להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם?

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

This masterly collection of essays offers a multifaceted analysis of how Jewish leaders in medieval and early modern times responded to the challenges they faced. Based largely on the study of sermons and responsa—genres that show Jewish leaders addressing real situations in the lives of their people—it reveals how rabbis have handled intellectual, social, and political diversity and conflict within various vibrant Jewish societies. As medieval Jews were exposed to new philosophical ideas, many began to question and challenge rabbinical leadership. Several of the essays explore the process by which these ideas became more accessible , the doubts that consequently arose regarding certain biblical and rabbinic texts, and the attempt by some leaders to ban the study of philosophical texts. Other essays address the rhetoric of rebuke with which preachers criticized behaviour within their community that they considered to be a violation of Jewish law and tradition. Another set of essays focuses on the challenges emerging from external forces, including the unification of France, the Spanish Inquisition and Edict of Expulsion, and the beginning of the Counter-Reformation. One essay explores and challenges the basis for criticism of the talent and leadership of rabbis in such times of crisis. A final section is devoted to conflicting attitudes towards the Holy Land, exile and diasporic existence, and messianic movements and personalities. These essays represent three decades of scholarship by a distinguished historian. Bringing them together in a single volume allows a new generation of students and scholars to have access to his insights and conclusions.

התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף , ספרו המהפכני של הכלכלן הבריטי הנודע ג'והן מיינרד קיינס (1883–1946), הופיע בעיצומו של המשבר הכלכלי העמוק ביותר שידע העולם בתקופה המודרנית. הספר, שיצא לאור בשנת 1936, הציע הסבר למשבר ולעוצמתו, וגם דרכים לצמצומו וליציאה ממנו, על ידי הגברת מעורבות הממשלה במשק. הצעותיו של קיינס למעורבות ממשלתית גוברת בכלכלה היו בעלות חשיבות רבה לחברה ולפוליטיקה, ולא רק רעיונות כלכליים במובן הצר של המילה. לכן רבים רואים בספרו הקלסי לא רק את החיבור הכלכלי החשוב ביותר במאה העשרים, אלא גם את אחד הספרים החשובים במדעי החברה בכלל. קיינס שינה את מדע הכלכלה לבלי הכר. הוא הציע תאוריה חדשה למשברים הכלכליים, וזו מעוררת דיון וּויכוח עד היום. כלכלנים החוקרים את התנודות הכלכליות, או את מחזורי העסקים, נחלקים גם כיום לקיינסיאנים, קיינסיאנים-חדשים, פוסט-קיינסיאנים, אנטי-קיינסיאנים ועוד. הספר קבע סדר יום חדש לחשיבה הכלכלית, ואף שינה באופן דרמטי את המתודולוגיה של מדע הכלכלה. הוא לא רק פתח תחום מחקר חדש, אלא אף השפיע על מדע הכלכלה בתחומים כגון הניתוח התאורטי, האיסוף והלימוד של הנתונים הכלכליים, ו הבנת המדיניות הכלכלית. התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף המופיע עתה לראשונה בתרגום עברי, הוא אבן הדרך החשובה ביותר בהתפתחות המחשבה הכלכלית במאה העשרים. מתוך ההקדמה למהדורה העברית מאת פרופ' יוסף זעירא בפתח הספר מובאת המסה: ג'והן מיינרד קיינס: קווים לדמותו מאת פרופ' דן פטינקין

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

Until 1939 Poland was the heartland of European Jewry, and the Polish Jewish community was still one of the largest and most important in the world. For nine centuries it was one of the central forces in the shaping of Jewish culture and its impact on the shaping of modern Jewry - religious and secular - was profound. An understanding of the history of the Jews of Poland is thus essential to a proper understanding of Jewish history. This book, comprising a selection of studies drawn from the first seven volumes of Polin, provides that understanding. Written by scholars from Europe (including Poland itself), Israel, and North America, it illuminates the most critical aspects of the history of the Jews in Poland and illustrates how these issues are being treated by the leading and most innovative scholars in the field. A broad spectrum of subjects is discussed, covering the origins and development of the community and the many crises it experienced from the earliest date of Jewish settlement in Poland to the establishment of Communist rule in postwar Poland. Maps and a chronology of Polish Jewish history are also provided, and the book is prefaced by an extensive new introduction by Antony Polonsky, general editor of Polin. Contributors Monika Adamczyk-Garbowska, Israel Bartal, David Biale, Eugene C. Black, Jan Blonski, Norman Davies, David Engel, Jacob Goldberg, Gershon David Hundert, Krystyna Kersten, Stefan Kieniewicz, Pawel Korzec, Ewa Kurek-Lesik, Magdalena Opalski, Maria and Kazimierz Piechotka, Eugenia Prokopowna, Laura Quercioli-Mincer, M. J. Rosman, Szymon Rudnicki, Pawel Samus, Robert Moses Shapiro, Chone Shmeruk, Shaul Stampfer, Michael C. Steinlauf, Pawel Szapiro, Jean-Charles Szurek, Janusz Tazbir, Jerzy Tomaszewski, Paul Wexler, Anna Zuk Contents List of maps Introduction Part I Pre-Partition Poland (to 1795) The Reconstruction of Pre-Ashkenazic Jewish Settlements in the Slavic Lands in the Light of Linguistic Sources PAUL WEXLER Some Basic Characteristics of the Jewish Experience in Poland GERSHON DAVID HUNDERT Images of the Jew in the Polish Commonwealth JANUSZ TAZBIR A Minority Views the Majority: Jewish Attitudes towards the Polish-Lithuanian Commonwealth and Interaction with Poles M. J. ROSMAN The Changes in the Attitude of Polish Society toward the Jews in the Eighteenth Century JACOB GOLDBERG A Mobile Class: The Subjective Element in the Social Perception of Jews-The Example of Eighteenth-Century Poland ANNA ZUK Part II The Nineteenth Century The Jews of Warsaw, Polish Society, and the Partitioning Powers, 1795-1861 STEFAN KIENIEWICZ The Jewish Community in the Political Life of Lódz in the Years 1865-1914 PAWEL SAMUS Aspects of the History of Warsaw as a Yiddish Literary Centre CHONE SHMERUK Non-Jews and Gentile Society in East European Hebrew and Yiddish Literature, 1856-1914 ISRAEL BARTAL Trends in the Literary Perception of Jews in Modern Polish Fiction MAGDALENA OPALSKI Eros and Enlightenment: Love against Marriage in the East European Jewish Enlightenment DAVID BIALE Gender Differentiation and Education of the Jewish Woman in Nineteenth- Century Eastern Europe SHAUL STAMPFER Polish Synagogues in the Nineteenth Century MARIA and KAZIMIERZ PIECHOTKA Part III Between the Two World Wars Ethnic Diversity in Twentieth-Century Poland NORMAN DAVIES Some Methodological Problems of the Study of Jewish History in Poland between the Two World Wars JERZY TOMASZEWSKI Lucien Wolf and the Making of Poland: Paris, 1919 EUGENE C. BLACK Aspects of Jewish Self-Government in Lódz, 1914-1939 ROBERT MOSES SHAPIRO The Image of the Shtetl in Polish Literature EUGENIA PROKOPOWNA The Polish Jewish Daily Press MICHAEL C. STEINLAUF From 'Numerus Clausus' to 'Numerus Nullus' SZYMON RUDNICKI Part IV The Second World War Jews and Poles under Soviet Occupation (1939-1941): Conflicting Interests PAWEL KORZEC and JEAN-CHARLES SZUREK The Western Allies and the Holocaust DAVID ENGEL The Conditions of Admittance and the Social Background of Jewish Children Saved by Women's Religious Orders in Poland, 1939-1945 EWA KUREK-LESIK Part V After 1945 The Contexts of the So-Called Jewish Question in Poland after World War II KRYSTYNA KERSTEN and PAWEL SZAPIRO Is There a Jewish School of Polish Literature? JAN BLONSKI A Voice from the Diaspora: Julian Stryjkowski LAURA QUERCIOLI-MINCER Poles and Poland in I. B. Singer's Fiction MONIKA ADAMCZYK-GARBOWSKA Notes on Contributors Chronological Table Maps

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

עולמם הדתי-רעיוני של התנאים והאמוראים – 'מחשבת חז"ל' – זוכה בדורנו להתעניינות רבה ומחודשת, המלווה בחיפוש דרכים אמינות ופוריות לעיון משמעותי בחיבוריהם. ספר זה מציע כעין מפתח-זהב לספרות חז"ל. כדי להשתמש בו, מוזמן המעיין לרדת אל בית היוצר של ספרות זו ולהתחקות על טיבה ופשרה של אמנות העריכה. כיצד הרכיבו האמנים-העורכים את הפרק (במשנה ובתוספתא), את הפרשה (במדרש) או את הסוגיה התלמודית? כיצד עיבדו את המסורות שבידיהם וארגו אותן ליחידות ספרותיות עתירות-משמעות? במרכז הספר ניצבת הדגמה שיטתית של גישת חקר-העריכה באמצעות עיון מעמיק בחמש דוגמאות, המייצגות את מרבית הסוגות העיקריות של ספרות חז"ל. מתוך כך, נחשפים מעגלי-משמעות על היחס ההייררכי בין גברים לנשים בנישואין ובמעמד הדתי, על גמול אלוהי בהיסטוריה שעיקרו קרבת אלוהים, על התאולוגיה של מתן צדקה, ועוד. לדוגמאות המפורטות נלווים מבוא ופרק סיכום.

הפירושים בכרך זה, כמו הפירושים בכרכים הקודמים, מבוססים על שלוש הנחות יסוד שעליהם מושתת סידור התלמוד הבבלי: (א) סידור הגמרא לא נסתיים עם רבינא ורב אשי במאה החמישית, אלא נמשך מאות שנים אחריהם על ידי הסתמאים, שמסרו את תורתם בעילום שם. החלק הסתמי שבגמרא מאוחר לחלק הנקוב שם, והסתמאים מאוחרים הם לאמוראים. (ב) האמוראים לא מסרו לדורות שקלא וטריא, הם מסרו רק הלכות פסוקות, ולכן חלק הגון מן השקלא וטריא שלהם נשתכח בהדרגה, והמעט שנשאר שרד מאליו. לא התנהלה מסירה מסודרת, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את השקלא וטריא והנציחוה לדורות. (ג) הגמרא לא נערכה. בימי התלמוד איש לא עבר על כל הש"ס כולו כדי ללבנו, לבררו ולשכללו (כלשון בעל תולדות תנאים ואמוראים, ערך רב אשי) ולטהרו מסתירות ואי-התאמות, טיהור הרווח בתוך הסוגיה עצמה. הסוגיות בכללותן לא נערכו, ורק הוסברו על ידי הסבוראים שחיו אחרי הסתמאים ונצטרפו על ידי "המאספים". ביניהם היו גם אלה שחיו קרוב לאמצע המאה השמינית, כשהגמרא כבר היתה חתומה, ולא ניתן היה להוסיף עליה משא ומתן חדש ולהשלים בין המקורות השונים. ואשר למימרא "רב אשי סוף הוראה" אין הכוונה שהם היו עורכי התלמוד, שכן "הוראה" אינה תלמוד ו"סוף" אינה עריכה, אלא שבימיהם נפסקה מסורת הלכות פסוקות, מקור להוראה, ונשזרו עם השקלא וטריא – שכן בלי הלכה פסוקה אין שקלא וטריא - ונמסרו אחר כך על ידי הסתמאים.

באוקטובר 2018 התפרסמו תוצאות של מחקר קליני רב משתתפים, שעמד בניגוד למחקרים קודמים, והצביע על עודף תמותה, בעיקר מסרטן, בקרב אנשים "בריאים" מעל גיל שבעים שנטלו אספירין. זה היה שיא נוסף במשבר המתחולל ברפואה המדעית בעשורים האחרונים. פעמים רבות אנו מתבשרים על תוצאות מחקרים העומדים בסתירה למחקרים אחרים. כתוצאה מכך, היישום של הידע הופך מורכב יותר ונגיש פחות לרופאים, ונראה כמעט כאוטי למתבונן מבחוץ. תוצאותיו של משבר זה מרחיקות לכת: הבדלים ניכרים בהחלטות הרופאים ופגיעה קשה באמון הציבור. ספר זה מנסה להתחקות אחר הסיבות לזעזועים הפוקדים את גוף הידע המזין את הפרקטיקה הרפואית ומציע פתרונות לחיזוקו וייצובו. בחלקו הראשון של הספר נדון האספירין כמקרה מבחן: מתרופה לכל מכאוב וחולי, דרך הטיפול המועדף במחלות פרקים, מחלות לב וכלי דם, ועד המחקר האחרון, המאיים על עצם קיומו כתרופה לגיטימית. בהמשך הספר מתוארים היסודות של המחקר הקליני המודרני: השוואה הוגנת, כימות, פיזור אקראי, סמיות כפולה, פלצבו, מבחן המשמעות הסטטיסטית, מטה-אנליזה. מנגד נבחנות תגליות פורצות דרך כמקרי מבחן: הפניצילין, האינסולין, הפרוסטיגמין למיאסטניה גרביס, דפיברילטור, המשלב התרופתי למחלת הודג'קינס -- בכל אחת מהן מתפענח התהליך שהוביל לתגלית והפך למיותר את המחקר הקליני בדרך אל הפרקטיקה. הספר דן בסביבת העבודה של המדענים בני זמננו, המבוססת על תחרות אגרסיבית וחסרת פשרות, במישורים שונים: פרסים, פרסומים ומענקי מחקר. סביבה זו מדכאת את היצירתיות ופוגעת ביושרה של מדענים רבים. בספר חוקר המחבר את הדנ"א של הרפואה המדעית, מנסה לחשוף את השברים והפגמים ולהציע דרכים לתיקון הליקויים, שיאפשרו את המשך שגשוגה נוכח האתגרים הקשים העומדים בפני המין האנושי.

הספר האדם הדיאלוגי עוסק בתרומתו של מרדכי מרטין בובר למחשבה המערבית בעת החדשה. מטרתו לפתוח צוהר למבקש להציץ בנבכי הגותו של בובר, מקורותיה ועיקריה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שנוצרה, ועל בסיס הידע המחקרי שהצטבר מאתר הספר את הנקודה הארכימדית של מחשבת בובר. לספר שני שערים. הראשון מתמקד בביוגרפיה הרוחנית של 'בובר המאוחר'. פרק זה בחייו מתחיל עם הצגתו של העיקרון הדיאלוגי בספרו 'אני ואתה' ומסתיים בהצגת אנתרופולוגיה פילוסופית לקראת אחרית הימים. באמצעות הדיאלוגיזם של מטבעות הלשון 'בובר המאוחר' ו'האדם הדיאלוגי' מדגיש המחבר את המבדיל בין תקופה זו לתקופה שקדמה לה ואת עובדת היותה חתומה בחותם הדיאלוגיזם על גלגוליו ויישומיו. חלקו השני של הספר הוא פילוסופי. הדיון כאן ממקם את מחשבת בובר על רצף מהלכה ההיסטורי של המחשבה המערבית, במיוחד זו המושפעת מן המהפכה הקופרניקאית של קאנט. קאנט, טוען המחבר, הוא דמות המפתח להבנת הפילוסופיה של בובר והערכת תרומתה המקורית. לדעתו בובר מציע את הדיאלוג כדרך שבה ניתן לאדם לגשר על התהום שעליה הצביע קאנט. מלבד הדיון הנרחב בקאנט, ניתן למצוא בספר ניתוח משווה של הגות בובר עם הגותם של רוזנצווייג, דילתיי, הוסרל, היידגר, קסירר, שלר, יאספרס, מרסל ואחרים.

"הספר שלפנינו הוא ביטוי בשל לתפיסתו הפילוסופית של אדמונד הוסרל. תפיסה זאת [המכונה] 'פינומנולוגיה' חורגת מעבר לתחומה של משנת יחיד... והיא מן החשובות ביותר ורבות ההשפעה בפילוסופיה של המאה העשרים... הוגים מבני דורו של הוסרל ואחריו, כגון מאכס שלר, מארטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, פול ריקר, רומן אינגארדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים סיגלו לעצמם כמה מעיקרי תפיסתו, אך פיתחום בדרך משלהם… המהדורה הצרפתית של הספר יצאה לאור בשנת 1931, אך המהדורה המקורית הגרמנית נדחתה עד שנת 1950 בגלל פגיעות אישיות בהוסרל מידי המפלגה הנאצית מחמת מוצאו. נגזלו ממנו כל זכויותיו ותאריו המדעיים, לרבות הזכות לייצג את הפילוסופיה הגרמנית בחו"ל ולהשתתף בכנסים מדעיים בינלאומיים." - אברהם צבי בראון (מן המבוא) "התנועה הפינומנולוגית, ששלטה בחיים הפילוסופיים של גרמניה במאה העשרים, החלה עם עבודותיו של אדמונד הוסרל... דרך התפלספות זאת איחדה הוגים כה שונים זה מזה כמו הוסרל, שלר והיידגר." - עמנואל לוינס (מן המבוא לספרו "תורת האינטואיציה בפינומנולוגיה של הוסרל", 1963). הקדים מבוא: אברהם צבי בראון.

'A pivotal reference book . . . The volume's coverage is admirably broad and dense; its approach and presentation are apt and felicitous. Nothing comparable has been available in English . . . we owe Weinberger a big debt of gratitude.' - Ephraim Nissan, Shofar 'It is a blessing to have in English such a felicitous treatment of the fruits of modern Israeli scholarship on piyyut or Jewish hymnography incorporated into the author's own prodigious research . . . The work is the best introduction in English to the whole subject . . . It is bound to encourage scholars of English-speaking universities to mount courses in this heretofore neglected area of Hebrew poetry. The lack of a good textbook can no longer serve as an excuse.' - Reuven Kimelman

The Exodus, the central event in the historiography of the Bible and in the collective memory of the biblical period, represents an historical watershed; it shapes the recounting of events both before and after it. In this book, the influence of the Exodus tradition on the ideological – literary shaping of the biblical historiography is investigated, with particular attention paid to such questions as: Why were the Israelites enslaved in Egypt? Why did the Exodus traditions take on such enormous dimensions in the Bible? How is this phenomenon related to the separatism promoted as ideal in the Hebrew Scriptures?

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

מדרש פסיכואנליטי הוא קובץ מאמרים על יוסף חיים ברנר ויצירתו מנקודת ראותה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שנכתבו בשנות השלושים של המאה העשרים וראו אור בכתבי עת שונים, ולא כונסו מעולם. עורכי הספר קיבצו את המאמרים וגילו שמצטרפים הם לכדי ספר שלם ומורכב. ניסיונו של סדן, שהוא בלי ספק אחד הנחשונים בתחום זה של החקר הספרותי, שהתחלות שלו מצויות כתביו של פרויד עצמו, לא זו בלבד שלא נתיישן, אלא אף תורם תרומה משלו לשיח המתקיים בביקורת הספרותית כאן ועכשיו. הדמות הנירוטית, התלושה, של הגיבור הברנרי נגלית לסדן מתוך הבחנתו בסתירה שבין חוץ לפנים או בין דיבור ומעשה מכוונים לשגגות, מתוך עמידתו על פליטות פה, המגלות טפח ומכסות טפחיים, ומשימושו בכל כיוצא באלו טכניקות, שבאמצעותן מגלה הפסיכואנליזה את הקונפליקטים שבין המודע לבלתי מודע. המתבונן במרבית דמויותיו של ברנר, יראה שהן מאשרות את ההבחנות של סדן, שהעמיד את ברנר כנציגה המובהק של העלייה השנייה, המבטא את סבכי נפשם של בניה. ברנר היה הסופר הקרוב ביותר ללבם של בני העלייה השנייה והשלישית, ובכללם דב סדן, שעוד נמנה עמהם. ה'פגישה' בין סדן לברנר, דומה לפגישה בין מטפל למטופלו; הוא היטיב להבינו, מפני שרק מי שמבין היטב את חוליו של הדור, יכול להבין לנפשו של זה שנשא אותו בכל תוקפו.

David Gillis’s highly original study of Maimonides’ Mishneh torah demonstrates that its form reflects a belief that observance of the divine commandments of the Torah brings the individual and society into line with the cosmic order. He shows that the Mishneh torah is intended to be an object of contemplation as well as a prescription for action, with the study of it in itself bringing the reader closer to knowledge of God. In this highly original study, David Gillis demonstrates that the Mishneh torah, Maimonides’ code of Jewish law, has the structure of a microcosm. Through this symbolic form, Maimonides presents the law as designed to perfect the individual and society by shaping them in the image of the divinely created cosmic order. The commandments of the law thereby bring human beings closer to fulfilling their ultimate purpose, knowledge of God. This symbolism turns the Mishneh torah into an object of contemplation that itself communicates such knowledge. In short, it is a work of art. Gillis unpacks the metaphysical and cosmological underpinnings of Maimonides’ scheme of organization with consummate skill, allowing the reader to understand the Mishneh torah’s artistic dimension and to appreciate its power. Moreover, as he makes clear, uncovering this dimension casts new light on one of the great cruxes of Maimonides studies: the relationship of the Mishneh torah to his philosophical treatise The Guide of the Perplexed. A fundamental unity is revealed between Maimonides the codifier and Maimonides the philosopher that has not been fully appreciated hitherto. Maimonides’ artistry in composition is repeatedly shown to serve his aims in persuading us of the coherence and wisdom of the halakhic system. Gillis’s fine exegesis sets in high relief the humane and transcendental purposes and methods of halakhah as Maimonides conceived of it, in an argument that is sure-footed and convincing.

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.

This survey history of Jewish life and culture in early modern Europe is the first to focus on the sixteenth and seventeenth centuries as a radically new phase in Jewish history. The book lays particular emphasis on the reversal of trends in western and central Europe in the late sixteenth century, which was followed by a rapid increase in Jewish numbers and activity, and far-reaching reorganization of Jewish society and institutions. A major consequence of these changes was a much expanded and more varied Jewish role in European civilization as a whole. The first edition of this book was the joint winner of the Wolfson Literary Prize for History in 1986. For this third edition, the book has been updated and includes a new introduction.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

המזרח החדש, כרך מו, אסלאם: חברה ומשפט כולל אחד עשר מאמרים. חטיבת המאמרים המוקדשת למשפט בוחנת את המפגש בין מערכות חוק שונות – מערכת החוק המוסלמי ומערכת החוק של מדינת ישראל – ובין המציאויות החברתיות שמערכות אלה פועלות בהן. ארבעה מאמרים דנים באופן שבו הוכנסו שינויים במשפט המוסלמי כדי להתאימו לאילוצים החברתיים, ומאמר נוסף, מאת פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, מתמקד במערכת המשפט הישראלית ובמתח שבינה ובין ערכי החברה וצרכיה. מחמשת המאמרים עולה כי החוק אמנם נועד להסדיר את המציאות החברתית, אך הוא מושפע ממנה לא פחות משהוא משפיע עליה. חטיבת מאמרים אחרת מוקדשת להתמודדותם של מוסלמים עם שורה של אתגרים פנימיים וחיצוניים. שני מאמרים עוסקים באסלאם המודרני באינדונזיה ובעצם משמעותה של ה'מודרניות' במחשבה האסלאמית בת זמננו. שני מאמרים אחרים עוסקים בתהליך הרפורמות הפוליטיות-חברתיות במשטרים המלוכניים במרוקו ובירדן בשנים האחרונות, ושני מאמרים נוספים בוחנים היבטים תרבותיים המשתקפים בתהליך התפתחותו של התאטרון הערבי ובתכניו של הדיון הגלובלי על 'התנגשות הציוויליזציות'.

Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Only the Sabbatian movement, with its unprecedented female liberationist, egalitarian agenda, acknowledged women’s spiritual inspiration and invested them with authority. It abandoned the halakhic norms governing relations between the sexes, turned the Messiah's wife into his full consort, and generated a syncretistic cult of the ‘holy maiden’ venerated as the female messiah. A fascinating study of an early-modern movement that transcended traditional gender paradigms. Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Even if historically some Jewish women may have experienced mystical revelations and led richly productive spiritual lives, the tradition does not preserve any record of their experiences or insights. Only the chance survival of scant evidence suggests that, at various times and places, individual Jewish women did pursue the path of mystical piety or prophetic spirituality, but it appears that they were generally censured, and efforts were made to suppress their activities. This contrasts sharply with the fully acknowledged prominence of women in the mystical traditions of both Christianity and Islam. It is against this background that the mystical messianic movement centered on the personality of Sabbatai Zevi (1626-76) stands out as a unique and remarkable exception. Sabbatai Zevi addressed to women a highly original liberationist message, proclaiming that he had come to make them ‘happy as men’ by releasing them from the pangs of childbirth and the subjugation to their husbands that were ordained for women as a consequence of the primordial sin. This unprecedented redemptive vision became an integral part of Sabbatian eschatology, which the messianists believed to be unfolding and experienced in the present. Their New Law, superseding the Old with the dawning of the messianic era, overturned the traditional halakhic norms that distinguished and regulated relations between the sexes. This was expressed not only in the outlandish ritual transgression of sexual prohibitions, in which the Sabbatian women were notoriously implicated, but also in the apparent adoption of the idea—totally alien to rabbinic Judaism—that virginity, celibacy, or sexual abstinence were conducive to women´s spiritual empowerment. Ada Rapoport-Albert traces the diverse manifestations of this vision in every phase of Sabbatianism and its offshoots. These include the early promotion of women to centre-stage as Messianic prophetesses; their independent affiliation with the movement in their own right; their initiation in the esoteric teachings of the Kabbalah; and their full incorporation, on a par with men, into the ritual and devotional life of the Messianic community. Their investment with authority was such as to elevate the Messiah's wife (a figure mostly absent from traditional messianic speculations) to the rank of full Messianic consort, sharing in her husband´s redemptive mission as well as his divine dimension. By the late eighteenth century, a syncretistic cult had developed that recognized in Eva—the unmarried daughter of Jacob Frank, one of Sabbatai Zevi´s apostate Messianic successors—an incarnate female aspect of the kabbalistic godhead, worshipped as `Holy Virgin´ and female messiah by her father’s devotees. This was the culmination of the Sabbatian endeavor to transcend the traditional gender paradigm that had excluded women from the public arena of Jewish spiritual life.

ספר היובלים הוא חיבור חיצוני מן המאה השנייה לפה"ס שנשתמר בין מגילות מדבר יהודה ב-15 עותקים. הספר משכתב את התורה מתחילתה עד מעמד הר סיני באמצעות תוספות, השמטות ושינויים. הדעה הרווחת בחקר ספר היובלים רואה בו חיבור אחיד מאת מחבר אחד. מיכאל סיגל מציע גישה חדשה ומקורית להבנת ההתהוות הספרותית של ספר היובלים לאור סתירות משמעותיות לא מעטות הן בפרשנות המקרא הן בפרטים עלילתיים שהוא גילה בספר: עורך הספר הסתמך על מקורות קיימים, בדרך כלל סיפורים משוכתבים, ומיזגם בתוך חיבורו למסגרת ספרותית חדשה. חלקו הייחודי של העורך ניכר בשני מרכיבים, במסגרת הכרונולוגית ובקטעים ההלכתיים המצורפים לסיפורים. הסתירות הפנימיות בין הסיפורים המשוכתבים לקטעים ההלכתיים ולמסגרת הכרונולוגית הן תוצאה מן ההתהוות הספרותית של החיבור. ניתוח האמונות והדעות המופיעות בספר היובלים מצביע על תפיסת עולם מגובשת ואחידה ברובד העריכה, המושתתת על רעיון בסיסי אחד: ה' קבע את סדרי העולם משחר ההיסטוריה. בנושא טעון במיוחד - מקור הרע שבעולם - ניכרים בספר מתחים רעיוניים פנימיים. הגישה הספרותית-הביקורתית מבארת מתחים אלה: התפיסות המובעות במקורות שעמדו לפני העורך אינן בהכרח שלו; נראה כי העורך הכיר מקורות שונים המתייחסים לבעיה התאולוגית הזאת ושילב אותם בחיבורו החדש. בפסקאות שיצאו מידי העורך גלומה תפיסה אחידה: הרע נברא מראשית העולם כחלק ממערכת דואליסטית של טוב ורע בשמים ובארץ. הספר מיועד למי שמתעניין במקרא, בספרות היהודית מימי הבית השני ובכללה הספרים החיצוניים ומגילות מדבר יהודה, ובפרשנות הקדומה למקרא.

הקוראן הוא הספר הקדוש העומד בבסיסה של דת ששינתה את העולם. הוא לא חדל להיות מקור השראה והדרכה למוסלמים עד עצם היום הזה ואף עורר את סקרנותם של מלומדים יהודים ונוצרים לאורך הדורות. הקוראן מביא את דברי הקול האלוהי, קולו של אללה, הקורא אל הנביא מוחמד ודרכו אל שאר בני זמנו, ערבים, יהודים ונוצרים. הספר שלפנינו משרטט תמונת תקריב של קשת הנושאים שעליהם ניתן ללמוד מדברי האל: כיצד נגלה האל לנביא ובאיזו דרך הוא דובר אליו; כיצד הוא מנחה אותו להרחיב את קהל מאמיניו ולעמוד מול מתנגדיו; כיצד הוא מגדיר את אומת המאמינים ומהם עקרונות המוסר והאתיקה שהוא מתווה להם; מהי דמות האל ומהי דת האסלאם שהאנשים נקראים לדגול בה; מהן הדרכים המעשיות לביטוי האמונה בייחוד האל, כיצד מתנהל הפולמוס עם היהודים והנוצרים ועם עובדי האלילים, ומהי הדת האברהמית שעל האנשים לדגול בה כדי להיות מוסלמים אמיתיים. הקוראן מאיר את מעמדם של כתבי הקודש של היהודים והנוצרים, ומלמד כיצד הם מאשרים את מעמדו של מוחמד כשליח האל. יתר על כן, הקוראן מציג את הכתבים הללו כאילו הם מאששים את אשמתם של בני ישראל שמרדו בשליחי האל מאז ימיו של משה ועד ימי מוחמד, שהציע להם חזון גאולה תחת דגל האסלאם. מנגד, הקול האלוהי מציג את עקרונות המלחמה והשלום שעל המאמינים לנהוג על פיהם מול הלא מוסלמים, ומתווה דרכים נוספות לפעולה למען האל.

המחקר המדעי תורם, ללא ספק, לקדמה ולרווחה של החברה. בה בעת המחקר הוא נקודת מפגש בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים -- חוקרים, מוסדות שהמחקר נערך בהם, גורמים מממנים, סוכנויות ממשלתיות והציבור הרחב. בנקודת המפגש הזאת מתגלים לעתים קונפליקטים ועולות שאלות לא פשוטות: האם כל מחקר הוא ראוי ומותר? האם נכון, או חובה, לשתף כל אחד במחקר? מהם כללי הפרסום של ממצאים מחקריים? על מי מוטלת האחריות להשלכות של המחקר? הספר אתיקה במחקר, הראשון בתחומו בשפה העברית, נכתב בידי חוקרים מובילים מפקולטות שונות באוניברסיטה העברית בירושלים. פרקיו מאירים סוגיות אתיות שונות במחקר ואת השלכותיהן התאורטיות והמעשיות. בין הנושאים הנדונים בספר: זכויות האדם מול טובת הציבור; חופש אקדמי ומחקר הממומן על ידי התעשייה; אתיקה בפרסום ממצאים מדעיים; מגמות באתיקה במחקר. בספר נכללים גם פרקים הדנים בסוגיות אתיות במחקר בתחומים כגון פסיכולוגיה וגנטיקה, ובסוגיות כגון שימוש בבעלי חיים ובתאי גזע עובריים לצרכים מחקריים. נוסף על כך מנותחים בו שישה מקרים של סוגיות אתיות שונות. הספר הוא קריאה מאתגרת לחוקרים ולתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה ולכל מי שסבור שעבודה מדעית ראוי שתיעשה בשקיפות ובאחריות.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. בין המאמרים בכרך זה: דן גרינברגר | חיבור על עשרת הדיברות המיוחס לרב סעדיה גאון חגי מזוז | 'מעשה מהמ"ט': בחינה מחודשת ומהדורה מוערת גד פרוידנטל וחנה כשר | קלונימוס בן קלונימוס גומז את יוסף אבן כספי פנחס רוט | קובץ פסקים ממונפלייה אליעזר שלוסברג | פירוש ר' אברהם בן שלמה התימני לספר צפניה - מהדורה מוערת

פילוסופיית החיים', שרווחה בהגות הגרמנית במפנה המאה העשרים, העלתה על נס את הממד האי-רציונלי כתשתית התרבות, החברה והקיום האנושי, והייתה בסיס לביקורת פוליטית ולמרד חברתי. בה בעת התגבשה באירופה הגות ציונית שעסקה במהות יהודית, ביצירתו של 'אדם חדש' ובשלילת הגלות. הספר גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופיית החיים והגות לאומית יהודית קושר בין שתי התופעות מתוך קריאה חדשה המדגישה את הרובד התאולוגי שבמחשבה המודרנית החילונית. חלקו הראשון של הספר דן בהגות הגרמנית במפנה המאה התשע עשרה ובשליש הראשון של המאה העשרים ומסביר מדוע ניתן לראות ב'פילוסופית החיים' גלגול מודרני של תאולוגיה גנוסטית. בחלקו השני עוקב הדיון אחר שורה של הוגים ציוניים כמו יעקב קלצקין, תיאודור לסינג, א"ד גורדון, מרטין בובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, גרשם שלום ואחרים, ומראה כיצד 'פילוסופיית החיים', כצורה של גנוסיס מודרני, הזינה את הטיעון הפוליטי הציוני. סביב סוגיה זו נבחנת קשת של נושאים כמו מסורת ההשכלה, חילון, והמחקר המודרני על הגנוסיס, לצד תפיסת ההיסטוריה הציונית, יחסה של ההגות הציונית לאנטישמיות, התמודדותה עם קיומה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל והדחף המשיחי הפנימי שלה. ספר למתעניינים בהיסטוריה אירופאית מודרנית, בהיסטוריה יהודית, במחשבת ישראל, ובתאוריה ומחשבה פוליטית.

While the history of Zionism in America is well documented, the history of non-Zionist activities in America is less well known. An Ambiguous Partnership now tells that story. Dr. Menahem Kaufman gives a detailed account of how American public figures and Jewish organizations, self-defined as non-Zionists, were influenced by changing attitudes in American society and government towards the Zionist struggle and by the problem of Holocaust survivors in Europe. This study describes the non-Zionists involvement in the political processes in Washington and the United Nations, which eventually brought about the establishment of the State of Israel.

לשונות הכתיב והקרי הפרושות זעיר שם זעיר שם במקרא מצטרפות כאן כאבני פסיפס זעירות לתמונה אחת המעמידה מערכת כוללת של לשון. ספר זה, הכתיב והקרי שבמקרא, בוחן מערכת לשון זו על פי נוסח המקרא שב'כתר ארם צובה', כתב-יד הטבוע בחותמו האישי של גדול בעלי המסורה ר' אהרן בן-אשר. לפנינו מחקר חדשני מעמיק ומדוקדק המלבן בשיטתיות את אחת התופעות העלומות שבמקרא - תופעת חילופי הכתיב והקרי - מזווית הראייה של חקר הלשון. הספר כולל מבוא, המסכם את מצב המחקר בסוגיה זו ומעריכו, וארבעה פרקים. פרק ראשון: כתיב, דן במימושים אורתוגרפיים במילים, כגון הנער (כ') / הַנַּעֲרָה (ק') (דב' כב 15); פרק שני: צורות, עוסק בחילופים מורפולוגיים, כגון ואתי (כ') / וְאַתְּ (ק') (שופ' יז 2). פרק שלישי: תחביר, מתמקד בסינטקס ומורפו-סינטקס, ובראשו ענייני התאם תחבירי בין חלקי המשפט, כגון מגדיל (ישועות) (כ') / מִגְדּוֹל (ישועות) (ק') (שמ"ב כב 51), ופרק רביעי בוחן ענייני מילון וסגנון, כגון העיר (התיכונה) (כ') / חָצֵר (התיכונה) (ק') (מל"ב כ 4). בסופו של החיבור מובא סיכום כולל של הדיונים והמסקנות המתבקשות מהם. חותם את הספר נספח סטטיסטי, הממחיש את תקפות מסקנותיו של מחקר זה לגבי המקרא בכללותו. הכתיב והקרי שבמקרא משיק לשני תחומים - מקרא ולשון. קוראים שוחרי מקרא ומלומדים הקרובים במיוחד ללשון המקרא, לנוסח המסורה ולפרשנות המקרא ימצאו בו עניין רב.

אִם תֵּבֵל כֶּלֶב שׁוֹטֶה/ אֲנִי הָרִיר מִשְּׂפָתָיו נוֹטֵף/ אֲנִי הָרִיר . המשורר אברהם שלונסקי מקושר בתודעה הציבורית עם חלוציות ושובבות, עם 'עוץ לי גוץ לי' ועם תרגום 'יבגני אוניגין', עם מרידה בביאליק ועם בוהמה תל אביבית. המודרניזם המבריק והמלוטש שהמציא בשירתו היה מורכב וקשה מדי עבור הקהל הרחב, ונדחק אט אט אל השוליים של התודעה הספרותית. הספר מציע להחזיר את שלונסקי למרכז המפה של הספרות העברית על ידי פרשנות חדשה, שהיא גם מבוא לשירתו המודרניסטית. לפי פרשנות זאת, במרכז שירתו עומדת התשוקה להעדר, רצון מזוכיסטי לחוות ניכור ושיגעון בעיר הגדולה, להיות פליט פוליטי, לעבוד עבודה סיזיפית, להתחבר לעולם ניהיליסטי חסר משמעות ולהובילו. 'תפישה זו של שלונסקי כמבטא מובהק של הכאוטיות והאנרכיה של העולם המודרני, של האיִן וההעדר, בניגוד לדימוי המקובל של שירתו כשירה בונה ומבנה, הִנה תפישה חדשנית ומאתגרת, התובעת מאתנו לקרוא שירה זו מחדש. חיבור זה, והפרשנות המוצעת על ידו, ישפיעו בעתיד על דרכי הקריאה של שירת שלונסקי ולא כל שכן על מקומו ומעמדו של המשורר בקנון של הספרות העברית'. פרופ' דן לאור , אוניברסיטת תל אביב 'מתוך בחינתה של חוויית ההעדר, מציע לנו ארי אופנגנדן נוכחות שלונסקאית חדשה, מוחשית ורבת ניואנסים: משורר ופובליציסט עברי ומודרניסט אירופי. שלונסקי עולה מן המחקר המקיף הזה כיוצר יחיד בדורו ובודד בתוך הקשריו. בכך נוסף ממד עומק הן לספרות העברית עצמה והן להיסטוריוגרפיה שלה'. פרופ' פניה עוז-זלצברגר, אוניברסיטת חיפה

בשנת חייה האחרונה התכתבנו, מיכל זמורה-כהן ואני, על נושא שהעסיק את שנינו שנים רבות: מעמדה של המוזיקה האמנותית במאה העשרים, וליתר דיוק, משמעותו של המהלך ההיסטורי-התרבותי שהניב את מה שמכונה "מוזיקה בת-זמננו". תקופה מסוימת אף השתתפנו בקבוצות דיון על סוגיה המשיקה לנושא: בעיית החינוך למוזיקה בבתי הספר בארץ. מיכל סברה שהדרך שהמוזיקה האמנותית הלכה בה במאה העשרים, המעבר מטונליות לא-טונליות, הייתה שגויה מעיקרה. אני חלקתי על השקפתה זו. לבסוף החלטנו לברר לעצמנו את העניין הסבוך והמורכב הזה, על רבדיו וממדיו השונים, בהתכתבות "ממוסדת" (בלי לחץ זמן, אך בקצב מחזורי רצוף), וכך באה לעולם חליפת המכתבים המוצגת לפני הקוראים בספרון זה. המכתב המסיים התכתבות זו נכתב על ידי מיכל כשבועיים לפני מותה, ב-19 בינואר 2015. ההחלטה לפרסם את חליפת המכתבים הפרטית נעוצה בעיקרה ברצון להיענות למבוקשה של מיכל; להתכתבות הנמשכת בינינו התייחסה כאל "ספרי האחרון", כפי ששבה והדגישה כמה פעמים כאשר סיבוכי מחלתה החלו לתת את אותותיהם. היא חשה שקצה קרב. במובן זה יש לקבל ספרון זה כמסמך לזכרה של מיכל, אך בד בבד גם כתרומה עיונית לבירור הסוגיה האמורה באשר למעמדה של המוזיקה האמנותית בזמננו. משה צוקרמן

הספר פרקים בפונטיקה וברישום פונטי הוא מבוא בהיר ובסיסי לפונטיקה וללימוד הגייה. קורא הספר יכול ללמוד בו מיומנויות הנחוצות להכרה, לתיאור, לרישום ולהגייה של רוב ההגאים, ואינו נדרש לידע קודם בנושא. תשומת לב מיוחדת מוקדשת להגאים של העברית המדוברת לדורותיה ולמִבטאיה. בעשרים פרקי הספר משולבים חידושי פונטיקה עדכניים משל המחבר ומשל עמיתיו. תצלומים ואיורים המקלים על ההבנה מלווים את הטקסט, ומשולבים בו דוגמות משפות חיות ותרגילים המובילים בהדרגה אל המיומנות הנדרשת מכל בלשן. את הספר מלווה תקליטור המכיל תרגילים ופתרונותיהם. פרקים בפונטיקה וברישום פונטי הוא ספר יסוד ללומדי בלשנות ובמיוחד ללומדים את מדעי הדיבור והתפיסה, וגם ללומדים הפרעות בתקשורת הלשונית. הספר – • מציג את מדע הפונטיקה בצורה בהירה ומשכנעת; • מתאים ללומדים מגוון תחומים כמו בלשנות, מדעי הדיבור, הפרעות בתקשורת; • מכיל שפע של איורים, תצלומים ותרגילים שימושיים; • מכיל דוגמות של דיבור ילידי בשפות שונות, מאזורים שונים על פני כדור הארץ. האודיו הקיים לספר זה אינו מתלווה ברכישת המוצר האלקטרוני, הוא מגיע כדיסק עם הספר המודפס בלבד.

בספר חדש ויפהפה זה המופיע בשפה האנגלית מתפרסמים מסמכים וצילומים רבים מארכיון איינשטיין שטרם פורסמו. הספר צבעוני, מעוצב ומכיל צילומים רבים אשר מקושרים באמצעות ציטוטים רבים והסברים קצרים לפרקים אודות חייו הפרטיים של איינשטיין, הישגיו המדעיים ופעילותו הפוליטית. כרך חדש זה הינו מהדורה מורחבת ביותר של ספר שיצא בעבר על ידי הארכיון ושליווה את תערוכת איינשטיין בספרייה הלאומית. פרסומים קודמים לאלבום זה אשר יצאו בשפה הגרמנית והצרפתית התקבלו בחום רב ע"י קהל הקוראים. הספר מכיל, כאמור, הרבה תמונות ומסמכים אישיים, חלק מהחומר מופיע כאן לראשונה לאחר שהיה נעול במשך 20 שנה במרתפי הארכיון. החומר משקף את מורכבות אישיותו של איינשטיין וכמו כן את גאוניותו יוצאת הדופן.

The history of the Jewish communities of these lands-where most of the Jews of Europe and America originated-is often the subject of woolly thinking and stereotypes. Antony Polonsky recreates this lost world in a way that avoids both sentimentalism and the simplification of the east European Jewish experience into a story of persecution and martyrdom. This is an important story whose relevance extends beyond the Jewish world or the bounds of east-central Europe. Antony Polonsky provides a comprehensive survey of the history - socio-political, economic, and religious - of the Jewish communities of eastern Europe from 1750, when the Polish-Lithuanian Commonwealth was the dominant political unit, to the present. Until the Second World War, this area was the heartland of the Jewish world: almost all the major movements which have characterized that world in recent times had their origins here, and it was home to the majority of the world's Jews. Nearly three and a half million lived in Poland alone, while nearly three million more lived in the Soviet Union. Although the majority of the Jews of Europe and the United States, and most of the Jews of Israel, originated from these lands, the history of their Jewish communities is not well known. Rather, it is the subject of mythologizing and stereotypes that fail both to bring out the specific features of the Jewish civilization which emerged here and to illustrate what was lost in the passage across the Channel and the Atlantic. Jewish life in these parts, though often poor materially, was marked by a high degree of spiritual and ideological intensity and creativity. Antony Polonsky recreates this lost world—brutally cut down by the Holocaust and less brutally but still seriously damaged by the Soviet attempt to destroy Jewish culture—in a way that avoids both sentimentalism and the simplification of the the east European Jewish experience into a story of persecution and martyrdom. Wherever possible, the unfolding of history is illustrated by contemporary Jewish writings to show how Jews felt and reacted to the complex and difficult situations in which they found themselves. It is an important story whose relevance reaches far beyond the Jewish world or the bounds of east-central Europe. Polonsky establishes the context with a review of Jewish life in Poland and Lithuania down to the mid-eighteenth century, describing the towns and shtetls where the Jews lived, the institutions they developed, and their participation in the economy. He also considers their religious and intellectual life, including the emergence of hasidism, and the growth of opposition to it. He then describes government attempts to integrate and transform the Jews in the period from 1764 to 1881 and the Jewish response to these efforts. He considers the impact of modernization and the beginnings of the Haskalah movement, and looks at developments in each area in turn: the problems of emancipation, acculturation, and assimilation in Prussian and Austrian Poland; the politics of integration in the Kingdom of Poland; and the failure of forced integration in the tsarist empire. The third part of the book considers the deterioration of the position of the Jews in the period from 1881 to 1914 and the new Jewish politics that led to the development of new movements: Zionism, socialism, autonomism, the emergence of modern Hebrew and Yiddish literature, Jewish urbanization, and the rise of Jewish mass culture. Galicia, Prussian Poland, the Kingdom of Poland, and the tsarist empire are all treated individually, as are the main towns. The final part deals with the twentieth century. Starting from the First World War and the establishment of the Soviet Union, it deals in turn with Poland, Lithuania, and the Soviet Union up to the Second World War. It then reviews Polish—Jewish relations during the Second World War and examines the Soviet record and the Holocaust. The final chapters deal with the Jews in the Soviet Union and in Poland since 1945, concluding with an epilogue on the Jews in Poland, Lithuania, Belarus, Ukraine, and Russia since the collapse of communism.

הספר הלכה, מֵטה-הלכה ופילוסופיה הוא פסיפס מחקרי מרתק, המרחיב ומגדיר מחדש את גבולות השיח של המחקר המטה-הלכתי. הקוראים מוזמנים להתבוננות חדשה בדינמיקה ההלכתית לאור תובנות ודגמי מחשבה חוץ-הלכתיים מן הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, המשפט, הפסיכולוגיה והחינוך. אלה מאירים את הבנתנו באשר לקורפוס ההלכתי ומהלכיו. בקובץ נדונים שאלות כגון: מהתרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי? (תמר רוס); על הלוגיקה האריסטוטלית וההלכה (אבירם רביצקי); בין פילוסופיה של המדע והלשון (מאיר בוזגלו); על ההבדל בין השפה ההלכתית לשפה הקבלית (יוסף דן); על עמנואל לוינס וההלכה (ז'ואל הנסל); על האבל והתקווה של ההלכתיות (חנוך בן פזי) ועוד. הספר נחתם ברב-שיח על ערכים, השקפת עולם ושינוי הלכתי, בהשתתפותם של יצחק אנגלרד, דוד הלבני, דוד הרטמן ואביעזר רביצקי. בכירי החוקרים, בד בבד עם חוקרים צעירים ומבטיחים, תרמו מעבודותיהם לספר ייחודי זה. ספר זה יצא לאור בשיתוף עם מכון ון ליר בירושלים.

השאלה האינסופית הוא ספר מרתק למטפלים בראשית דרכם ולפסיכואנליטיקאים מנוסים, וגם לקוראים לא-מקצועיים המנסים לתהות על קנקנה של הפסיכואנליזה. כריסטופר בולס נעזר בחומרים קליניים כדי להאיר ולהבהיר את התאוריה הפסיכואנליטית בדבר הדחף האנושי לשאול שאלות. אנו מופעלים על ידי הדחף הזה, על צורותיו המגוונות, לאורך חיינו. הספר מתאר כיצד שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד מספקת תשובות הן למטפל והן למטופל ומאפשרת גם זרימה הדדית של שאלות נוספות. הספר כולל תעתיקים מפורטים של שעות טיפול אנליטיות המלווים בהערות של בולס. אלה מאירות היבטים מהותיים בשיטת האסוציאציות החופשיות וביישומה. לדברי המטופלים מוענקות משמעויות חדשות באמצעות דיון בהם עצמם, וכן במסגרת תאורטית רחבה בדבר הלוגיקה של ההמשכיות: באמצעות הקשבה ללוגיקה של האסוציאציות החופשיות, טוען בולס, אנו יכולים לגלות קול לא-מודע עשיר ומורכב יותר מזה שנגלה אם נישען אך ורק על התאוריה של פרויד ביחס לרעיונות מודחקים. בשפה קולחת, מדויקת ומשכנעת מדגים בולאס, כי הגירוי לשאול שאלות נוספות תורם לעתים קרובות לתהליך האנליטי הרבה יותר מאשר פירושן.

The present volume charts ways that may allow a larger number of historians to experiment with the comparative method. It contains articles that deal with the history and problems of comparative history as well as studies that demonstrate the potential of symmetrical, asymmetrical, parallel and cross comparisons. The studies include comparisons of the Roman and Inca empires, of Muslim networks of renewal of the eighteenth century, of serfdom in Russia and slavery in the American South, of early modern European expansion and present-day globalization, of modern welfare states, and of multiple modernities. Comparative studies of feudalism exemplify some of the method’s pitfalls. The volume concludes with a report by three faculty members on the problems encountered while teaching a course in comparative history. Contributors: Peter Baldwin, Elisheva Baumgarten, Esther Cohen, Michael Confino, S.N. Eisenstadt, Tamar Herzog, Benjamin Kedar, Jürgen Kocka, Sabine MacCormack, Diego Olstein, Susan Reynolds and Ruth Roded.

ספר יהושע זכה להתייחסויות מקיפות של חוקרי היסטוריה, ארכאולוגיה וגאוגרפיה, אולם טרם נידונו היבטיו הרעיוניים והספרותיים. מחקר זה בא למלא את החסר. במוקדו עומד בירור האידאולוגיה המשתקפת בפרקי הכיבוש ביהושע באמצעות ניתוח ספרותי-מבני שלהם וניתוח מפורט של הסיפורים שבהם. ספר יהושע מציג שני שינויים חשובים שהתרחשו במעבר מתקופת המדבר לתקופת ההתנחלות בארץ: מותו של משה והפסקת הנסים. סיפור כיבוש הארץ מתמודד עם פירושם של השינויים האלה: האם מותו של משה מסמן סיום של תקופה ושינוי יסודי במערכת היחסים בין ה' לבין ישראל? האם הפסקת הנסים מבטאת את ניתוק הקשר שבין ה' לישראל? ואולי היא כרוכה במותו של משה? האם פירוש הדבר שה' עזב את ישראל? תשובות על השאלות הללו ימצא הקורא בחיבור שלפנינו. מן הניתוח החדשני המוצע כאן עולה כי סיפור הכיבוש בספר יהושע הוא יצירה מרתקת ומורכבת הן מבחינה פואטית הן מבחינה תאולוגית.

The Jewish Diaspora of the Caribbean constantly redefined itself under changing circumstances. This volume looks at many aspects of this complex past and suggests different ways to understand it: as a Jewish diaspora dispersed under different European colonial empires; as a Jewish body joined together by a set of shared Jewish traditions and historical memories; and as one component in a web of relationships that characterized the Atlantic world. Includes: 18 colour illustrations, 17 text figures, 4 maps and 8 tables

ספרטה הייתה אחת משתי המדינות החשובות ביותר ביוון. בעוד אתונה עמדה בראש הגוש הדמוקרטי, עמדה ספרטה בראש הגוש האוליגרכי ומשכה אליה תשומת לב רבה הודות לעוצמתה, לסדריה המדיניים, לחינוך אזרחיה הקפדני ולכוחה הצבאי. האזרחים הצטיינו בצניעות הליכותיהם, במשמעת, בציות לחוקים, בגבורתם ובמסירותם למדינה. סיפורים רבים סופרו על ספרטה שהיללו את חיי אזרחיה. האגדה והמציאות התערבבו בסיפורים זו בזו, אך האידאליזציה של ספרטה האריכה ימים יותר מן המציאות ההיסטורית. ספרטה חדלה מלהתקיים, אבל המיתוס של ספרטה הוסיף ומוסיף לחיות. גם היום שגורות בפינו מטבעות הלשון: 'אורח חיים ספרטני', סגפני ומסתפק במועט, ו'דרך התבטאות לקונית', קצרה ושנונה. בספר מובאות שלוש יצירות של פלוטרכוס, אסופות של אמרות של גברים ספרטניים, נשים ספרטניות ומנהגים ספרטניים עתיקים. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה.

The author presents in this work, which is based on an exhaustive study of the sources by means of philological-historical methods, a vivid picture of the religious and social thoughts of the Tanna'im and Amora'im, their absorption and rejection of extraneous concepts, their spiritual struggles and the goals they sought to achieve. The intellectual ferment marking this era crystallized principles that fashioned the Jewish national and religious image for generations. The wisdom of the great Jewish teachers of antiquity is on display here like in no other book. Two indexes (one by topic, one by texts) mentioned help the reader make use of the many obscure texts that Urbach quotes, some of them virtually impossible to find in translation anywhere. The sheer wealth of material collected in this volume is amazing. The book is well organized by 'doctrine' or belief, and Urbach does an excellent job of quoting the texts that he uses to come to his conclusions.

הספר סוקר את הספרות היהודית שבעל פה מתקופת המקרא עד ימינו אלו. הנחת היסוד של סקירה זו היא, שהמעבר מאורליות לאוריינות ספרותית איננו תהליך הנובע רק מהתפתחות תרבותית-חברתית, המתרחש ממילא עם היווצרותם של אמצעי תקשורת חדשים. תהליך זה כרוך בבקרה חברתית ומכוון למטרות אידאולוגיות, דתיות, ספרותיות, מסחריות או מדעיות. מתעדי הספרות שבעל פה בכל דור ודור פועלים כמתווכים תרבותיים המעצבים את המסורת לדורות הבאים; הם בוררים ומשמרים את הספרות שבעל פה. לכן בעוד שחלק מהספרות הזו הופך למסורת מבוקרת, חלק אחר ממשיך להימסר בעל פה וחלק נעלם בנבכי ההיסטוריה. לעתיקותה של ספרות עממית יש מקבילות בספרויות של עמים אחרים, ויש אף עתיקות מן הספרות היהודית העממית. אלא שזו היהודית מתייחדת בהמשכיות היסטורית של זהות לאומית ובגיבוש מוקדם של מסורת דתית וחברתית וכינונה במרכז החיים הקהילתיים. נוסף על כך תרמה הפזורה היהודית לגיוונה הלשוני והתרבותי של ספרות זו. בני עדות שונות מתעדים את מסורות עדותיהם, חוקרי פולקלור מתעדים אותן למען מטרות מדעיות, וסופרים ומשוררים - מטרותיהם אמנותיות. כל אלה מרחיבים את התיעוד ושואפים לייצג את הנאמר, המסופר והמושר בחברות היהודיות באופן מרבי.

Story-telling has been an integral part of the hasidic movement from its very beginnings in the eighteenth century to the present day. Stories about the holy hasidic leaders—the tsadikim, or rebbes—and their mystical powers have been a key factor in attracting followers and maintaining their devotion. Such tales were told by the tsadikim and their followers alike. The tsadikim saw them as a way to promote the movement and justify their leadership; their followers saw them as a way to exalt their masters, cleanse them of any shred of imperfection, and defend them from every trace of criticism. No other social or religious movement in the entire course of Jewish history has engaged so intensively in the telling of stories, and nor have stories occupied such a central and important place in any other intellectual movement within Judaism. Originally published in Hebrew and expanded for this English edition by a new introduction, this book is a valuable resource for anyone interested in the history of hasidism or of Hebrew literature and the literary aspects of Jewish popular culture. It acts both as a compendium of stories by theme and as a reference work for the identification of the subject-matter, authors, editors, and editions of books that have been a popular Jewish literary genre since the second half of the eighteenth century. Hasidic tales have been reprinted many times, anthologized, and even quoted by contemporary scholars, without the identity of their authors or editors being known, and without any awareness of their background and origin. In this important work, based on analysis of all the published anthologies as well as tales scattered in a variety of obscure sources, the author traces the sources and development of the different stories. An introductory historical survey is followed by full discussions of the stories themselves, grouped by subject. Among the themes covered are matchmaking and marriages, childbirth and progeny, sickness, death and the world to come, dybbuks and the powers of evil, apostasy, and many more.

Scholars from Canada, Spain, France and Israel survey Canadian Postmodernism, the National Film Board's success and failures, the autobiographies of Native Woman Writers, the metaphorical vision of George Faludy's Vancouver, the class and cultural tensions of Mavis Gallant's Montreal, the Jewishness of Canadian Jewish Poetry, Quebec's experimental theatre and cinema, and Quebecosis and Israeli drama of social protest.

שירתו של יצחק עֹגן נדחקה לאגף נידח של המודרנה העברית משום השתייכותה לחוגו הנשכח במידת מה של המשורר יצחק למדן, עורך הירחון הספרותי 'גליונות', שהחל לראות אור בכסלו תרצ"ד והתמיד עד מות עורכו בתשט"ו. המהלך השירי, המיסטי והניגוני, שהוחדר בראשית שנות השלושים לשירה העברית באמצעות סגנונו המיוחד של חוג זה, ובעיקר בזכות כתיבתו של יצחק עגן, הקדים מבחינות מסוימות את המודרניזם של סוף שנות השלושים נוסח שירת נתן אלתרמן. בספר שיריו 'בַּהזדככות' (גליונות, תרצ"ה) חולל עֹגן מהפכה אלתרמנית סמויה, שלא זכתה לציון היסטוריוגרפי ראוי, משום הדרתו של חוג 'גליונות' מן השיח הביקורתי על המודרנה השירית בתקופתו. במונוגרפיה על שירת יצחק עֹגן מתואר המהלך הזה כשהוא משוחרר ממוסכמות השיח על 'הרפובליקה הספרותית', שתלו באופן בלעדי את מהלכיה של המודרנה במחוות אלימות של מלחמות תרבות ובאסטרטגיות פואטיות של חיסול מסורות ישנות לטובת סגנון חדש. 'האקולוגיה של הספרות' היא שיח המתייחס לבית הגידול הפואטי ולסביבה התרבותית של הכותב. שיח זה מחזיר למשוררים שבשולי הקנון את מקומם המעצב במהלכים של צמיחת סגנון חדש, בעיצוב אקלים של טעמים, ובמיוחד בהבלטת המיומנויות הפואטיות של הכותב היחיד כצורה של פיתוח גומחה אמנותית בתוך סביבה שמאפייניה חומריים ותרבותיים כאחת. הספר כולל מסה תיאורטית הפורשת את מושגיו ומהלכיו של 'השיח על האקולוגיה של הספרות' ובוחנת את מקומו במרחב הכללי של שדות השיח הביקורתיים בהיסטוריוגרפיה העברית.

מנזר שאולין בסין, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2010 כאתר מורשת עולמית, הוא מן הסתם המקדש הבודהיסטי המפורסם ביותר ברחבי העולם בשל זיקתו לאומנויות הלחימה. מאיר שחר דן בהתפתחויות ובמשמעויות של האומנויות הללו, מימי הביניים ועד ימינו, על סמך התיעוד שהשתמר בכתובות על אבן, בכרוניקות, בספרות ובשירה הסיניות ובדימויים שעוצבו במערב בספרות ובקולנוע. בכמה פרשות היסטוריות במרוצת הדורות אכן פעלו הנזירים כלוחמים בשירות הקיסר. כיצד מתיישב עיסוק מיליטריסטי זה עם האיסור הבודהיסטי על אלימות? מהו הקשר בין עקרונות הצ'אן (זֶן) בודהיזם לתרגילי לחימה? באיזו מידה הושפעו אומנויות הלחימה מהדת הדאואיסטית הסינית? מתי ומדוע עברו הנזירים מלחימה במוט לתרגילי קרב בידיים ריקות? הספר שאולין דן בסוגיות אלה ומראה כיצד במעבר משושלת מינג לשושלת צ'ינג במאה השבע-עשרה חל מפנה שהוביל למזיגה הייחודית של לחימה, ריפוי וטיפוח עצמי רוחני. מבעד לפריזמה של תולדות המנזר העתיק יפגשו הקוראים את המורכבות של התרבות הסינית וההשפעות עליה, פרקים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית של סין, וכן דמויות מרתקות של קיסרים, סופרים, אלים וגיבורים מהעבר ומהמיתולוגיה הסינית. ספר זה ראה אור במקור בשפה האנגלית ותורגם ללשונות רבות.

The book brings to light, in a social-science framework, the various aspects of the process of social integration and cultural adaptation of the new immigrants arriving in Israel in large numbers in the 1950s. The integration of the new immigrants was well studied in social science research during the relevant years, especially by Israeli sociologists, but Professor Cohen's study is of a different quality and nature. The study surveys various literary works written in Hebrew by Israeli authors, many of them immigrants themselves. Its main subject matter is the meeting, and often the confrontation, between new-comers and old-timers in Israel, between the cultures of the Jewish Diaspora, and that which evolved among the Jewish population in the country in prior decades. The study of literary works as research materials is a new trend in social sciences, and particularly in the discipline of geography. Professor Cohen's book is a pioneering study in this new direction.

פיליפוס מלך מוקדון עלה לשלטון ב-359 לפסה"נ. לאחר תקופת גיבוש פנימי הוא פנה למדיניות של התפשטות מכוונת שהחלה לעורר דאגה באתונה. באתונה נוצרו שתי סיעות, סיעת מלחמה שרצתה בגיוס כוחות לבלימת מוקדון וסיעת השלום שדגלה במשא ומתן עם פיליפוס. לאחר שפיליפוס שלח שליחים בדבר רצונו בשלום, גברה סיעת השלום ואתונה שלחה משלחת לפיליפוס לנהל עמו שיחות – בין חבריה היו דמוסתנס ואייסכינס. השלום שנחתם עם פיליפוס ב-346 לפסה"נ לא היטיב עם אתונה ורבים ראו בו משגה וכישלון ודיון מר התנהל בשאלה מי היה האחראי לכישלון הזה. דמוסתנס תבע את אייסכינס, בין השאר לדין על קבלת שוחד מפיליפוס והטיית ההסכם לטובתו. המשפט התקיים ב-343/2 לפסה"נ. למרבה המזל השתמרו שני הנאומים, המובאים כאן, נאום תביעה ונאום הגנה. אייסכינס זוכה אבל לא הצליח להוכיח שהשלום עם פיליפוס הועיל לאתונה. לאחר משפטו קטנה השפעתו על מדיניות אתונה, אבל לא מאבקיו עם דמוסתנס. תרגמה מיוונית זיוה כספי הוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה

מתוך עיון היסטורי-פילולוגי במקורות התנאיים והשוואתם לכתבי כת מדבר יהודה משרטט המחבר את מהלך התגבשותה של תורת העונשים של חז"ל. יצירתה של מסכת משפטית שלמה ולכידה, המבוססת על עקרונות אחידים, על בסיס הוראות הענישה המקראיות בעלות האופי הפרטני, אינה רק תהליך פרשני מורכב אלא יש בה ביטוי לעמדותיהם של חז"ל בנוגע למטרותיה של הענישה ולמקומם של בית הדין ושל החברה ביחסים שבין האדם לאלוהיו. שמו של הספר, 'עונשים וחטאים', רומז להנחה שסיווג החטאים לקבוצות משנֶה מלמד על תפיסתם של חז"ל את חומרת העברות. בהקשר זה נידונים בספר המונחים 'מיתות קלות' ו'מיתות חמורות', תולדות היווצרותן של ארבע מיתות בית דין והיחסים ביניהן וכן כמה מחלוקות בין החכמים בעונשם של עבריינים מסוימים כביטוי לתפיסות שונות של מהות החטאים. עוד מייחד המחבר דיון נרחב לעונש הכרת המקראי, לפרשנותו וליישומו בהלכה הכיתתית ובהלכה של חכמים. בתוך כך הוא מנתח את התפיסות הנבדלות של מטרות הענישה ודרכי כפרת החטא בקבוצות השונות . עונשים וחטאים הוא ספר חדשני ומקורי הדן לראשונה בשאלות הללו. הטיעונים וההצעות שבו חשובים לליבונם של נושאים אלו בפרט ולחקר הלכת חז"ל ומקורותיה בכלל .

The book covers a period from the beginning of Islam, up to the beginning of the sixteenth century, and deals mainly with the eunuchs in the major centers of Islam in the East (Umayyads, 'Abbāsids, Seljuks, Zengids, Ayyūbids and Mamlūks and to some extent, the Fāţimids of Egypt). It is not a history of the eunuchs in that wide area but rather is mainly concerned with the power accumulated by the eunuchs, militarily, socially and even economically (especially as trustees of financial affairs and property). The ultimate aim of the study is to bring out the close ties connecting the harem, the eunuchs and the Mamlkūs. In all of these three areas, the dominant element had been slaves (Islamized and often enfranchised) who were imported beyond the lands of Islam. The eunuchs were usually the upbringers of the young Mamlkūs and quite often their commanders. The Mamlkūs themselves, in various and changing forms, constituted the mainstay of Islam to the harem, the eunuchs and the Mamlūks. In all of these three areas, the dominant element had been slaves (Islamized and often enfranchised) who were imported beyond the lands of Islam. The eunuchs were usually the upbringers of the young Mamlūks and quite often their commanders. The Mamlūks themselves, in various and changing forms, constituted the mainstay of Islam's military might through the greatest part of its existence. Other subjects discusses are castration's, the eunuchs prices, and their so-called sexual life, romances as a well as their marriages.

מעמדו של תרגום אונקלוס כתרגום המוסמך והמקודש לתורה נשמר עד ימינו. בקרב המוני בית ישראל הלימוד בו נתפס כחובה הלכתית: נאמנות לתקנת 'שניים מקרא ואחד תרגום'. להערכה המיוחדת כלפי התרגום שותפים גם חוקרי מקרא ולשון, שבעיניהם הוא בכיר תרגומי התורה והמובחר שבהם. ואולם אף שפשט הלימוד בתרגום אונקלוס, רק מעטים עומדים על צפונותיו. מחמת אופיו המילולי וצמידותו הרבה למקור מתקבל הרושם כי הוא תרגום גרידא, ואפילו קורא חד עין אינו מבחין בנקל ב'סטיות' התרגומיות. דווקא סטיות אלה הן העושות את תרגום אונקלוס לכלי פרשני מן המעלה הראשונה. הספר בוחן את עקיבותו התרגומית של תרגום אונקלוס, רוצה לומר, באיזו מידה 'סטייתו' של המתרגם מדרכו הסטנדרטית מכוונת ושיטתית, מהם הגורמים לסטייה וכיצד ניתן לעמוד על מטרתה. לסטיות תרגומיות התייחסו כבר כמה מגדולי הפרשנים מימי הביניים, ומובן מאליו שעסקו בנושא זה גם חוקרי התרגום למן תקופת ההשכלה ועד ימינו. ואולם החידוש בספר שלפנינו הוא בהיקף המחקר ובשיטת הביצוע: בשלושת פרקי הספר נעשה ניסיון ראשון מסוגו לבחון בדרך שיטתית וביקורתית את הכיוונים השונים שהלכו בהם המחקר והפרשנות בניסיון לתת טעם ל'סטיות' התרגום.

כתב היד של ספר 'פתרון תורה', ילקוט מדרשים בצירוף פירושים על ספרי ויקרא-דברים, שחובר כנראה בסוף המאה התשיעית או ראשית המאה העשירית, והכלול בכי ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Heb. 5767 ,40 יצא לאור כצלמו וכדמותו במהדורת פקסימילי, כחמש עשרה שנים לאחר שההדירו ופרסמו אא אורבך בהוצאת מאגנס. כי ירושלים כולל שני העתקים שונים, שנכרכו יחדיו: דפים 146-1 מחזיקים העתק של מדרש תהלים; דפים 287-147 מחזיקים את ההעתק של ספר 'פתרון תורה' לספרים ויקרא, במדבר ודברים (דפים 147ב 287א), והתחלת העתקה של דרשה בפרסית-יהודית, שהמשכה חסר (דף 287ב). ההעתק של מדרש תהלים כתוב ביד שונה מהיד שהעתיקה את ספר 'פתרון תורה' והדרשה, אם כי שני חלקי כתב היד כתובים בכתיבה מטיפוס אחד. בסופו של ההעתק שלפנינו כתב סופר כתב היד קולופון, כדרכם של מעתיקים רבים בימי הביניים לחתום את מלאכת ההעתקה בכתובת שבה מציין המעתיק פרטים שונים, בצמצום או בהרחבה, המתייחסים לטקסט המועתק, תאריך השלמת ההעתקה ומקומה, שם המעתיק וייעודה של ההעתקה. כתב-יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הקדים מבוא מלאכי בית-אריה.

The assessment of the Nazi genocide in Poland, an issue which has deeply divided Poles and Jews, lies at the core of this volume. Also included are discussions of Polish attitudes to the nearly 300,000 Jews who tried to resettle in post-war Poland; the little-known testimony of Belzec survivor Rudolf Reder; a discussion of Holocaust victims as martyrs; and a presentation of how the Auschwitz Museum sees its future.

נפתלי וגנר יוצא למסע מוזיקלי מרתק בספרות: הוא קורא את תיאורי הנגינה והמוזיקה בעשרות סיפורים ורומנים בעיניו של מוזיקולוג ופרשן תרבות ומגיע לתובנות מפתיעות ומרגשות. בלזק ותומאס מאן, ביאליק ויהושע קנז, אליס מונרו ועגנון, מורקמי ויזהר ועוד רבים מתגלים בקריאתו המעמיקה של וגנר כפרשנים נועזים של הכוחות הטמונים בנגינה ובחוויה המוזיקלית. וגנר קושר, במיומנות ובשאר רוח, בין היצירות והקטעים המתוארים, לבין היצירות המוזיקליות עצמן ומגלה לקוראים, גם אלה שאינם בקיאים ברזי התווים ותורות המוזיקה, את מוקדי המשמעות שמצאו הסופרים במדיום המוזיקלי. מתוך כך נפרשים בספר נופי-ענק של היסטוריה, שינויים תרבותיים ומתחים פוליטיים. וגנר מפרש בדרך מרתקת ובסגנון הספוג בהומור מוזיקולוגי אופייני ("גלן גולד ניגן עצמו לדעת") כמה מהיצירות הנודעות ביותר שנכתבו על נגינה, כסיפורו המופתי של טולסטוי "סונטת קרויצר" או "טריסטן" של מאן, אך בעיקר מגלה אוצרות גנוזים החומקים לעתים מעיני הקוראים וחושף את כוחה של המוזיקה בתוכם. פרק גדול בספר מוקדש לזיקה הרומנטית בין מוזיקה, תשוקה ומוות. זוהי המוזיקה הקטלנית . אולם וגנר מרחיב אותה הרחק מן העולם הרומנטי למחוזות חדשים הנוגעים במודרניזם ובהיסטוריה של הדורות האחרונים. אחד משיאיו של הספר הוא הפרק המוקדש ליצירתו של יוסף בור "רקוויאם לטרזינשטדט" המגולל את סיפור ביצועו של הרקוויאם של ורדי במחנה טרזינשטדט על ידי מוזיקאים יהודים הכלואים בו. פירושו של וגנר חושף באירוע הזה רבדים עמוקים ומקיפים הנוגעים בהיסטוריה התרבותית המערבית כולה.

מה לפילוסופיה מוסרית ולחינוך? דומה שאין תשובה חד-משמעית לשאלה זאת. ביסודו של דבר, חינוך עניינו דוגמה אישית, הרגל, הכושר להפעיל בשום שכל אהבה, כבוד, דאגה, רצון; לעתים פחד, אהדות וסלידות; כושרו של אדם לגלות אצל אדם אחר משהו שיש לו הד בעצמיותו הוא. אלה כוחות רגש והרגל שאינם תוצאה של פילוסופיה. כיצד אם כן יכולה הפילוסופיה לתרום לחינוך? כיצד יכולה הפילוסופיה לתרום לשינוי? על ידי כך שתַרווה ברעיונות, ביעדים ובמצבים פילוסופיים את כוחות הרגש וההרגל ואת הדמיון המזין כוחות אלה. לשם כך לא די בכישרון פדגוגי; דרושה גם הגות. מחנכים דגולים מסתמכים על הניסיון, הרגישות, האינטואיציה וההזדהות כאשר הם מיישמים רעיונות המפרים את עבודתם. זהו תפקידה של הפילוסופיה החברתית והמוסרית בעבודת החינוך. פילוסופיה מוסרית יכולה לתרום לשינוי על ידי הדגשת האחרות והשוני בין בני אדם, לא רק בדרך של הכללה אלא גם בדיאלוג ודיון רציונלי. הפילוסופיה יכולה לשרת את החינוך המוסרי בכך שתיצור דיון חופשי, שיח מנומק, ותסלול את הדרך להכרת השוני – שוני רציונלי, לגיטימי ובלתי נמנע. הוגי דעות מתחומים שונים מבררים באסופת מאמרים זו סוגיות של חינוך מוסרי הניצבות כאתגר בפני חברות מגוונות ורב-תרבותיות. נדונה בהם, בין היתר, שאלת הסובלנות, מקורותיה ואחיזתה בדתות השונות ומקומה בתנאי זמננו.

המחבר הנו חתן פרס שזר לתולדות ישראל לשנת תשס"ה. בספר זה המחבר פורס את דרכו המדינית של יהודה ליב מאגנס, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בטרם קום המדינה. מאגנס היה פציפיסט פעיל בארצות הברית עוד במלחמת העולם הראשונה והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם היה נר לרגליו. הוא היה מקורב לאגודת 'ברית שלום' שחתרה למדינה דו-לאומית, אף שלא נמנה עם חבריה, ועם התפוררותה ביקש להקים גוף חדש שבמסגרתו יוכלו לבוא לידי ביטוי דעותיו הפציפיסטיות הייחודיות. אגודת 'איחוד' החדשה שהקים בשנת תש"ב נתמכה על ידי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים, בהם מרטין בובר וארנסט סימון, אשר ביקשו להיות מוכיחים בשער ולהפיץ את משנתם בציבור הציוני ולא לתפקד כמפלגה פוליטית. מאגנס צידד תחילה במעמד של מיעוט לאומי אוטונומי ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך בשל לחץ כבד מצד הציונות הממוסדת, ובייחוד בעקבות השואה, עבר לתמוך בשוויון מספרי בין היהודים לערבים בגודל האוכלוסייה ובייצוג במוסדות השלטון. דבקותו במדינה דו-לאומית גברה לנוכח ההסלמה ביחסי שני העמים: הוא חרד מפני מלחמה מתמדת שתפרוץ עם הקמת מדינה יהודית ותגרום שהעם היהודי יחיה בארצו על חרבו, בניגוד לפסוק מספר זכריה שחרת על דגלו - 'לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי'. מאגנס נאלץ להכיר בכישלון דרכו הפוליטית לאחר החלטת החלוקה באו"ם, ואולם עד סוף ימיו דבק באמונתו שקונפדרציה בין שני העמים אפשרית.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר. הספר זכה בפרס גולדשטיין-גורן לספר הטוב במחשבת ישראל לשנים 2024-2022.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

הספר עוסק בארונות הקודש עשויים מעץ שגולפו במזרח אירופה מן המאה השבע-עשרה ועד המאה התשע-עשרה. הם היו מבנים מרשימים שלא היה להם אח ורע ביופיים ובעושרם האיקונוגרפי. ארונות אלו גולפו בידי אומנים יהודיים והם היוו מוקד לתפילתם של בני הקהילה הן בבתי הכנסת הגדולים בנויי אבן ולבנים בערים והן בבתי כנסת מעץ בעיירות קטנות ברחבי ממלכת פולין-ליטא, כלומר בשטחי פולין, אוקראינה, ליטא, לטביה ובלרוס היום. ארונות קודש אלו נהרסו במהלך שתי מלחמות העולם והמחקר מבוסס על צילומי שחור/לבן מבראשית המאה העשרים שנשמרו בארכיונים מקומיים. עבודתה החלוצית של פרופ' יניב מפיחה רוח חיים בביטוי אמנותי שנכחד לעד .ומגישה אותו לחוקרים, לסטודנטים ולאוהבי אמנות ומורשת יהודית הניתוח האמנותי של פרופ' יניב מציג את הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות סביב בנייתם של ארונות קודש אלו ודיונה מתמקד במשמעות המוטיבים המגולפים על הארונות, ובהם מלכות ה', המקדש וכליו וביטויי הצפייה לימות משיח. לאחר הדיון האיקונוגרפי מובאים בספר נספחים המהווים תשתית למחקר נוסף: תיעוד מלא של ארבעה עשר ארונות קודש, רשימות של אומנים, טקסטים המופיעים על הארונות ורשימה מוערת של מאה ועשרים ארונות הקודש שעליהם מתבסס מחקרה

כלכלת העולם הקדום שלפני תקופת יוון ורומא כמעט ולא נחקרה בצורה שיטתית ומקיפה על ידי חוקרים מתחום הכלכלה. יתרה מכך, חוקרים רבים היו בדעה שעולמם של תושבי מסופוטמיה ומצרים הקדומה היה פרימיטיבי ומבוסס על ייצור לקיום בלבד, הכלכלה הייתה מבוססת על יחסים חברתיים של הדדיות, ייצור משותף וחלוקה של מוצרים על ידי השליטים, ולא ניתן היה להבחין במוסדות כלכליים כמו זכויות קניין, שוק, כסף, אשראי ומסחר למטרות רווח. הספר הכלכלה בשחר ההיסטוריה מוכיח שמוסדות כלכליים אלו מילאו תפקיד מרכזי בחיי החברה של מסופוטמיה ומצרים, ומתעכב במיוחד על מסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ. עשרות אלפי מסמכים של סוחרים אשורים קדומים הכוללים מכתבים, חוזים, הסכמים עם שליטים ותעודות על דיונים בבתי דין של הסוחרים – מאפשרים להוכיח את קיום המוסדות ולפתוח צוהר להבנת חיי הסוחרים והתנהלותם הכלכלית. הספר גם מתאר בקצרה את החיים הכלכליים במצרים הקדומה על מרכזיותם של המוסדות הכלכליים של השוק, המחירים והכסף בה.

הספר מפתחות לכתבי הפולמוס עמדין-אייבשיץ הוא אמצעי ראשון במעלה להבנת כתבי הפולמוס של ר' יעקב עמדין, שהיו כלי מלחמתו בשבתאים ובגדול חכמי הדור ר' יהונתן אייבשיץ שנחשד על ידו בשבתאות. כתבי הפולמוס הרבים של עמדין, הסרוקים על גבי תקליטור לנוחות הקורא, הם ספרים נדירים בעלי חשיבות עצומה להבנת התנועה השבתאית. המפתחות לכתבי הפולמוס עשויים להקל על הקורא הנתקל בקשיים רבים בקריאת הכתבים עצמם. זאת הן בשל איכות הדפוס - בית הדפוס הפרטי של ר' יעקב עמדין שהדפיס בעצמו את ספריו, הן בגלל הלשון החידתית, המליצה הקשה וההתמצאות בנבכי המציאות, המאורעות וריבוי האישים הנזכרים. נוסף על ספרי עמדין, פותחים המפתחות גם את ספר התשובה של ר' יהונתן אייבשיץ 'לוחות העדות'. המפתחות, הערוכים על פי האישים, החיבורים, שמות גאוגרפיים וראשי התיבות, נמצאו בעיזבונו של פרופ' גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה. ניתן לרכוש בנפרד את כתבי הפולמוס סרוקים על גבי תקליטור

הספר הרפואה במקרא ובתלמוד , שראה אור לראשונה בברלין בשנת 1911, הוא מפעל חיים יחיד במינו המשלב רוחב יריעה ברפואה ובמקורות היהודיים והכלליים. פרקיו כוללים סקירה מקיפה של עולם הרפואה בתקופת המקרא והתלמוד לאור ההלכה היהודית, תיאור מפורט של המערכות הביולוגיות, מחלות גוף ונפש, מומים, גניקולוגיה וחיי מין, ויש בו גם פרקים על רפואה משפטית, רפואה מונעת, טיפול בריאותי ודיאטטיקה. המידע מבוסס על עיון מעמיק במקרא, במשנה, בספרות התלמודית והרבנית, במדרשים, בספרים החיצוניים, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בברית החדשה ובספרות משפטית קדומה ומודרנית. כמו כן מביא המחבר מקורות מאלפים מן הספרות היוונית והלטינית ומספרי הרופאים הערבים, ונזכרים בו גם מאות פרסומים מן המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. המחבר, ד"ר יצחק (יוליוס) פרויס (1861 - 1913), נולד בעיירה קטנה בפרוסיה ובית הוריו היה הבית היהודי היחידי בה. הוא למד רפואה בברלין והיה מקורב לקהילה האורתודוקסית, שם רכש את עיקר ידיעותיו הרחבות ביהדות. במהלך השנים פרסם יותר משלושים מאמרים בתחום הרפואה והיהדות בבמות מדעיות שונות, בד בבד עם ניהול מרפאה בעיירת הולדתו ואחר כך בברלין. פרויס הלך לעולמו שנתיים לאחר שהוציא לאור ספר זה, המבוסס על מאמריו. הספר תורגם לאנגלית על ידי ד"ר פרד רוזנר וראה אור בארצות הברית בשנת 1978. בכנס על הלכה, רפואה ומשפט, שהתקיים בירושלים ב-1998, צוטט הספר, ונאמר עליו שהוא מחכה עדיין לגואל עברי. המתרגם לעברית, אורי וירצבורגר, הקפיד על נאמנות למקור הגרמני, אך הרחיב את הציטוטים ממראי המקום המופיעים בספר והביא גם פירושים מודרניים.

"אמנם התורה שופעת בקרבנו וזמינה, אך בלא מעשה אין היא נגלית, ובלא מימוש אין היא מושגת. פשוט אצבעותיך והנה תפסת; התורה אינה מוגבלת לאחד או לריבוי: דבר על אודותיה וכבר פיך מלא" (מתוך "שיחה על אודות ההתמסרות לדרך"). ספר זה מוקדש לתרגום כתביו ולביאור מחשבתו של אחד מגדולי ההגות הבודהיסטית: מורה הזן היפני אֶיהֶי דוֹגֶן, בן המאה השלוש־עשרה. על אודות דוגן, הנחשב למייסד אסכולת הסוֹטוֹ של הזן, נאמר כי ייסד את "דת הישיבה" אשר אינה תרה אחר דבר – אף לא אחר התעוררות. תפיסתו העמוקה והחידתית הציבה אותו כאחת מדמויות המפתח להבנת עושרה וחוכמתה של מסורת הזן היפנית על זרמיה, הנפוצים כיום גם במערב. כפרשן יצירתי לדרך אבותיו וכמורה מחדש לתלמידיו, הצליח דוגן למזג בין מסורות, רעיונות ועקרונות בודהיסטיים מגוונים ולזקק מתוכם דרך דתית עמוקה ויצירתית, לעתים אף חתרנית, שהשפיעה לאין ערוך על יסודות הדעת של תרבות יפן. לספר שני חלקים: שער התרגום ושער הביאור. בשער הראשון תרגומים מן המקור לחיבורים מרכזיים להגותו וכן פרקי פרשנות המוקדשים להסבר על אודות חייו ומחשבתו. שער הביאור הוא פרי חקירה ממושכת בנבכי הספרות הפרשנית הענפה שנפוצה ביפן ובמערב במאות השנים האחרונות, והוא דן במקורות העתיקים לקורותיו של דוגן, בשפתו הדתית ובעיקרון אי-השניות המרכזי לה, בהתמודדותו עם סוגיות הזמן, הלידה והמוות, בתורת הישיבה השקטה שניסח וכן בתפיסתו האתית. בסופו של הספר מופיע לקסיקון קצר לביאור מונחי מפתח בכתביו. בכך מוצע לקהל קוראי העברית עיון מקיף, רב פנים ומעורר מחשבה, בתורתו של אחד מגדולי הגות יפן לדורותיה. ייעוץ מדעי: יעקב רז

ירושלים היא יעד ראשון במעלה לחפירות ארכאולוגיות ולמחקרים היסטוריים . תרומה נכבדת להכרת ירושלים וידיעתה תרם המחקר בגאוגרפיה היסטורית שחשף את התפתחותה המרחבית של העיר לאורך שנותיה הרבות. המאמרים בספר עיר בראי מחקרה - מחקרים בגאוגרפיה היסטורית יישובית של ירושלים מצטרפים לחשיפת עברה ומדגימים את מגוון נושאי המחקר ואת כיווני הדיון המייחדים את הגאוגרפיים ההיסטוריים בעשור האחרון . רוב המאמרים עוסקים בהתפתחות ה של ירושלים בעת החדשה , ולצדם גם מחקרים על שלהי העת העתיקה ועל התקופה המוסלמית המאוחרת . הנושאים הנידונים הם בתי תפילה יהודיים, כנסיות ומקומות קדושים נוצריים , סוגיות כלכליות ותכנוניות הקשורות בהתפתחות העיר , עלייה לרגל ותיירות ופעילות מיסיונרית, וכן היבטים מתודולוגיים של המחקר בגאוגרפיה היסטורית. מחברי המאמרים נמצאים בשלבים שונים של דרכם האקדמית, חלקם מלמדים במוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל ואחרים משלבים גאוגרפיה היסטורית בעיסוקם המקצועי.

יש סריס בעלילת המחזה, אפילו שני סריסים, אך אחד מהם אינו סריס אלא 'סריס' ודווקא הוא הופקד על שמירתה של נערה בתולה. לו לא ניצל את ההזדמנות שנפלה לידו, בוודאי היה נחשב למי שהעמיד פנים. שתי פרשיות אהבים של שני אחים שזורות זו בזו בעלילה ושתיהן באות לסיומן המוצלח בדרך לא מקובלת ולא צפויה. המחזה הסריס מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 161 לפנה"ס והיה למחזה המצליח ביותר של טרנטיוס, הן בתמורתו הכספית הן בהתלהבות שבה קיבל אותו הקהל. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא והערות.

The second Symposium on Aging in the Jewish World created a forum for discussing four major issues confronting Jewish communities throughout the world: Well Elderly and Early Retirees - The Frail Elderly - The Jewish Family - and intergenerational programs. This volume contains presentations by international experts, background papers by Jewish professionals, and highlights of workshops attended by representatives from Jewish communities in North and South America, Western and Eastern Europe, Australia, South Africa, and Israel. These proceedings identify the common trends and differences in the aging experiences of these communities, offering a window on a Jewish world which is aging more rapidly than any comparable Western population.

יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, ש זכרון דברים ו סוף דבר שלו נמנים עם פסגות הפרוזה העברית של כל הזמנים, היה הסופר התל-אביבי ביותר. אין המדובר רק בהיותו תל-אביבי הבקי ברחובותיה ובאחרון שביליה, אלא ביצירת עולם אנושי שכל הווייתו הרוחנית, הנפשית והלשונית, רקום בחבלי שייכות ונביעה ממרחבה. בדומה לפריז של פרוּסט, תל אביב היא חלק מגופם של גיבורי שבתאי. לצד השייכות הזאת למרחב עומד לזכות שבתאי הישג נוסף, נדיר עוד יותר, בלשון הפרוזה שלו, שיצרה רצפים נמשכים וצומחים מתוך חיוניות דיבורית-ישראלית סגולית. לא "זרם תודעה" למינהו אלא דיבוריות הממריאה להיות סגנון מקומי; סוג של מחשבה ושיח הנכנס ויוצא בין יחידים למשפחות ומהם לקהילה הגדולה. הביוגרפיה שכתב עידו בסוק ערה וקשובה לעומקי הזיקה הזאת, הנדירה, בין הסופר שבתאי לבין מקומו – מנסיבות הולדתו דרך בית הוריו במעונות עובדים בתל אביב, והיא בונה, בתנופה רומניסטית משל עצמה, את מהלך התעצבותו והתבגרותו של יעקב שבתאי עד הישגיו הגבוהים ביותר בתחום הרומן. בסוק מיטיב להמחיש את מרקם היחסים העדין והמורכב בין יעקב שבתאי לבין אחיו, המשורר אהרן שבתאי, ובינו לבין אביו ואמו, הנשים בחייו, ילדיו והסופרים שפעלו סביבו, מתוך שפע של מסמכים ורשימות.

מהי הודו? איך נוצרה הציוויליזציה העשירה שלה? איך פשטה ולבשה צורה במשך אלפי שנים, ולאן מועדות פניה? לראשונה בעברית, עין להודו מציג מבוא מקיף ומאיר עיניים להיסטוריה ולתרבות של התת-יבשת ההודית, ממקורותיה הפרה-היסטוריים ועד למאה ה-21. הספר פונה לקהל הרחב לרבות דורות של אוהבי הודו בישראל, והוא מלווה בתמונות, מפות, איורים, ובמבחר קטעים מתורגמים שנותנים טעם ומוסיפים ניחוחות. קוראים שירצו להבין את עקרון הקרמה, תורת הבודהה, שורשי היוגה וההגות ההינדואית, האופי והמורשת הייחודיים של האסלאם ההודי, היווצרותה של מדינת הלאום ופועלו של גאנדהי, או סתם לצאת לסיור בקו המטרו של דלהי, ימצאו בספר הזה את הכלים הדרושים להרפתקה ההודית.

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

Right up to the Second World War, Poland and Russia were home to over 40 per cent of the world's Jews. In this abridged version of his prize-winning three-volume history, Antony Polonsky succeeds in providing a comprehensive overview that examines the realities of Jewish life, setting them in the context of the political, economic, and social circumstances of the time, while at the time avoiding both sentimentalism and the simplification of the story into one of persecution and martyrdom.

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

המחבר, רודי רקר, לוקח את הקורא למסע פנטסטי אל הממד הרביעי. בדרך יעצור כדי להרהר ולדון בכל הידע, המחשבות והתצפיות המתייחסים לתחום הכמעט-מיסטי הזה. רקר דן בשנינות ובהעזה בנושאים מדעיים וספק-מדעיים כגון ספיריטואליזם, אוספנסקי, מכונות זמן, יונג ותורות היחסות של איינשטיין. הספר מכיל אוצר של חידות ובעיות המחדדות את החשיבה ומסייעות להבנה, ומלווה בלמעלה מ200- איורים משעשעים ומאירי עיניים. לקורא מובטח סיור עוצר נשימה ומרחיב דעת. הקדמה: מרטין גרדנר. איורים: דיוויס פובילאיטיס.

ספר יהושע זכה להתייחסויות מקיפות של חוקרי היסטוריה, ארכאולוגיה וגאוגרפיה, אולם טרם נידונו היבטיו הרעיוניים והספרותיים. מחקר זה בא למלא את החסר. במוקדו עומד בירור האידאולוגיה המשתקפת בפרקי הכיבוש ביהושע באמצעות ניתוח ספרותי-מבני שלהם וניתוח מפורט של הסיפורים שבהם. ספר יהושע מציג שני שינויים חשובים שהתרחשו במעבר מתקופת המדבר לתקופת ההתנחלות בארץ: מותו של משה והפסקת הנסים. סיפור כיבוש הארץ מתמודד עם פירושם של השינויים האלה: האם מותו של משה מסמן סיום של תקופה ושינוי יסודי במערכת היחסים בין ה' לבין ישראל? האם הפסקת הנסים מבטאת את ניתוק הקשר שבין ה' לישראל? ואולי היא כרוכה במותו של משה? האם פירוש הדבר שה' עזב את ישראל? תשובות על השאלות הללו ימצא הקורא בחיבור שלפנינו. מן הניתוח החדשני המוצע כאן עולה כי סיפור הכיבוש בספר יהושע הוא יצירה מרתקת ומורכבת הן מבחינה פואטית הן מבחינה תאולוגית.

אוסף הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נבנה בשנות המנדט בירושלים במטרה לאסוף, לרכז ולשמר את אוצרות הרוח של העם היהודי ולמלא תפקיד חברתי ואידאולוגי כסמל להגשמת הציונות ובתהליכי בניין אומה. בתל אביב ריכזה העירייה והעבירה לרשותה את עיזבונותיהם ואת אוספי ספריהם של סופרים ומשוררים כחיים נחמן ביאליק ואחד העם, שפותחו לספריות ציבוריות עירוניות. ההסתדרות הכללית הקימה ספרייה מרכזית וסיפקה שירותי ספרייה להתיישבות העובדת, ובכך תרמה להגשמת מטרות פוליטיות, חברתיות ואידאולוגיות של בניין חברה סוציאליסטית. בעת ובעונה אחת עם תהליכי הבנייה, האיסוף,הריכוז והשימור של מורשת היהדות בארץ ישראל, פעל שלטון הרשע הנאצי בגרמניה במגמה להשמיד את התרבות היהודית ולהכחיד את זכרה באמצעות שריפתם והשמדתם של אוצרות רוח יהודיים, טיהור אוספי ספריות גרמניות מספרות יהודית, ופיזור ופינוי אוספים יהודיים לגטאות ולמחנות ריכוז. יחד עם זאת פעלו הנאצים גם לאבטחתם ולשימורם של אוספים וספריות יהודיות שלמות לצורך מחקר עתידי שנועד לתרום בדיעבד ללגיטימציה של השמדת עם ישראל ומורשתו. בשני שעריו של ספר זה מתועדים ומתוארים תהליכים מנוגדים, לעתים קוטביים -בנייה והריסה, איסוף ופיזור, אבטחה והשמדה, קיבוע וניוד ביזה ורסטיטוציה - שהופעלו על אוספי ספרים וספריות בעלי תוכן יהודי ובבעלות פרטית וציבורית. השער ראשון - ספריות ואוספי ספרים בתקופת המנדט הבריטי - עניינו תהליכי הבנייה וההקמה של מערכת הספריות בארץ ישראל. השער השני - גווילים נשרפים ואותיות פורחות - עוסק בהרס, החרמה וביזה של ספריות יהודיות באירופה ובמאמצים להצלת שרידיהן והעברתן לירושלים לאחר השואה. בחלק האחרון של הספר ימצא הקורא תעודות ארכיוניות שרובן מתפרסמות כאן לראשונה והן מעניקות גיבוי לפרקי הספר.

עשרה מחקרים היסטוריים ואתנומוסיקולוגיים (שניים בעברית והאחרים באנגלית ובצרפתית עם סיכומים בעברית) בתחומים שונים של המוסיקה היהודית בעבר ובהווה: קטע עברי של מאמר על המוסיקה המיוחס למרקטו מפדובה; מושג המודוס בזמרת הקודש נוסח אשכנז; המוסיקה של יהודי כורדיסטן; ניגוני מרון: 'מאמר במספר החכמות' של קלונימוס בן קלונימוס; מאמרו של יהודה בן יצחק; המסורת המוסיקלית ומעביריה מן היהדות לנצרות; 'נעימה בספרות העברית בימי הביניים; 'מוסיקה' בספרות העברית בימי הביניים. כן נכלל מאמר על המסגרת המודאלית בזמרת ההמנונים אצל הערבים האורתודוקסים והיוונים-קתולים בישראל. 240 עמודים + פקסימיל + דוגמאות מוסיקה ותקליט. המרכז לחקר המוסיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים.

דיון בקיטש שבאמנות ובהבדל בין השניים מתוך בחינת פחיתות ערכו האמנותי והאסתטי של הקיטש וטיבה של ההערכה האמנותית לאור המשיכה אליו. הספר בוחן את הקיטש שבאמנויות החזותיות, בספרות, במוסיקה ובאדריכלות ומגיע למסקנה שלהבדיל מן האמנות הקיטש מתאר אובייקטים או נושאים טעונים רגשות, אבל אינו מעשיר את האסוציאציות שלנו בכל הנוגע להם.

מאמר מדיני הוא ספרו האחרון של שפינוזה, שנכתב בשנתיים האחרונות של חיי הפילוסוף. בתורת המדינה שפינוזה הוא ראליסט פוליטי. הוא מתפלמס עם מי שרואים את האדם לא כמו שהוא אלא כמו שצריך להיות, לפי דעותיהם. התעניינותו בתורת המדינה מקורה ברוח הכללית שאפיינה את הפילוסופיה המערבית בתקופת התחייה במאות החמש עשרה והשש עשרה. השיבה אל המקורות הקלסיים הביאה את הוגי הדעות לחידוש ההתעניינות בתורת המדינה והחוק, שבתקופה הקלסית הייתה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה. מאמר מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו , מאמר תיאולוגי-מדיני ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל.

בספר זה כונסו מבחר ממאמריו ההיסטוריים והשיטתיים של יצחק יוליוס גוטמן(1880-1950) , חוקר הפילוסופיה היהודית ומראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים. גוטמן היה מן ההוגים שהרבו לחשוב ומיעטו לכתוב. כל מאמר ממאמריו מעיד על אופי הגותו ומבליט את דמותו הרוחנית: צלול הדעת והביטוי, רחב האופק והיקף, דייקן בפרטים ומאירם מתוך ראייה כוללת, יודע את היהדות ידיעה שורשית וידיעה מתבוננת ויודע את עולמות יוון הקדומה, הנצרות , האסלאם ותרבות אירופה, היסטוריון המודרך על ידי ראייה שיטתית והוגה שיטתי הצמוד לקרקע של ההיסטוריה ברעיונותיה ובממשותה. מאמרים אלה, מרביתם מתורגמים מגרמנית, הם דברי לוואי נאמנים לספרו המרכזי של גוטמן 'הפילוסופיה של היהדות' (מוסד ביאליק 1951). הדברים שנאמרו בספר ההוא על דרך הדיון הכולל מקבלים את הארתם הנוספת והמפורטת במחקרים אלה. במרכז הגותו ומחקרו של גוטמן עמדה השאלה של דת לעומת מדע, או ביתר הרחבה דת לעומת ההגות הפילוסופית הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית. שאלה זו הייתה בשבילו גם שאלה היסטורית, כלומר שאלת מפגשה של היהדות עם המורשת הרציונלית של הפילוסופיה וטיבו של מפגש זה.

פרונטינוס היה איש מעשה ואיש ספר. סנטור רם מעלה, מוכשר, מצליח ובעל השפעה, פעל בשירות המדינה תחת חמישה קיסרים: וֶספַּסיַנוּס (79-69 לסה"נ), טיטוס (81-79 לסה"נ), דוֹמיטיַנוּס (96-81 לסה"נ), נֶרוָה (98-96 לסה"נ), וטרַיַנוּס (117-98 לסה"נ). המעשה והכתיבה, התאוריה והעשייה היו כרוכים אצלו זה בזה. יצירותיו, ובמיוחד היצירות ששרדו, מעידות רק על חלק קטן של עשייתו. פרונטינוס כתב ספר תאורטי על אמנות המלחמה שזכה להערכה רבה, אך לא שרד. תחבולות מלחמה הוא ספר המשך מעשי, מעין מוסף, שבא להשלים את ספרו התאורטי, והוא אוסף של מאורעות ותחבולות שנבחרו מספרי היסטוריה של סופרים יוונים ורומים, במבוא לספרו פרונטינוס כותב: " מכלל אלה שהתמסרו להכרת אמנות מלחמה, אני בלבד נתתי דעתי להעלות על הכתב את חוקיה, ולפי שנראה לי שסיימתי את המשימה הזאת כמידת יכולתי, אני סבור שעלי להשלים את המלאכה שהתחלתי בה ולהוסיף סקירה על מעשיהם המחוכמים של מצביאים, מעשים שהיוונים מכנים בכינוי 'תחבולות'. כך יהיו נגד עיני המצביאים דוגמאות של תחכום וראיית הנולד, שיפתחו את יכולתם להמציא וליצור מעשים דומים. מצביא לא יאלץ עוד לירוא פן לא תצלח תוכנית שגיבש, אם יוכל להשוותה לניסיונות אחרים שהצליחו." פרופסור דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

'את דעותיו בענייני המוסר הביע קאנט בעיקר ב'ביקורת' השנייה, 'ביקורת התבונה המעשית' (1788). אולם תמצית דעותיו אלו נמצאת בספר הקצר הניתן כאן בתרגום עברי.' שמואל הוגו ברגמן, 'דברי פתיחה' 'לו היה קאנט כותב את "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" בלבד – מקומו בתולדות הפילוסופיה היה מובטח עבודה זו נכתבה בצחות לשון, בעומק תובנה ובעצמה ריגושית המעוררת השפעה מידית על הקורא והופכת אותה לאחת הקלסיות ביותר בנושא קאנט מבקש לסרטט בה את המאפיינים המרכזיים של הנסיבות שבהן נעשות החלטות מוסריות, ובכך להבהיר את האופי המיוחד של החלטות אלה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה לונדון וניו יורק 1967

הספר מתאר את תופעת ה'מנהג'. המיוחדת לאורח החיים ולהוויי קהילות האשכנזים לדורותיהם ולתפוצותיהם. המבוא מבאר את הרקע ההיסטורי להיווצרותו של המנהג, את מקורותיו הישירים והעקיפים, את יחסו להלכה, את ההשפעה הארץ ישראלית העמוקה על התפתחותו, את המאבק עתיק היומין נגדו ואת ריבוי הפנים ועושר הגוונים בתוכו. בתשעה עשר פרקי הספר האחרים נותחו כמספר הזה מנהגים אשכנזים רווחים, מתחומי בית הכנסת, ימי חג ומועד והוויי המשפחה, לאור המקורות התלמודיים ולאור הספרות הרבנית העשירה שמימי הביניים המצויה בידינו, בדפוס ובכתבי יד, ומתוך השוואה אל ספרות ההלכה מבתי המדרש שבספרד. ניתוחים אלו שופכים אור על פרטים רבים, שכוחים ונעלמים, בעולמו של המנהג האשכנזי; מעלים בעקבותיהם, מדי פעם בפעם, ראייה חדשה של כוונת הדברים, ומשמשים יחדיו דוגמאות מוחשיות לקווי המתאר הכלליים שהועלו במבוא. ספר למורה, לחוקר ולקורא המשכיל, המגלים עניין בתולדות הרוח בעם ישראל ובתולדות ההלכה בימי הביניים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הנו פורום דמוקרטי המיועד לחקר פסיכואנליטי, לעבודה תיאורטית וקלינית, ולביקורת. יוצא לאור ביוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה של האוניברסיטה העברית לבין איגוד ישראלי לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, החברה הפסיכואנליטית בישראל, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ומכון תל–אביב לפסיכואנליזה בת–זמננו והאגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. המאמרים בכרך זה: אפרת אבן צור - האם יכול 'החורג־מגבולות־הדיבור' לדבר?: הסמלי, הממשי והדמיוני אצל לאקאן, דֶלז וגואטרי ובאטלר דנה אמיר - כשהלקוּנה הטראומטית פוגשת שפה: מוֹדוּסים של עדות, מוֹדוּסים של החלמה צבי גיל - עיבוד של סיום טיפול באמצעות חלומות שי גיל - 'פחות אבל כואב': עיון פסיכו־מיתי באהבה זוגית, בנפתוליה ובמשבריה שמואל גרזי - משק כנפי העצמי: התמודדות עם ריבוי גישות בפסיכואנליזה בת־זמננו נעמי טלר - שני פרקי שירה: הרהורים (REVERIE) על אמא ותינוקת, מילים מרפאות ענת צור מהלאל - 'לחקור ארץ חדשה שאך זה התגלתה': קריאה בספר הזיכרונות של 'איש הזאבים' רות נצר - סיפורָיו של ברוּנוֹ שוּלץ וקרבת מוטיבים לעולמו של יונג יוחאי עתריה - מות העֵד בעידן העֵדות: פרימו לוי וז'ורז' פֶּרֶק אירית קליין - 'יופיה אינו ידוע': האובייקט האֶסתטי – היבטים פסיכואנליטיים ממשנתו של דונלד מלצר מירב רוט - מבט פסיכואנליטי על העֵד הפנימי הניצב 'לפני שער החוק' של הטראומה ועל כוחה המַתמִיר של קריאת ספרות

בנובמבר 1915 , לאחר הגשת הגרסה הסופית של תורת היחסות הכללית, התיישב איינשטיין לכתוב סיכום מקיף של התאוריה לקהילה המדעית. כבר אז חשב על כתיבת ספר פופולרי לציבור הרחב ... הוא כתב על כך לידידו הקרוב מישל בסוֹ: "ההצלחה הגדולה בנושא הכבידה משמחת אותי מאוד. אני שוקל ברצינות כתיבת ספר בעתיד הקרוב על תורת יחסות הפרטית והכללית, ... אם לא אעשה כן, התאוריה לא תהיה מובנת כפשוטה, למרות שהיא כזו, בבסיסה." ספר זה הוא מסמך ייחודי בהיסטוריה של הכתיבה המדעית. זהו ניסיון לאפשר לקורא המתעניין, שאין לו רקע בפיזיקה, לתפוס ולהעריך את גדולתו של אחד ההישגים האינטלקטואליים המתוחכמים ביותר של המוח האנושי. (מתוך ההקדמה לתרגום החדש) הספרון המונח לפניכם נועד להעניק לקורא המתעניין, אך אינו שולט בכלים המתמטיים של הפיזיקה העיונית, הבנה מדויקת ככל שניתן בתאוריה של תורת היחסות מנקודת מבט מדעית, פילוסופית וכללית... נקטתי במרב המאמצים להציג את הרעיונות העיקריים באופן ברור ופשוט ככל האפשר, ובדרך כלל בסדר ובהקשר שבו הם נוצרו בפועל מלכתחילה. נראה לי שלמען הבהירות מן הנמנע הוא שלא לחזור על עצמי תכופות מבלי להתחשב ולו במעט בהצגת הדברים באופן נאה. הקפדתי לשמור על ההנחיה של התאורטיקן הגאוני ל' בולצמן, שאת ענייני הצורה הנאה יש להשאיר לחייט ולסנדלר. א' איינשטיין (מתוך הקדמת המחבר למהדורה הראשונה, דצמבר 1916)

לספר זה כונסו מאה תשעים ושתיים תשובות שהשיב בכתב ובעל פה ר' יעקב בן מאיר, המוכר יותר בכינוי 'רבנו תם', ושלא נכללו בחלק התשובות של ספר הישר שנערך על ידי תלמידיו. פרקי המבוא הראשונים יוקדשו להצגה תמציתית של דמותו, משפחתו, תחנות חייו ומוריו, ואילו הפרקים האחרים ידונו בתשובותיו, נמעניו, המקורות שבהם נמצאו התשובות, המהדורה ותרומתה. בראש כל תשובה מופיע מבוא קצר שדן בתכניה העיקריים של התשובה ומצביע על היבטים היסטוריים ואחרים שעולים ממנה.

בספר בין לאומיות לאמנות מוצגת היווצרותו של שדה האמנות הפלסטית בישראל על רקע התהליכים הפוליטיים של בניית האומה. בהשוואה למקומות אחרים התהליך שהתרחש בישראל מציב לפני החוקרים אתגר ייחודי. מתוך שדה האמנות הפלסטית שהחל לצמוח בשנות העשרים של המאה העשרים יצאה התביעה לנתק את האמנות הזאת מכל שיקול חיצוני לה – בכלל זה השיקול הפוליטי-לאומי – והיא הלכה והתחזקה והגיעה לשיאה עם הקמת קבוצת 'אפקים חדשים' בשנת 1948. בתביעה זו היה משום ביטוי לסתירה לכאורה בין העשייה האמנותית ובין הנסיבות ההיסטוריות של גיוס חברתי והסתגרות פוליטית-תרבותית לעת זו של בניית האומה והקמת המדינה. במוקד הספר שתי שאלות: אילו תנאים היסטוריים-חברתיים אפשרו לתביעה האמנותית ולתביעה הפוליטית להתקיים זו בצד זו? מה היו נקודות ההשקה בין תחומי העשייה בחברה הישראלית באותם ימים? המחברת בונה את ההסבר מנקודת ראות בין-תחומית: מאפייניו של שדה האמנות מובהרים באמצעות מושגים סוציולוגיים. השדות בחברה פועלים למען עצמם, שדה שדה והגיונו. ההתחברות ביניהם מובנת מתוך אימוץ דרך הביקורת ההדדית ובהצלבת הסוציולוגיה עם תולדות האמנות. כך זוכה הלאומיות להגדרה גמישה ורחבה יותר. לקורא מתברר שבפרויקט הלאומי פועלת מקהלה רבת קולות. התביעה האמנותית לאוניברסליות ולאוטונומיה אמנותית, שלכאורה הייתה לא לאומית או לאומית קלושה, קוטפת את פרי הישגיו של הפרויקט הלאומי.

אסופת המאמרים קבלה מיסטיקה ופואטיקה , פרי עטם של טובי החוקרים בארץ ובעולם, מתחקה אחר יחסי הגומלין בין קבלה, ספרות ומיסטיקה. המאמרים ממשיכים מסורת של חיפוש מתמשך ודיאלוג בין דיסציפלינות ורבדים פרשניים, לעתים מתוך הבנה, לעתים מתוך עימות ומאבק. מפגשים בין טקסטים מתרבויות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכלי פרשנות שונים – פיוטיים, דתיים ומיסטיים, הצומחים מתוך המפגש שבין הדיסציפלינות השונות במדעי האדם: אסתטיקה, ספרות ופואטיקה מזה ומיסטיקה ותאולוגיה מזה – אלה התכנים של מאמרי האסופה. האופן שבו מקובלים ומיסטיקנים נעזרים בטכניקות נרטיביות ופואטיות; פרשנויות קבליות ומאגיות לטקסטים פואטיים; ביקורת ספרותית והגות פילוסופית במונחים קבליים או מיסטיים – כל אלה באים בהם לכלל ביטוי: סודו של הבל בספר הזוהר ומסתורין השושנה; אהבה בשירת ישראל נג'ארה; הסוד ביצירת עגנון ויסודות קבליים ביצירותיו; השכינה במיסטיקה בספרות העברית החדשה; פרק תהלים לפאול צלאן; חורחה בורחס והשפה הקבלית; קריאה בפואטיקה הקבלית לאור הגותה של ז'וליה קריסטבה; דיונים במיסטיקה האסלאמית על ספרות, דמיון, מיסטיקה ויצירה; עיון במיסטיקה, שירה ותהליך היצירה בתרבות הערבית החילונית המודרנית; המיסטיקה כמפתח לרובד הסודי בקומדיה של דנטה; דון קישוט היהודי במסכה; מוות ואלכימיה אצל ג'ון דאן; ומיסטיקה וכתיבה ביצירתו של מרסל פרוסט.

האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם? ז'אן ז'ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו? בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.

הספר 'קתולים אמתיים וגרמנים טובים' מוקדש לפעילותה של קבוצה קטנה בקרב הגופים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה. עדיין עומדים על תלם רוב המבנים שהקימו הגרמנים הקתולים: הכנסייה ומנזר הדורמיציון, האכסניה שבמורד רחוב הלל בירושלים - כיום מוזאון יהדות איטליה, אכסניית 'כרי דשא' הסמוכה לכינרת וכנסיית נס הלחם והדגים בטבחה, ועוד. הספר מוקדש לחשיפתה ולתיאורה של פעילות זו, שעדיין לא זכתה כמעט לחקירה ולשחזור. לאורך החיבור עולה הקשר בין האידאולוגיה הדתית-מדינית של הקבוצה - ובמקביל האירועים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים בגרמניה - לבין פעילותה. תשומת לב מוקדשת לחלקם של אישים בהתפתחותה ולביטויי פעילותה בשטח: לאתרים שנבחרו ומשמעותם, לניסיונות החוזרים ונשנים להתיישבות וכישלונם; ליחסי הקבוצה עם האוכלוסייה המקומית ועוד. תולדותיה ועשייתה הייחודיים של הקבוצה, המבדילים אותה מהקבוצות הגרמניות (אוונגלים, טמפלרים) והאירופיות (צרפתים, רוסים, אנגלים) האחרות, מלמדים גם על התחרות בין הגופים הנוצריים האירופיים שפעלו בארץ ישראל במאה התשע עשרה.

הפירושים בכרך זה, כמו הפירושים בכרכים הקודמים, מבוססים על שלוש הנחות יסוד שעליהם מושתת סידור התלמוד הבבלי: (א) סידור הגמרא לא נסתיים עם רבינא ורב אשי במאה החמישית, אלא נמשך מאות שנים אחריהם על ידי הסתמאים, שמסרו את תורתם בעילום שם. החלק הסתמי שבגמרא מאוחר לחלק הנקוב שם, והסתמאים מאוחרים הם לאמוראים. (ב) האמוראים לא מסרו לדורות שקלא וטריא, הם מסרו רק הלכות פסוקות, ולכן חלק הגון מן השקלא וטריא שלהם נשתכח בהדרגה, והמעט שנשאר שרד מאליו. לא התנהלה מסירה מסודרת, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את השקלא וטריא והנציחוה לדורות. (ג) הגמרא לא נערכה. בימי התלמוד איש לא עבר על כל הש"ס כולו כדי ללבנו, לבררו ולשכללו (כלשון בעל תולדות תנאים ואמוראים, ערך רב אשי) ולטהרו מסתירות ואי-התאמות, טיהור הרווח בתוך הסוגיה עצמה. הסוגיות בכללותן לא נערכו, ורק הוסברו על ידי הסבוראים שחיו אחרי הסתמאים ונצטרפו על ידי "המאספים". ביניהם היו גם אלה שחיו קרוב לאמצע המאה השמינית, כשהגמרא כבר היתה חתומה, ולא ניתן היה להוסיף עליה משא ומתן חדש ולהשלים בין המקורות השונים. ואשר למימרא "רב אשי סוף הוראה" אין הכוונה שהם היו עורכי התלמוד, שכן "הוראה" אינה תלמוד ו"סוף" אינה עריכה, אלא שבימיהם נפסקה מסורת הלכות פסוקות, מקור להוראה, ונשזרו עם השקלא וטריא – שכן בלי הלכה פסוקה אין שקלא וטריא - ונמסרו אחר כך על ידי הסתמאים.

This book, designed for students of the Hebrew Bible and medieval exegesis, presents a small part of the work of R. Samuel ben Meir (Rashbam), the grandson of Rashi and one of the leading figures in Rashi’s school of exegesis in northern France. The authors show by their editing of the text, in translation and in introduction, the specific and unique contributions which Rashbam makes, not only to the understanding of Qoheleth, but to the text of the Hebrew Bible as a whole. They will surely stimulate research into the whole area of medieval exegesis. Rashbam רשבם is a Hebrew acronym for רבי שמואל בן מאיר (Rabbi Shmuel son of Meir) (c.1085 - c.1158). His father was Meir ben Shmuel and his mother was Yocheved, the daughter of Rashi. Like his grandfather Rashi, the Rashbam was a biblical commentator and Talmudist. He was also a leading French Tosafist. He was the older brother of the Tosafist Rivam and the Tosafist Rabbeinu Tam, also known as Jacob ben Meir. He was a colleague of Rabbi Joseph Kara. Rashbam was born in France in the vicinity of Troyes. He learned from Rashi and from the Riva. He was the teacher of his brother, Rabbeinu Tam. His commentary on the Torah is renowned for its stress on the plain meaning (peshat) of the text. This approach often led him to state views that were somewhat controversial (thus resulting in the omission of his commentary on the first chapters of Genesis in many earlier editions of the Pentateuch). Parts of his commentary on the Talmud have been preserved, and they appear on the pages of most of tractate Bava Batra (where no commentary by Rashi is available), as well as the last chapter of tractate Pesachim. Rashbam earned a living by tending livestock and growing grapes, following in his family tradition. Known for his piety, he defended Jewish beliefs in public disputes that had been arranged by church leaders to demonstrate the inferiority of Judaism.

הספר צברים לא מזדקנים מתחקה אחר עולמם של עשרים ושלושה קצינים בכירים מדור תש"ח בשנות השבעים לחייהם. כצברים מיתולוגיים ומפקדי צבא אגדיים, מגלמים קצינים אלה ניגוד קיצוני בין נעורים ושליטה לבין זִקנה ושוּליות. מי שייצגו את שרוליק הנערי, את המפקד הצה"לי חד-החושים, את הגוף הגברי, את האידאל של נעורי נצח – מתמודדים עם התדרדרות הגוף, עם מוות קרב, ובעיקר - עם המשמעות של היות זקן בישראל. להזדקנות האישית מתווספות תמורות שהתחוללו בחברה הישראלית הקוראות תיגר על מעמדם, ובמרכזן התחלפות הלכי רוח קולקטיביסטים באינדיווידואליסטים. כיצד מיישבים קציני תש"ח את התהום הפעורה בין הערכים שעליהם חונכו ושאותם ייצגו לבין זקנתם? היש בכוחם לשמר את מעמדם בפנתאון הלאומי, אך גם להתמודד עם התביעות הכרוכות בגילם המבוגר? בעשור השמיני לחייהם הקצינים מספרים על עצמם כצברים, אנשי צבא וגברים שהקדישו חייהם למען המולדת, ומעל לכול - כלא-זקנים. אך לעומת הזמן העצור בסיפורים, בחייהם הפרטיים הוא זורם ללא הרף. הקצינים מכירים בתמורות שהתחוללו בחייהם ובגופם. הם מישירים מבט אל מול הזקנה ומגיבים אליה בפעולה. באמצעות מידור בין זהות הרואית וצעירה לבין התמודדות פרטית עם הזִקנה, הם משמרים זהות מוערכת בעולם שבו להיות זקן פירושו להיות מיותר. הספר פונה לאנשי צבא בעבר ובהווה, לצברים, בניהם ונכדיהם, ולכל המתעניינים בעולמם של זקנים. המפגש בין נעורים לזקנה, בין מרכז לשוליים, בין כוח לחוסר אונים, בין גבריות לזהות הנתפסת כנעדרת מגדר - מעלה שאלות ותובנות המאתגרות כל מי שמתעניין בסוגיות של זהות אישית וקולקטיבית בישראל.

אהרן ראובני (1971-1886), אחד היוצרים המרתקים והמקוריים ביותר בספרות העברית החדשה, זוכה כאן לראשונה למחקר ספרותי מקיף ושיטתי. הספר לחיות כדי לחיות דן בהרחבה בפרוזה הבלטריסטית של ראובני בעברית – התחום הספרותי שהוא הקדיש לו את עיקר זמנו ומרצו ובו מתגלה כישרונו הייחודי בדרך המובהקת ביותר. עשרות הרומנים והסיפורים של ראובני נבחנים כאן במסגרת מונוגרפיה פואטית-היסטורית, שיש לה שתי מטרות מרכזיות: גילוי הסטרוקטורה ההגותית והספרותית המונחת בתשתית יצירתו של הסופר, ומעקב מדוקדק אחר התמורות שחלו באמנות הסיפור שלו במהלך הקריירה האמנותית הארוכה שלו. את המטרות הללו – הקשורות זו בזו בקשר הכרחי – מנסה המחבר להשיג תוך התבססות על נתונים רבים מתחומים שונים: נסיבות חייו של ראובני (משפחתו, חינוכו, המרחבים החברתיים-התרבותיים השונים שחי בהם וכו'); חומר ביבליוגרפי כשיר (הכולל, בין היתר, כתבים ספרותיים שלא ראו אור); המסורות ההגותיות והספרותיות העיקריות שעיצבו את עולמו; המסות שכתב בענייני חברה, לשון וספרות; ספרים ומאמרים בתורת הספרות; וכן, כמובן, עשרות המאמרים ורשימות הביקורת שהוקדשו ליצירתו של ראובני בשמונים השנים האחרונות, ואשר כולם, או כמעט כולם, עמדו לנגד עיניו של החוקר ועזרו לו במשימתו: לעורר מחדש את הדיון ביצירתו של סופר דגול.

מאמר מדיני הוא ספרו האחרון של שפינוזה, שנכתב בשנתיים האחרונות של חיי הפילוסוף. בתורת המדינה שפינוזה הוא ראליסט פוליטי. הוא מתפלמס עם מי שרואים את האדם לא כמו שהוא אלא כמו שצריך להיות, לפי דעותיהם. התעניינותו בתורת המדינה מקורה ברוח הכללית שאפיינה את הפילוסופיה המערבית בתקופת התחייה במאות החמש עשרה והשש עשרה. השיבה אל המקורות הקלסיים הביאה את הוגי הדעות לחידוש ההתעניינות בתורת המדינה והחוק, שבתקופה הקלסית הייתה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה. מאמר מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו , מאמר תיאולוגי-מדיני ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל.

חבורות, חוגים ושדות הם אבני הבניין של האלגברה המודרנית כפי שהתגבשה במאתיים השנים האחרונות, ומשמשים כלים חשובים בכל ענפי המתמטיקה. ספר זה בונה בצורה שיטתית ומסודרת את יסודות האלגברה המודרנית, כהמשך לקורס ראשון באלגברה לינארית. הפרקים העיקריים של הספר עוסקים בתורת החבורות, תורת החוגים ותורת השדות (כולל תורת גלואה). משובצים בו תרגילים רבים, וכן מדגם שימושים במדעי המחשב. הספר פותח לקורא העברי צוהר לעולם המופלא של האלגברה, ותואם את תוכנית הלימודים בנושא לשנים ב' וג' בחוגים למתמטיקה ברוב מוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. כמו כן הוא הכנה מתאימה לתחומים מתקדמים יותר כגון תורת ההצגות, חבורות לי, גיאומטריה אלגברית ותורת המספרים. "הספר כתוב בהרבה השראה, החל מסגנון הכתיבה הקולח, דרך בחירת ההוכחות והנושאים לכל אורך הספר, ועד לתכנונו הכללי, שהוא מרהיב. ניכר מאמץ מתוכנן ועקבי של המחברים להעלות את הקורא מעל לרמה של הפרטים הטכניים ולעמת אותו עם מהות העניין." - פרופ' יאיר גלזנר, אוניברסיטת בן-גוריון (ספר קורס)

האיגרת אל העברים, מספרי הברית החדשה, היא מעין דרשה המיוסדת על שפעת כתובי מקרא. דרישת הפסוקים מאפשרת למחברהּ להעניק תוקף לחידושיו המהפכניים, החורגים הן מן המסורת היהודית הרחבה והן מזו שהתגבשה בקרב חסידי ישוע מנצרת. החיבור נוצר כתגובה למשבר אמוני: הגאולה טרם נשלמה, ורבים החלו מפקפקים בבואה ופרשו מן התנועה. האיגרת נועדה לעודד את המאמינים, לבשרם שהופעה שנייה של המשיח בוא תבוא, גם אם תתמהמה. המחבר גם שואף להעניק משמעות עליונה לתקופת ההמתנה – עם ישוע כמלכיצדק חדש המכהן במקדש השמימי – ובכך לאפשר את המשך קיום התנועה לאור דחיית הקץ. אופי תגובתו של מחברה הופכים את הדיון באיגרת להדגמה מאלפת של תפקוד האמונה המנסה להתגבר על שברו של חלום הגאולה המשיחית הקרובה. שמונה השיחות מתחקות אחר הנסיבות הדרמטיות לכתיבת האיגרת, אחר רעיונותיה, וקהל היעד המסתורי שלה (הכותרת 'אל העברים' נוספה לחיבור בשלב מאוחר יותר ואינה אלא בגדר ניחוש). כמו כן מתמקדות השיחות במהלכי פרשנותה של האיגרת למקרא, ובזיקתם לדפוסי המדרש שנהגו ביהדות בשלהי הבית השני. לעתים מהווה האיגרת עדות מוקדמת למסורות יהודיות העולות בספרות חז"ל המאוחרת בהרבה.

בעשור האחרון חלה תנופה גדולה בפיתוח שירותים לאוכלוסיית הנכים ההתפתחותיים ומשפחותיהם. תנופה זו ניכרת בהיבטים שונים: השיקום, מחקר, טיפול, מדיניות וחקיקה. בספר מובאים מחקרים השופכים אור על התמודדותן של משפחות בישראל עם גידולו של ילד נכה התפתחותי. הספר מציג גישות ותכניות התערבות חדישות המופעלות בארץ, ומתאר את העשייה בתחומי השיקום והחינוך. המשתתפים מייצגים טווח רחב של אנשי מקצוע מתחומי השיקום. הספר כולל שלושה עשר מאמרים, המסודרים בשלושה חלקים: הורים ונכים התפתחותיים; הורים והשמה חוץ-ביתית; צורכי הנכים וגישות התערבות. הספר מיועד לאנשי מקצוע בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית, ההוראה והמקצועות הפרה-רפואיים, המתעניינים במחקרים שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, בגישות ובתכניות התערבות חדשניות בישראל.

פלישת נפוליאון למזרח התיכון ולארץ-ישראל מציינת את ראשית העת החדשה במזרח התיכון. ספר זה עוקב אחר השינויים והתמורות שהתרחשו בארץ מפלישה זו והביאו להתפתחות גאוגרפית-היסטורית חדשה: יצירת היחידה הנפרדת שנקראה מעתה "ארץ-ישראל". מסגרת הזמן של הספר היא השנים שבין 1799, מועד פלישת נפוליאון לארץ-ישראל, ועד 1948–1949, מועד הקמתה של מדינת ישראל. השם "ארץ-ישראל", כשם רשמי ליחידה גאוגרפית נפרדת בעת החדשה, נקבע לראשונה בתרגומים העבריים הראשונים של הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917. במשך מאות שנים כונה המקום הזה "ארץ הקודש" ו"הארץ הקדושה" או Palestine . בחלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית לא הופיע שם נפרד לארץ, ואף השם "פלסטין" לא היה קיים אז כלל. השימוש בשם "ארץ-ישראל" החל לקנות אחיזה בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר תחילת העליות לארץ ועם התפשטות הציונות. מי שגרם לתהליך זה הוא ללא ספק הגורם היהודי-הציוני, והוא גם העומד במרכז החיבור.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש