; הוא פרי מאמציהם של בני אדם, וכשם שהוא נוצר ומשתפר על ידיהם, כך עלול הוא גם להתקלקל בקלקלתם. חשיבות ספרו זה של מיל בכך שהוא מביא בו סקירה שיטתית של הבעיות העיקריות במשטר המדיני ושל הפתרונות שניתנו להם למעשה. מיל מסתמך כמובן על ניסיונו ההיסטורי של העם האנגלי ומסתייע בתוצאותיו של ניסיון זה. אולם כבכל שאר ספריו התבסס על עקרונות ראשוניים. אין הספר אפוא אלא כעין עיבוד שימושי של ה"תועלתנות" וה"חירות" בתוך התחום של תורת המדינה.

אמנות הפיוט , יצירתו של המשורר הרומי הנודע הורטיוס (65-8 לפסה"נ), זכתה להערכה ולעיון מתמיד מיום פרסומה ועד ימינו, בימי הביניים וברנסנס, ובכל תקופה ותקופה שהספרות וביקורת הספרות פנו מחדש אל הספרות הקלסית לבחון את שורשיהן. מכיוון שנכתבה רומית (ולא יוונית) היא הייתה המקור הנגיש ביותר לעקרונות הבסיסיים של ביקורת הספרות הקלסית, וגם לאחר שתשומת הלב פנתה ל פואטיקה של אריסטו לא פסק העיון ביצירתו של הורטיוס, לא מעט בזכות איכותה הספרותית-השירית. הורטיוס הוא משורר גדול, ויותר משהוא מחדש הוא מחיה. תרומתו הגדולה היא בהטמעת התאוריות שקיבל מאחרים ובהפיכתן לשירה אמנותית הטבועה בחותמו האישי. הוא נאה קיים את העיקרון שיצירה חייבת להועיל אבל גם להנות – אמנות הפיוט אכן מועילה אך בראש ובראשונה היא מהנה.

מהדורה חדשה בתוספת מבוא למסכת סנהדרין מבואות אלה נכתבו במשך ארבעים שנה. הראשון , על סדר נשים, הופיע בסוף שנות השישים, ואחרון, על בבא בתרא , לפני חודשים אחדים. טבע הדבר שבמשך זמן כה ארוך יחולו שינויים חשובים שלפעמים מבטלים את מה שנאמר מקודם. וכשאדם בא היום לסכם את תוכן המבואות, די אם יתפוס את לשון אחרון בלבד ויסכם רק מה שנאמר באחרונה. וכן אם בא מישהו להדפיס את המבואות מחדש, די אם ידפיס רק את זה האחרון. הקודמים אינם תורמים למסקנת הענין. חשבתי כך גם אני. אבל חברו עלי חברי ושכנעוני שלספר מחקר כזה גם ל"הוה אמינא" יש חשיבות תוכנית לבד מחשיבותו ההיסטורית. הידיעה למה בחר המחבר במסקנא מסוימת ולא באחרת מגבירה את התודעה בצדקת המסקנה ומחזקת את השכנוע בה, וגם מאפשרת לנו--אם יבוא אדם ויציע מה שכבר נאמר ונדחה--לומר לו שכבר היו הדברים בעולם, כבר נאמר כך ונדחה וגם נראה לו את נימוקי הדחייה. הקדמנו את המבוא לבבא בתרא אף על פי שמבחינת הזמן הוא אחרון, משום שבו אנו מסכמים בפרוטרוט, ולפעמים בהשוואה למשנה ולירושלמי, את השקפתנו על התהוות התלמוד הבבלי. שאר המבואות מסבירים במקצת איך הגענו להשקפה זאת ומדוע בחרנו בה, והם טפלים במדת מה למבוא הראשון. כמובן, מי שרוצה להתחיל עם שאר המבואות , טעמו ונימוקו עמו. הוא בחר בסדר ההיסטורי. מה שנכתב ראשון הוא קורא ראשון. ומכיון שהראשון שלו הוא המבוא לסדר נשים, הרי יש לו טעם נוסף , מלבד שהוא נכתב ראשון . נושאו של מבוא זה הוא פירושים דחוקים ודרכם היא הדרך הכי קלה לקבוע את מציאותם של הסתמות, נושאם של שאר המבואות, אם כי פירושים אלה מעטים הם בהשוואה לחלקם של הסתמאים בהתהוות התלמוד.

This volume consists of a critical edition, English translation, and extensive introductory discussion of the Judaeo-Arabic commentaries on Ruth and Esther from the exegetical digest ( Kitāb al-bayān) of Tan ḥ um ben Joseph ha-Yerushalmi (d. 1291 CE), the last known exegete of the “rationalistic” school who wrote in Judaeo-Arabic. Although past scholarship has tended to regard Tan ḥ um’s exegetical contribution as little more than that of a compiler-abridger, our own assessment, as explored in the introduction, is that his role was in fact much more significant. Not only does he display the critical acumen and intellectual independence of a true exegete in his own right, but he also appears to have assimilated - and hence (like Abraham ibn Ezra) mediated into the continuum of Rabbanite exegesis - certain elements of Karaite exegesis, most notably, as developed by the tenth-century Karaite littérateur Yefet ben ‘ Eli, the role of the mudawwin in the composition and transmission of the biblical text .

מועדי ישראל הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית ובחגיגותיהם מתאחדות כל שכבות הציבור בישראל – אם כי אין אחידות מלאה בין השכבות השונות בדרכי החגיגה ובמשמעות שהן מייחדות לסמלים השונים של החגים. מקורם של רוב החגים בתקופת המקרא, אך הידיעות שלנו על דרכי החגיגה בתקופת המקרא מצומצמות ביותר. גיבושם של אורחות החגים ושל סמליהם, כפי שהם מוכרים לנו היום, נעשה בימי הבית השני ובתקופת חכמי המשנה והתלמוד. גיבוש זה נעשה תוך התמודדות עם המקורות המקראיים, על פי מציאות החיים ולאור הערכים הרוחנים של עם ישראל. ספר זה מתאר את דרכי גיבושם של החגים המקראיים ואורחותיהם בתקופת ראשית זו. החלק הראשון מתאר את עקרונות הלוח העברי ואת תולדותיו כיסוד להבנת מחזור המועדים; שני החלקים שבאים אחריו מתארים את מועדי המקרא, שלוש הרגלים ומחזור הימים הנוראים; והחלק האחרון דן בחגים שראשיתם בימי הבית השני – פורים וחנוכה – ובצומות שנקבעו אחרי חורבן הבית. הספר מיועד לכל חוקר או קורא משכיל שמעוניין להכיר את שורשי התרבות היהודית של ימינו. ספר זה יכול לסייע במיוחד למורים המבקשים להציג את תולדות החגים לפני תלמידיהם.

מאז ומעולם היו מלים, מושגים ודרכי ההתקשרות שלהם חידה מסקרנת. המחקר הקוגניטיבי, המאגד עיונים בלשניים, פסיכולוגיים, נוירולוגיים, חקר תרבויות שונות ובינה מלאכותית, הגיע להישגים ניכרים בחקר המושגים. ספר זה הוא נסיון ראשון בעברית להציג את היתרונות של המחקר הקוגניטיבי בנושא ההיערכות של מושגים ומלים ברשת מושגית. המקביל הבלשני למושג הרשת המושגית הוא מושג השדה הסמנטי. הספר שלפנינו דן בשדה הסמנטי וברשת המושגית לצד שאלות פילוסופיות עקרוניות, כגון מהי קרבת משמעות ומהם רכיבי משמעות. עיקרו של הספר הוא דיון מפורט במושג דמיון, הן מן הצד הפילוסופי והן מן הצד הבלשני. הספר שדות סמנטיים מציג את קשרי המשמעות ואת ההבחנות בין מלים וניבים בשדה הדמיון: בין זהות לדמיון חלקי, בין כפיל לתאום, בין שחזור להעתקה, בין כמו ומעין לבין כביכול ורבים אחרים. הוא דן בחשיבותם של מושגי דמיון להבנת העולם, ופורש את מידת חופש הבחירה של הדובר ואת ההגבלות שהרשת המושגית מטילה על חופש זה. המטאפורות המצויות בכל שדה סמנטי מצייתות אף הן לכללים ולדרכי הארגון של הרשת המושגית. מוצעת כאן שיטה של המרות הדדיות בין מלים וביטויים מטאפוריים בשדה הסמנטי, כגון שמץ של מושג או זיק של חרטה, שיטה זו מסבירה את האפשרות להבין ביטויים מטאפוריים שגורים ולשבץ אותם בשיח.

הספר האמת של הרפואה המדעית מנסה להתמודד עם אחת הבעיות המרכזיות של הרפואה המודרנית: הקצב המהיר של התחלפות האמיתות העומדות ביסוד הפרקטיקה הרפואית. אמיתות בלתי יציבות הן מקור לספקות וחששות בקרב רבים מן העוסקים במקצוע הרפואה. יתרה מזאת, הן אחת הסיבות העיקריות למשבר האמון בין הרופא לחולה. הסוגיות המשמשות בסיס לדיון תיאורטי מעמיק מעסיקות את עולם הרפואה ועומדות במרכז הדיון הציבורי: טיפול במחלת העורקים הכלילים, טיפול בקצרת הסימפונות, טיפול הורמונלי בנשים בבלות, גילוי מוקדם של סרטן השד, טיפול התרופתי בסוכרת, מניעה של רעלת הריון, טיפולים החדשים בטרשת נפוצה, שימוש בלב מלאכותי, רפואה מדעית וחלופית, רפואה ודת. פרקים מיוחדים מקדיש המחבר לסוגית הטיפול באריאל שרון, ולמסיבת העיתונאים על מצב בריאותו של אהוד אולמרט. "הספר הצליח לארגן ולהביא את שלבי המחקר וההיסטוריה של התפיסות הרפואיות השונות בצורה בהירה שלא נראתה קודם לכן וזהו ספר יסוד באפידמיולוגיה קלינית. אין לי ספק כי הספר יעניין את כל העוסקים ברפואה, בסיעוד ובקבלת החלטות, שלא לדבר על עורכי דין ומשפטנים ואנשי מנהל רפואי." - פרופ' יואל דונחין, הדסה, ירושלים

יוסף אמזלאג, סוחר עתיר נכסים מגיבראלטאר, בחששו מפני זעם השמים על עבירות שעבר, חזר בתשובה והתיישב בארץ-ישראל בשנת 1816. מעונו המפואר בירושלים היה למקום מיפגש של אשכנזים וספרדים, מיסיונרים, רבנים וקונסולים בתקופה של השפעה מערבית גוברת. הירושה שהוריש לצאצאיו היתה הן מעמד נכבד באמצעות חיתון עם משפחות ספרדיות מכובדות הן עושר רב, שהידלדל במרוצת הימים. בנו חיים הפך לסוחר מצליח ומנהיג הקהילה היהודית ביפו, שהאדיר את מעמדו עם מינויו לסגן קונסול של בריטניה. שלושה מבני הדור השלישי של המשפחה מילאו תפקיד חשוב בתהליכי המודרניזאציה של הכלכלה באיזור, בהיותם חלק ממעמד היזמים הספרדים, שנחקר עד כה אך מעט. בחיבור שלפנינו נסקרים מסגרת מעמד היזמים במזרח התיכון והעילית הספרדית בארץ-ישראל על רקע ההתפתחויות הפוליטיות באימפריה העות'מאנית. מתוארות בו תולדותיהם של דורות מספר במשפחת אמזלאג, למן עלייתו ארצה של יוסף ועד גלות המשפחה במצרים בימי מלחמת העולם הראשונה, תוך התמקדות בבניה הבולטים של המשפחה. אפשר לראות בביוגראפיה זו של המשפחה מעין אספקלריה של התהליכים החברתיים והכלכליים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון במאה הי"ט.

"בבני האדם צריך או לנהוג בנועם או לחסלם", יעץ ניקולו מקיאוולי לקוראיו. אין פלא שזכה לקוראים רבים והיה להוגה הפוליטי המוכר ביותר והנודע ביותר לשמצה. בסגנון כתיבה מושחז קעקע מקיאוולי את היסודות שעליהם נבנתה התרבות המערבית מאז העת העתיקה. אבל מקיאוולי היה יותר מאשר מורה לרֶשע שקידש את המטרה והיה אדיש לאמצעים. על חורבות ההגות העתיקה הוא הניח את היסודות למחשבה הפוליטית המודרנית, ורעיונותיו היו מקור השראה לדיקטטורים ולמנהיגים דמוקרטיים כאחד. גם האזרח מן השורה משתאה אל מול הריאליזם הציני של מקיאוולי, שקרע מעל פני האנושות את המסכות של המוסר, האידיאלים והערכים, והציג את האדם כיצור אנוכי ושאפתני. לכן התרבות המערבית המודרנית היא במידה רבה תוצר של ניסיון מתמשך של הוגים ושל קוראים להתמודד עם התורה החתרנית של מקיאוולי ועם אמיתותיו המצמררות. עולמו של מקיאוולי ממקם את הגותו המהפכנית בתקופתו ומתחקה אחר התפתחות מחשבתו מנעוריו ועד ימיו האחרונים, דרך תהפוכות הזמן, הקריירה הציבורית הסוערת שלו וסופה הטרגי. לצד ההקשר ההיסטורי והביוגרפי, הספר מדגיש את הממדים האוניברסליים של הגותו, שאינה נחלת העבר אלא חלק בלתי נפרד מהדיון המתמשך על היכולות והמגבלות שלנו כבני אדם לארגן את חיינו המשותפים ולעצב את גורלנו. הוא מזמין את הקוראים לבחון סוגיות מרכזיות של זמננו מנקודת מבט לא שגרתית: לחשוב עליהן בעזרת מקיאוולי.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

הידעתם שאספלט זורם מתוך סדקי סלעים אל פני השטח באזור ים המלח וכי גושים שלו צפו לפני שנים לא רבות על מי האגם? הידעתם שהאספלט השחור הוא חומר גלם לתרופות שיוצרו בארץ נגד מחלות עור? כיצד נעלמה מעיני המטיילים במדבר יהודה תופעת טבע מרשימה וייחודית בעולם - תופעת 'צלחות הדולומיט'? הידעתם כי לפני כחמישה מיליוני שנים הציפו מי הים התיכון את עמק יזרעאל וזרמו דרומה לאורך הירדן של היום לכיוון אגן ים המלח של ימינו, תוך כדי התאדות ויצירת גופי מלח? הידעתם שלפני כמה מיליוני שנים זרמו נהרות גדולים מעבר הירדן המזרחי היישר אל הים התיכון? האם ידעתם שגידול עצי תמר בחופי ים המלח הוא לא רק ענף חקלאי בן זמננו אלא תרבות מסורתית עתיקת יומין שגילה לפחות 2,000 שנה? ומה ידוע לכם על חיי היום יום באתר מצדה בתקופת המרד - ייצור המזון, חיי הקהילה ומימוש מצוות הדת וההלכה? על שאלות אלה ודומות להן משיבים אנשי המקצוע בכרך השישי של מלח הארץ . בקובץ שישה מאמרים, שלושה מהם עוסקים בתהליכים גאולוגיים, אחד משלב גאולוגיה ורפואה, אחד עוסק בשיקום הצומח באזור והאחרון - בחיי האדם באזור לפני 2,000 שנה.

המחזה אמפיטריון מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

בשנת 2018 הוגשו לוועדת הסל הישראלית 770 טכנולוגיות רפואיות בהיקף של כשלושה מיליארד שקל כמועמדות לזכות במימון ציבורי. מתוכן בחרה הוועדה 107 טכנולוגיות בהיקף של 460 מיליון שקל, התקציב שעמד לרשותה. הצורך לתעדף טכנולוגיות רפואיות קיים ברוב מערכות הבריאות בעולם. איך מתבצע התעדוף? הערכות כלכליות של טכנולוגיות רפואיות הן אוסף כלים שפותח במטרה לסייע בקבלת החלטות קשות כאלה. הספר קורס בסיסי בהערכות כלכליות ברפואה נועד לסטודנטים הלומדים לתוארי בוגר ומוסמך במנהל מערכות בריאות, סיעוד, רוקחות ורפואה. הספר מבוסס על הקורס בהערכות כלכליות ברפואה שניתן זה שנים רבות בתוכנית למוסמך בבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. הקורס כולל חומר בסיסי בהערכות כלכליות ברפואה: קבלת החלטות קליניות, עלויות, תוצאות ומדידתן, שלוש השיטות המקובלות בהערכות כלכליות ברפואה – ניתוח עלות-מועילות ( CEA ), Cost-Utility Analysis ( CUA ) וניתוח עלות-תועלת ( CBA ) והשימוש בהערכות כלכליות ברפואה לצורכי מדיניות ותעדוף טכנולוגיות. הספר נכתב בשפה מדוברת, ישירה ופשוטה. מובא בו ידע עדכני בסוגיות בהערכות כלכליות ברפואה בעולם, וכן המחשה מעבודת ועדת הסל הישראלית. רשימת מושגים מובאת בסוף הספר.

הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים פורסות יריעה רחבה של קורות האימפריה הרומית ומנהיגיה במאה השנייה. הן מאירות באור מיוחד את תקופתם- השנים 138–193 לסה"נ - שהן המחצית השנייה של פרק הזמן המכונה 'השלום הרומאי'. בצד קווי האופי של הקיסרים, נחשפות בהן הליכות האישות שלהם ונבדק הקשר שלהם להתרחשויות. הביוגרפיות מציגות את מערכות השלטון ומאירות את אורחותיה של האימפריה הרומית כמדינה וכחברה , ואת טבעם של מפעיליה בדורות שעיצבו את התרבות המדינית של המערב. ניכרת בהן המגמה שרווחה אז להשתית את חיי האזרחים והתושבים על חוק המעוגן בחשיבה פילוסופית כללית על העולם והאדם. הקיסרים האנטונינים לא ביטלו את מוסד העבדות, אך היחס לעבד בימיהם היה אנושי יותר. יהודי ארץ ישראל זכו בימיהם לביטול גזרות הדריאנוס והתאוששו מן המכה שהנחיתו עליהם הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא. המחבר-העורך של הביוגרפיות אינו מוכר לנו בשמו. הוא חי ככל הנראה במפנה המאה הרביעית לחמישית. נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות --דת האימפריה הרומית של ימיו -- לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו רבת עניין גם מהבחינה הספרותית. תרגם מלטינית, העיר והוסיף מבוא דוד גולן

The papers in this volume reflect the complicated genealogy of the concept of social control. In classical social theory and political philosophy, “social control” was seen as a political problem: how the power of the state was to be exercised and limited. While this strand of thinking continued in the political realm – in the discourses of liberal democracy and in the post-World War Two critique of “totalitarian” forms of control – sociological thought took an apolitical direction. Questions about state power and government received little attention; the legal system was merely a “formal” type of social control, the residual sanction to be invoked when informal methods “failed”. This book comprises: Historical and Theoretical Studies – including articles on the control of women and police research; a section interrelating Penal, Welfare and Psychiatric Control; and "Post-Socialist Societies" – raising issues at the cutting edge of contemporary discussions on social control. The final and largest section incorporates a variety of approaches on the amorphous concept of "Community", both on a general conceptual level and as applied to particular societies, such as Norway, Nigeria and the Israeli kibbutz.

ברגן-בלזן, אחד הסמלים לשטניות הנאצים, היה מחנה הריכוז הגדול ביותר על אדמת גרמניה. הוא גם היה מחנה הריכוז היחיד שהפך לאחר שחרורו למחנה עקורים ולמרכז קליטה ושיקום לאלפי ניצולים ממזרח אירופה, שביקשו לעזוב את אירופה ולהגר אל מעבר לים או לעלות לארץ ישראל. במשך חמש שנותיו כמחנה עקורים היה ברגן-בלזן מוקד ההתארגנות הלאומית של היהודים באזור הכיבוש הבריטי בצפון-מערב גרמניה, ובכלל זה הקהילות שקמו שם לאחר השואה, שהתפתחותן ניזונה מקשרי הגומלין ההדוקים עם הניצולים העקורים שבמחנה. כיצד הצליחו ניצולי השואה להתאושש מן התופת ולבנות חיים חדשים בתנאי הארעי הקשים של המחנות? מה הניע אותם ואיזו דמות לבשה קהילתם, קהילה שלמעשה נכפתה עליהם? כיצד הפכו מניצולים נוטים למות לגוף פעיל ודינמי בעל שאיפות לאומיות? מי היו בוני הקהילות היהודיות שהתפתחו בצדם של מחנות העקורים? מה הביא אותם להשתקע בגרמניה, ארץ רודפיהם הנאצים? מה היו יחסיהם עם אחיהם העקורים במחנות ומה היו שאיפותיהם? 'לקראת חיים חדשים' מציג בפני הקוראים מחקר חדשני, החודר אל שורשי התפתחותם של החיים היהודיים בגרמניה שלאחר השואה. סיפורם של הניצולים והפליטים היהודים, המסופר כאן במבט מבפנים ועל יסוד מגוון רחב ביותר של מקורות ראשוניים, יהודיים ואחרים, משמש אספקלריה המאירה פרק מפתח בתולדות העם היהודי לאחר השואה.

הרפואה ניצבת בפני אחד המשברים הקשים בתולדותיה. תשתית המקצוע – יחסי האמון בין הרופא והחולה – הולכת ומתערערת, ומותירה חולים כועסים ונבוכים ורופאים מתוסכלים. משבר זה מתרחש דווקא בעת שהרפואה המדעית מאפשרת לאדם לחיות חיים ארוכים פעילים ובעלי משמעות. נקודת המוצא של הספר אדם חסר פנים היא כי הפתרון למשבר טמון בלב לבה של המערכת: יחסי הגומלין בין הרופא והחולה. שכן במערכת הבריאות קיים מנגנון הרסני הניזון מהניגוד החריף שבין מדע והומניזם. הפתרון שמציע המחבר למשבר מאפשר קיום משותף של מערכת מדעית המבוססת על מושג ה'אדם הממוצע' – אדם חסר התכונות והפנים, ועל החולה הייחודי, המצפה שהרפואה המודרנית תסייע לו להעצים את רווחתו האישית ולממש את שאיפותיו כפרט. זהו פתרון מורכב אך בר יישום. בנימין מוזס הוא רופא, חוקר ומרצה. פעילותו המדעית והמקצועית מוקדשת בעיקרה להבנת יחסי הגומלין בין הרופא לחולה בעולם הנשלט על ידי מומחים, ולעצבם מחדש. הוא פרסם ספרים, מאמרים מדעיים ומאמרי דעות. מספריו: הרפואה המודרנית – החלטות באי וודאות; רפואה בתנאי תחרות; אדם משחק אלוהים; החיים הטובים- המימד החסר ברפואה המודרנית: מחשבות של רופא ופילוסוף – יחד עם הפילוסוף דוד הד. ספר זה הוא מסע אישי של המחבר להצלת חלקת האלוהים הקטנה שלו – מקצוע הרפואה – מפני המכבש של עולם קר ומנוכר, מסע המבקש להשיב את הרופא אל החולה הייחודי השם בו את מבטחו.

This very accessible introduction to hasidism as a movement opens a new window on its mystical underpinnings. It discusses the origins and dissemination of hasidism and the literature that facilitated this; the theological basis of hasidism and the mystical significance of the tsadik; the major figures of hasidism; and the complex links to kabbalah and Shabbateanism. The discussion of the intellectual and social implications highlights the eighteenth century as a key period in modern Jewish history. Professor Elior was awarded the 2006 Gershom Scholem Prize for the Study of Kabbalah and Jewish Mysticism by the Israel Academy of Sciences and Humanities.

Since 1901 the Jewish National Fund was the organ of the World Zionist Organization for the purchase of lands in Palestine and settling it with Jewish people. While working towards this goal, the JNF was faced with a multitude of issues to address: designing the land and settlement policy, deciding where to purchase lands, which types of farming and economy to enhance, which types of settlements to develop, which socio-economic sectors of the Jewish people to assist, how to develop national geographic and economic systems, how to secure as wide as possible borders for the anticipated Jewish autonomy, and how to create a Jewish demographic majority in Palestine. This book presents the first deep and detailed research conducted on the subject. In a lively and exciting way it relates the process of decision-making, planning, and carrying out of the policies and enterprises of the JNF in the years prior to World War I, all this against the background of the considerations in Palestine and developments in the Zionist world.

בשנים 1620–1635 חי ופעל באמסטרדם צאצא האנוסים ר' אברהם כהן הירירה. שם נעשה לאחד המנהיגים הרוחניים של הקהילה היהודית וכתב שני חיבורים קבליים בלשון הספרדית, שנועדו להנחיל לבני ה'אומה' ששבו בגלוי ליהדותם את קבלת האר"י. הירירה, שלמד קבלה זו מפי ר' ישראל סרוג, גיבש לה פרשנות פילוסופית ברוח קונקורדנטית, הנשענת על כתבים נאופלטוניים וסכולסטיים ועל כתביהם של חכמי הרנסנס. בדרכו המקורית וברוחב אופקיו התרבותיים הוא ניסח פרשנות מטאפורית לקבלת האר"י, ובכך תרם תרומה חשובה למחשבת ישראל.

ברוך שפינוזה, מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל לא קיבל מרות. בשנת 1656 הוחרם בידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. בספרו מאמר תיאולוגי-מדיני , שנתפרסם בשנת 1670, דורש שפינוזה מהמדינה חופש המחשבה, לשם קיום עצמה, ומעמיד את השכל כקנה מידה עליון של הדת וכתבי הקודש. מאמר תיאולוגי-מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר קצר על אלוהים , האדם ואושרו ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף הערות: חיים וירושובסקי

ספר זה הוא מחקר מעמיק על מהותם ועל תוכנם של השטרות שבתלמוד. באמצעות הקבלות אל הפפירוסים העתיקים ואל המשפט היווני והרומי המחבר מוכיח שהלכות רבות המשמשות אבני יסוד במשפט העברי הן קדומות ביותר והיו ידועות מאות שנים לפני חורבן הבית.

עקירת הפרדסים במישור החוף חושפת בתי אבן מתפוררים, שערים חלודים, בארות ושדרות ברושים המובילות לשום מקום. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים חצו את השדרות דרכים שהוליכו לטירה, לחווה חקלאית, לבתי הפועלים שעיבדו את הפרדסים. ספר זה מבקש לפענח את החידה מאחורי הברושים. המחברת פוסעת ביניהם, בוחנת את שרידיהם של חוות המטעים, את האחוזות של בעליהן ואת החברות שהקימו. הספר חושף את סיפורם של יזמים פרטיים שהגיעו לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים. שרידי מפעליהם הם 'שמורות זיכרון' של נוף עבר ושל תופעה כלכלית-חברתית שרווחה בארץ ישראל בתקופת המנדט, נבלעה בפרדסים שהשתרעו בשפלת החוף ונעלמה מן העין. חברות המטעים שהקימו פרחו עד תקופת המרד הערבי, לאחר מכן הואטה התפתחותן, ומלחמת העולם השנייה קרבה את קצן. המבנים שנותרו בלב הפרדסים הלכו והתפוררו, והדמויות והאירועים שנקשרו בהם נשתכחו. ואולי סיפורם ישיב להם מעט מן ההוד שליווה אותם בשעתם ויעודד את שילובם בתהליכי הפיתוח של המרחב הישראלי.

פיגמליון האמן פיסל פסל של אישה, התאהב בפסל, התפלל לוונוס, אלת האהבה, וביקש שתעניק לו אישה כמו הפסל שפיסל. האלה נענתה לבקשתו. בשובו ממקדשה ליטף פיגמליון את הפסל והנערה קמה לתחייה. שתי פנים לסיפורו של פיגמליון על כוחה של אמנות ועל כוחה המחיה של אהבה: יצירת הפסל המושלם וההתאהבות בפסל, והחייאת הפסל. פסלו של פיגמליון מחקה את הטבע בנאמנות רבה כל כך, עד שיצירתו בשלמות יופיה משלה את האמן עצמו להאמין שהפסל כמוהו כגוף חי ויכול להיות לבשר ודם. לפסל אין שם ולא נשמה משלו. התכונה היחידה של הנערה הקמה לתחייה היא הביישנות, סמל הצניעות והטוהר, אישה יפה וטהורה העונה על כל צרכיו של גבר, כזאת שחיפש הגבר הפסל ולא מצא במציאות. ביצירות שהושפעו מהמיתוס זכתה הנערה בשם גלתיאה. בהשראת המיתוס יצר ברנרד שאו מחזה משלו, לא מחזה המגולל את סיפורו של המיתוס. פיגמליון שלו אינו פַּסל אלא פרופסור לפונטיקה, הנרי היגינס, שהתערב כי יוכל תוך שישה חודשים ללמד נערה מוכרת פרחים, אלייזה דוליטל, לדבר כמו דוכסית והכול יחשבו שהיא אכן דוכסית ממוצא מלכותי. מוכרת הפרחים היא חומר הגלם שהפרופסור לפונטיקה משנה והופך לאישה אחרת. הוא זוכה בהתערבות. אבל גלתיאה אינה פֶּסל, אלא אישה חיה, לא האישה שהגבר המעצב ייחל לעצמו. שאו העניק לאלייזה דוליטל אישיות ואופי משלה, אופי של האישה החדשה, עצמאית, משוחררת ושולטת בגורלה.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש