"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול הפעם שלושה גיליונות (74-72). לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 72 . עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב 1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

לכבוד יום הולדתו השבעים של פרופ' מנחם בן־ששון מוגשת לו אסופה ובה עשרים וארבעה מחקרים, פרי עטם של ילדיו, ידידיו, עמיתיו ותלמידיו. מנחם בן־ששון הוא מראשי המדברים בתחומי מחקר רבים, וצמיחת קהילות ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים והנהגתן היא מן הבולטים והמרכזיים שבהם. בהתאם לכך המאמרים בכרך זה בוחנים את תופעת המנהיגות בקהילות באסיה, באפריקה ובאירופה מנקודות מבט מגוונות ובזמנים המשתרעים על פני מאות שנים. בספר נדונים טקסטים ממבחר עשיר של סוגות ספרותיות: פרשנות המקרא והתורה שבעל פה, הפיוט, תעודות היסטוריות ומשפטיות, מכתבים, ספרות הגות ופולמוס, שאלות ותשובות בהלכה. האסופה הולמת את מפעלו המחקרי רחב ההיקף ומתווה הדרך של פרופ' מנחם בן־ששון, והיא גם מחוות הערכה לתפקידי ההנהגה הבכירים שבהם הוא משמש למעלה מעשרים וחמש שנה באוניברסיטה העברית, בזירה האקדמית בישראל במובנה הרחב ובמרחב הציבורי־החברתי.

במחצית השנייה של המאה העשרים אימצה הקהילייה הרפואית את השיטה המדעית כבסיס לפרקטיקה. נראה היה כי אחרי אלפי שנים נסללה הדרך לתהליך מוסדר: מהמעבדה דרך הניסוי הקליני אל מיטת החולה. אך עד מהרה התברר כי הדרך אינה ישרה ואינה רציפה. המחקר הקליני מציע רק במקרים בודדים תשובות חד־משמעיות. המאזן בין התועלת והסיכון אינו מסתיים בחישוב סטטיסטי; חלק לא מבוטל בשיקול הדעת של הגורמים הקובעים את השתנותה של הפרקטיקה הרפואית מבוסס על ערכים, השקפת עולם ואינטרסים. במסלול המוביל מהמעבדה לחולה מעורבים גורמים רבים: מדענים , רופאים, חברות התרופות והטכנולוגיה, פוליטיקאים, אנשי הרגולציה, ובקצה המסלול עומדים החולים עצמם. כל אחד מהגורמים האלה מפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי להשפיע על התוצאה הסופית – האבחון, הטיפול והמעקב אחר החולה. גם מסלול ההתקדמות מהמעבדה לחולה אינו רציף: לעתים המרווחים בין צעד לצעד גדולים, לעתים מתרחשות קפיצות נחשוניות אחרי תקופה ממושכת של האטה ואף עצירה. המחקר המדעי והקליני תלוי ביוזמה, בכישורים ובנחישות של החוקרים, ולא מעט גם במקריות ואין לו לוחות זמנים קבועים. ספר זה מוקדש לחשיפת האבולוציה של הפרקטיקה הרפואית, לאיתור שינויים מהותיים בפרקטיקה ולתיאור הדרך הנפתלת שבה התקבלו והוטמעו בגוף הידע הרפואי וביחסי הגומלין בין הרופא לחולה. הספר מציג 23 מקרי מבחן מתחומים שונים – רפואת הלב, כירורגיה ורפואת הנפש – שכל אחד מהם חושף היבט אחר במאזן הכוחות בין הגורמים המשתתפים בעיצוב הפרקטיקה הרפואית, ושופך אור על תהליכי השינוי של הפרקטיקה על ציר הזמן. הספר הוא מסע מרתק של גילויים רבים, חלקם מטלטלים, המבוסס על שנות עבודתו הרבות של המחבר כרופא וכחוקר.

אל המים , מונוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר, מנסה להתיק מעט את המבט מדמותו המוכרת של ברנר, הסופר הלאומי והנביא המודרני. פרקי הספר מצטרפים למעין סיפור חיים של גיבור אחר, שהוא הלך הרוח האמנותי של המודרניזם העברי המוקדם אשר נולד מחיפושי הדרך של סופרים צעירים בני הפרובינציה באירופה של ראשית המאה העשרים. הלך הרוח הזה היה יותר מאשר "סגנון"; הוא צמח כשפה של מחשבה, הרגשה ודמיון, שסחפה וסחררה את יוצריה, ובאותה מהירות גם עברה מן העולם. רוב חוקי התחביר של לשון הספרות הברנרית נשכחו מלב דוברי העברית מזמן, אבל ביצירותיו עוד ניתן לשמוע, לרגעים, את רחשי אותה שפת-זמן של יצירה ואת משב הרוח המרחפת על המים. הספר ממקם מחדש את יצירת ברנר מבחינה אמנותית-ז'אנרית, וטוען כי סגנונו אינו המשך של הריאליזם האירופי במאה התשע-עשרה, אלא יצירה חדשה ופורצת דרך. אל המים מתבונן בברנר ממרחק של יותר ממאה שנים. מן המרחק הזה כבר לא ניתן לשמוע את "קולו", אלא רק להתבונן בדיוקנו העשוי שכבות של סיפורי זיכרונות, מסכתות פירושים ודימויים אמנותיים. שמו של הספר מהדהד את תמונת הסיום ברומן האחרון של ברנר, שכול וכישלון, תמונת אדם זקן המביט בדמדומי הכרתו אל מי הכנרת וממלמל לעצמו: "לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך".

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

ספר זה הוא מחקר מעמיק וחדשני על תנועתו של איש הדת והפילוסוף הטורקי פתהוללה גולן, על האידיאולוגיה שלה ועל דרכה הדתית והפוליטית. התנועה, שראשיתה בשנות השבעים, נודעה בעולם בשל הפצת פרשנות "מתונה" לאסלאם באמצעות דיאלוג בין-דתי ובתוך ייסוד מערכת חינוכית ענפה בטורקיה ומחוצה לה. פעילותה אתגרה את החוגים הדתיים והפוליטיים בטורקיה ואילצה אותם להתמודד עם שאלות הקשורות במתח שבין מזרח ומערב, דת ומדינה ומדע ודת. עם התרחבות התנועה והתגברות השפעתה בטורקיה ומחוצה לה התגלעו עימותים מורכבים בינה לבין מנהיג טורקיה רג'ב טאיפ ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח", אשר שיאם היה בניסיון ההפיכה ב-2016. הספר מנסה לעמוד על מהותו של פתהוללה גולן ומניעיו, ולהציג את הדמויות שעמדו מאחורי ניסיון ההפיכה. פתהוללה גולן – החידה הבלתי פתורה הוא ניתוח מאוזן של נקודת מבטו התיאולוגית של גולן, של מבנה התנועה, פעילותה החינוכית והכלכלית ותפקידה בפיתוח רעיון הדיאלוג. הספר מציג את הצדדים וההיבטים הרבים של התנועה, שהיחס אליה עבר מהפך: מתנועה שאומצה בחום לגוף שהוכרז כארגון טרור. בכך היא מבטאת את הטלטלות ביחס לתנועות דתיות אחרות בטורקיה ומספרת למעשה את סיפורה של טורקיה כולה.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), הנקרא על שם מייסדו דב נוי, הוקם ב-1955 במטרה להציל מסורות שסופרו בעל פה ושעמדו בסכנת הכחדה או שִכחה. הוא מחזיק כיום כ-25,000 סיפורים שסופרו בעשרות עדות, בעיקר יהודיות אך גם מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. זיכרון פואטי עוסק בהופעתן של מסורות עבריות מוקדמות בסיפורי הארכיון, מן המקרא ועד ימי הביניים. מפת פסוקי המקרא, הסלקציה של מעשי חכמים, מפגשים מגוונים עם עשרת השבטים האבודים וגם הסיפור המוכר על בעל חיים המוביל את בעליו למחוז חפץ, עומדים במרכזן. נוסף להיותם סיפורים קדומים המסופרים מחדש ונכללים בארכיון, כלומר מעבר להיותם חלק מ"זיכרון ארכיונאי", הסיפורים הנדונים בספר ממחיזים סוגיות הקשורות, מכיוונים שונים, בזיכרון תרבותי כגון הגירה, רציפות, אובדן, נוסטלגיה, גלות, גאולה ולאומיות. הדיונים בספר נעים בין מוקדים שונים – פואטיים, תרבותיים והיסטוריים – ומבקשים להאיר דרכם את הארכיון והסיפורים הכלולים בו כ"אתר זיכרון" עשיר ומורכב. החידוש שהספר מציע הוא כפול: הראשון - עיון נרחב ושיטתי בארכיון מרכזי שעד כה שימש מצע למחקרים נקודתיים, מצומצמים בהיקפם; השני – קריאות חדשניות (הן מתודולוגית הן תימטית) בחומרי הארכיון, המעלות מגוון של הקשרים שלאורן נבחן הקורפוס המתועד, והמחדדות את הרלוונטיות שלו לתחומי דעת שונים.

"אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון ". ברונו שולץ מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה. בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.

סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ בוחן את עולמו התרבותי של הרב חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א (1806-1724). דמותו התרבותית והאינטלקטואלית של החיד"א, בן ירושלים, אשר העביר שנים רבות מחייו בנדודים בצפון אפריקה ובאירופה עד שהשתקע בליוורנו שבאיטליה, נבחנת בספר זה באמצעות כמה מחיבוריו הרבים המייצגים סוגות שונות. מתוך חיבוריו של החיד"א עולים מאפייני דמותו. נדונים כאן ביטויי דימויו העצמי, יחסו לחֲבָרוֹת ולתרבויות שונות ולגופי ידע שונים המושפעים מהמרחבים התרבותיים שחצה במסעותיו. כן מיוחד כאן דיון נרחב במקומו של החיד"א בתולדות הספר העברי לאור הבנתו את עולם הספר והדפוס ולנוכח כתיבתו, השוברת את מסגרותיו של הקנון ויוצאת מגבולותיהם של מרחבים מקומיים. העיון בכתבי החיד"א על סוגותיהם השונות מעלה כי יש בדמותו הן מן העולם הישן, המסורתי, שאל תוכו הוא נולד ושבו עוצבה אישיותו, והן מן העולם המודרני שנתגלה לו במסעותיו ואשר עורר את התעניינותו והשפעותיו עליו ניכרות יפה בכתביו. דמותו המיוחדת של החיד"א מאפשרת אפוא את בחינת השפעת החדש בתוך הסביבה המסורתית באופן המקיים את שתי ההוויות האלה זו לצד זו והיוצר את דמותו של תלמיד חכם שידיו רב לו בעולם הרוח ובעולם המעשה שעל סף העת החדשה.

המושג ״חיים״, העומד במרכז הגיליון הנוכחי של עיון , מזמין אותנו, ברוח זו, לחשוב על הקיום האנושי כחלק מקשת רחבה והטרוגנית של צורות חיים לא אנושיות. צורות אלה לא רק מאתגרות את המעמד הפריווילגי של האנושי ביחס לחיים לא אנושיים (תפיסת האדם כנזר הבריאה), אלא גם מהוות תזכורת לרצפים המהותיים שקושרים את האנושי לגוף האורגני, לתנועתיות שלו ולתהליכי השינוי שחלים בו תמידית; ובפרט, מאירות את הקשרים בין התודעה האנושית המפותחת לאותה פתיחות ראשונית – שמתממשת בגְּרִיּוּת, ברגישות לגירויים – של האורגניזם לעולם, כמו גם מדגישות את קיומם של רצפים נוספים בין הדומם ובין החי בטבע (וכיום, באופן אנלוגי, בין הטכנולוגי לחי) ובין החי למת. ניתן לרכוש מנוי לשנת 2024 דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה נתלשו ברחבי אירופה אלפי דפים מתוך כתבי יד עבריים עתיקים, והם שימשו כחומר לכריכת ספרים ולעטיפת מסמכים ארכיוניים. דפים אלו, המכונים 'גניזת אירופה', נחשפים אט אט מתוך הכריכות. רובם מכילים יצירות הידועות לנו זה מכבר, אך לעתים מתגלים בהם חלקים מחיבורים חשובים שאבדו ולא שרדו אלא ב'גניזה' זו. בספר שלפנינו, השני בסדרת 'מגנזי אירופה', מתפרסמים קטעים מתוך תשעה חיבורים, ממגוון תחומים: פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד, ספרות ההלכה ופרשנות הפיוט. החשוב שבהם, שנדפס בפרק הראשון של הספר, נכתב בארץ ישראל במאה התשיעית או העשירית לערך. חיבור זה, שלא ידענו עד עתה על קיומו, חושף מידע רב ערך על תולדות ההלכה בארץ ישראל באותם ימים, ואף מלמד רבות על גלגוליה של תורת ארץ ישראל לאדמת אירופה.

"הספר שלפנינו הוא ביטוי בשל לתפיסתו הפילוסופית של אדמונד הוסרל. תפיסה זאת [המכונה] 'פינומנולוגיה' חורגת מעבר לתחומה של משנת יחיד... והיא מן החשובות ביותר ורבות ההשפעה בפילוסופיה של המאה העשרים... הוגים מבני דורו של הוסרל ואחריו, כגון מאכס שלר, מארטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, פול ריקר, רומן אינגארדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים סיגלו לעצמם כמה מעיקרי תפיסתו, אך פיתחום בדרך משלהם… המהדורה הצרפתית של הספר יצאה לאור בשנת 1931, אך המהדורה המקורית הגרמנית נדחתה עד שנת 1950 בגלל פגיעות אישיות בהוסרל מידי המפלגה הנאצית מחמת מוצאו. נגזלו ממנו כל זכויותיו ותאריו המדעיים, לרבות הזכות לייצג את הפילוסופיה הגרמנית בחו"ל ולהשתתף בכנסים מדעיים בינלאומיים." - אברהם צבי בראון (מן המבוא) "התנועה הפינומנולוגית, ששלטה בחיים הפילוסופיים של גרמניה במאה העשרים, החלה עם עבודותיו של אדמונד הוסרל... דרך התפלספות זאת איחדה הוגים כה שונים זה מזה כמו הוסרל, שלר והיידגר." - עמנואל לוינס (מן המבוא לספרו "תורת האינטואיציה בפינומנולוגיה של הוסרל", 1963). הקדים מבוא: אברהם צבי בראון.

הפיזיקה של אריסטו אינו אלא פילוסופיה של הטבע; דין וחשבון שיטתי ורציונלי על תופעות וגילויים המשותפים לכל העצמים בטבע. המצפה למצוא בו את מה שמקובל למצוא בספר פיזיקה מודרני עשוי להיות מופתע; אין בו דיונים המלווים בנוסחאות מתמטיות. לסגנון של אריסטו קסם משלו: אמירת העיקר בתכלית הקיצור ללא גינוני רטוריקה. באמירה זו טמונה עוצמה מחשבתית והיא אתגר אינטלקטואלי ראשון במעלה. אתגר זה הוא אחת הסיבות למקום המכריע שאריסטו תופס בתולדות המחשבה המערבית. פיזיקה א-ב מאת אריסטו בתרגומו של פרופ' יהודה לנדא, הכולל פירושים משלו לספר א, נערך והובא לדפוס בידי תלמידיו וחבריו.

על רקע משבר ההומניזם במחצית הראשונה של המאה העשרים, ועל רקע איום החורבן שהחמיר והלך על העם היהודי ועל היהדות, התבלטה בתנועות הרוחניות המודרניות בעמנו תופעה מפתיעה: עלייתה של מנהיגות רוחנית חדורת תודעה של שליחות שאימצה לה את הצופן הנבואי של משה ושל נביאי הכתב האחרונים מן התקופה שקדמה לחורבן הבית הראשון: הבאת דבר אלוהים לעמם ולאנושות כדי להוכיח, להזהיר, להתריע ולהורות דרך גאולה על ידי התמסרות אישית להגשמת חזון הצדק, החירות והשלום בישראל ובעמים. מדובר בשורה של אישים מן הבולטים ביותר בהגות ובשירה היהודית בעברית, ביידיש ובגרמנית. הוגים וסופרים אלה נזקקו לצופן הנבואי לא כמטפורה אלא כהכרת אמת כואבת ומחייבת למעשים שהתגלתה להם, והם אכן נתנו דין וחשבון עיוני וחווייתי מעמיק על מהותה של אמת זו, על מקורה ועל תוקפה המחייב. הספר מתעד ומנתח את התודעה הנבואית של עשרה אישים בולטים שהגותם ייסדה כמה מן הזרמים הרוחניים העיקריים הפועלים בעם ישראל עד זמננו.

הקובץ כולל שלושים ושלושה מאמרים בספרות התלמוד ובלשונות השמיות. אלה שופכים אור חדש על מילים, על קטעים ועל סוגיות במקרא, בספרות התלמודית, בספרי הגאונים והראשונים ובפפירוסים לאור המחקר הפילולוגי של השפות השמיות.

בספר התורה והטבע בכתבי הרמב"ם מנתח המחבר הקבלות, המופיעות במורה הנבוכים, בין הטבע לבין התורה, שניתן לכנותן במונחים: 'תכליתיות', 'ערמה' ו'כלליות', ומראה כיצד התורה, כחוקה מדינית, מחקה את הטבע וממשיכה את עקרונות פעולתו בקיום האנושי. התכליתיות בטבע מתבטאת באילוצי עולם החומר המחייבים שימוש באמצעים כדי להשיג תכליות, ואילו הערמה והכלליות מאפיינים את מגבלותיהם של אמצעים אלו. התורה, בהיותה פועלת בעולם החומרי, חייבת לאמץ עקרונות אלו. סיפור התגלות ה' למשה בנקרת הצור משמש, לפי הרמב"ם, יסוד להקבלה זו. הכרתו המדעית של משה את הטבע (פיזיקה וביולוגיה) מתורגמת לדרכי הנהגת בני האדם (פוליטיקה). ניתוח סיפור זה מצביע על כך ששלושת העקרונות - התכליתיות, הערמה והכלליות - מקבילים לשלוש עשרה מידות הרחמים שנתגלו למשה, ואשר בא ירמיהו והעמידן על שלוש: חסד, צדקה ומשפט. הספר מראה כיצד עומדים עקרונות אלו גם בבסיסן של תרי"ג המצוות, ומשתקפים במבנה ספרו ההלכתי של הרמב"ם, משנה תורה.

הספר נָאשָה פְּרֶסָה: עיתונות יהודית ברוסיה הבתר-סובייטית עוסק בעיתונות היהודית ברוסיה במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים. הדיון מקיף את המוסדות שבהן נוצרה ואת יצרניה, את הנושאים שנכתבים בה ואת קהל קוראיה. מוארים בו הדיוקן המקצועי והחברתי של יצרני עיתונות זו וצרכניה ובמערכות היחסים המתקיימות ביניהם וכן בינם לבין הטקסטים המתפרסמים בה. העיתונות היהודית-רוסית נבחנת כחלק מנוכחות יהודית מתחדשת ברוסיה על רקע התמורות העצומות המתרחשות בה בשנים האחרונות והפרק החדש בתולדות יהדות רוסיה. כל אלה במסגרת התמודדות עם השאלה לאן מועדות פניה של העיתונות. הרעיון המרכזי בהבנת מערכות היחסים בחברה היהודית-רוסית מעוגן במילה 'שלנו', ברוסית נָאש,מילת קוד לשותפות גורל. מנקודת המבט של קוראיה העיתונות היהודית היא נאשה פרסה, העיתונות שלנו. הם רואים בה חלק מעולמם, ראשי הקהילות רואים בה כלי לבניית קהילה, ושליחים ישראליים מכירים בתפקידה כאמצעי להפצת מידע.

The Truth of Scientific Medicine is an attempt to deal with one of the crucial problems in modern medicine: the rapid rate of exchange of truths serving as the foundation of medical practice. Unstable truths are a source of skepticism and concern among many physicians. They are also one of the main reasons for the crisis undermining the trust between patient and physician. The quest for the truth in modern medicine passes through the six core concepts of scientific truth: paradigms, methods, borders, criteria, interpretation and inference. The author deliberates each of these concepts through concrete examples at three levels: the historical, the theoretical and the political. The issues serving as the basis of the discussion are of concern to the medical world, and appear at the core of professional and sometimes the public debate: management of coronary heart disease, treatment of bronchial asthma, hormone replacement in menopausal women, early detection of breast cancer, drug therapy for diabetes, conventional vs. alternative medicine.

ספר זה הוא פרי מחקר בן שנים אחדות על טיבו ומאפייניו הלשוניים של התרגום הגרוזי המסורתי העתיק לתורה. המחקר התבסס על תרגום ספר בראשית שפרסם ד"ר ראובן אנוך בכרך הקודם של עדה ולשון (כ"ח). הן טקסט התרגום והן המחקר הם פרסומים ראשונים מסוגם. פן לשוני מעניין של לשון התרגום הוא הקַדמוּת, לרבות אוצר מילים ארכאי שכבר אינו משמש בלשון הכרתולי ואף לא בגרוזית היהודית המדוברת בימינו, וכן מרכיב עברי משובץ בתוך הגרוזית היהודית. ד"ר אנוך הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה בכיר במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. הוא התמחה בבלשנות ובהיסטוריה המודרנית של קווקז. הוא פרסם שישה ספרי מחקר ויותר מחמישים מאמרים, ותרגם ארבעה ספרים מעברית לגרוזית ומגרוזית לעברית. ד"ר אנוך רכש את השכלתו האקדמית בפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטה הממלכתית בתביליסי. לימים נתמנה שָם מרצה והתקדם עד דרגת דוצנט בחוג ללימודי הלשון הגרוזית העתיקה. בשנים 1992-1980 אף היה ממלא מקום דיקן בפקולטה לפילולוגיה. בארץ הוא ערך את הירחון "דרושה" ("דגל") ולמן 1996 הוא העורך הראשי של שידורי "קול ישראל" בשפה הגרוזית.

La publicación de este quinto volumen de Judaica Latinoamericana coincide con el trigésimo aniversario de AMILAT, creada en Israel en 1975 por un grupo de investigadores independientes en diversas áreas de estudio del judaísmo latinoamericano. El volumen es multidisciplinario y pluritemático. Los trabajos incluidos, fruto de la labor continua de investigadores que trabajan en Israel, Brasil, Argentina, México y Alemania, cubren un espectro cronológico que va desde la época colonial hasta nuestros días, y aparecen agrupados en campos temáticos amplios y en algunos casos interdisciplinarios: dinámica comunitaria, economía y política, historia del sionismo, literatura y cultura. La continuidad de Judaica Latinoamericana responde al amplio fenómeno del reconocimiento de estos estudios como una área distintiva, ubicada en el cruce entre las investigaciones en ciencias judaicas y las investigaciones sobre América Latina. Reconocimiento que incluye el del enriquecimiento que dichos estudios aportan a los dos espacios de indagación de los que participan. No puede tenerse una visión completa de la vida judía en el mundo sin tomar en cuenta las experiencias y creaciones de los judíos en la América española y portuguesa. No puede comprenderse cabalmente la realidad histórica de los diferentes países latinoamericanos sin tener en cuenta la presencia en los mismos de los judíos y sus culturas.

יש סדר למקרא: חז"ל ופרשני ימי הביניים על מוקדם ומאוחר בתורה מבקש להבהיר את השיטות השונות של גדולי המפרשים רש"י, ראב"ע ורמב"ן לשאלת סדר התורה על רקע המסורת המדרשית שקדמה להם. לכאורה נוקט ספר התורה סדר כרונולוגי, אך עיון מדוקדק מגלה לא מעט סטיות מקו זה. תגובה אחת בתלמוד ובמדרש היא הקביעה 'שאין מוקדם ומאוחר בתורה'. כלל זה הורחב ויושם גם במקומות שלא הייתה בעיה בסדר הנתון וכך קיבל הביטוי את המשמעות בלשוננו, שאין סדר כלל. במקרים אחרים של חוסר רצף שאלו חז"ל 'למה נסמכה' פרשה מסוימת למקומה. תשובתם הייתה על פי רוב בדרך הדרש: הם קישרו בין שני סיפורים או פסוקים סמוכים, אף אם לא היה בסיס לכך בטקסט, כדי להפיק לקח מוסרי. אבל כבר בספרות חז"ל ניתן להבחין בהתייחסויות אחרות לשאלת סדר התורה. מצוידים בתובנות אלה, פנו פרשני ימי הביניים להסביר את מיקום הפרשה באמצעות קשר ענייני, רעיוני או ספרותי לפרשות ולפסוקים הסמוכים אליה. ניסיונות אלה הביאו אותם למודעות חדשה באשר לסדר התורה. הספר מכיל את מאות מקרי הסמיכות ומקרי 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בפירושי רש"י, אבן עזרא ורמב"ן לתורה שהמחבר אסף ובדק על רקע המקרים שהובאו בתלמוד ובמדרש. מתוארים בו דרכו של כל פרשן, התמודדותו עם המסורת המדרשית ועם הפרשנים שקדמו לו ועקרונות הסידור שעולים מתוך שלל הדוגמות. הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

The Truth of Scientific Medicine is an attempt to deal with one of the crucial problems in modern medicine: the rapid rate of exchange of truths serving as the foundation of medical practice. Unstable truths are a source of skepticism and concern among many physicians. They are also one of the main reasons for the crisis undermining the trust between patient and physician. The quest for the truth in modern medicine passes through the six core concepts of scientific truth: paradigms, methods, borders, criteria, interpretation and inference. The author deliberates each of these concepts through concrete examples at three levels: the historical, the theoretical and the political. The issues serving as the basis of the discussion are of concern to the medical world, and appear at the core of professional and sometimes the public debate: management of coronary heart disease, treatment of bronchial asthma, hormone replacement in menopausal women, early detection of breast cancer, drug therapy for diabetes, conventional vs. alternative medicine.

'אריסטו, בדומה לאפלטון ולהוגי יוון האחרים, ראה בפוליטיקה את הנושא החשוב מכולם [...] לכתביו הפוליטיים רקע מרשים במיוחד הקשור בניסיונו המאלף כחונכו של אלכסנדר הגדול [...] לדידו של אריסטו הפוליטיקה היא אותו חלק של האתיקה הדן בבני אדם בקבוצות. לקבוצות אחדות מטרות מוגבלות, אולם ה"פוליס" או הקבוצה ה"פוליטית" היא זו שתכליותיה חופפות את תכלית חיי האדם. האדם הוא "חיה פוליטית", דהיינו מטבעו הוא מייסדן של קבוצות פוליטיות. עקרונות אלה מקבלים את ביסוסם בחיבור שלפנינו.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 'אחת הבקורות המפורסמות של אריסטו על אפלטון מוסבת על דעותיו המדיניות ומופיעה בפוליטיקה ב' להלן [...] בשביל אריסטו הפרט הוא הכל והוא שמתארגן בארגונים שעולים בדרגות השלמות עד שמופיעה צורת הארגון המקיף המספק את צרכיו כולם. עיני אפלטון נשואות לחזיון המדינה האחידה, ואחידות זו אוכלת את אזרחיה. בעיני אריסטו אין המדינה אלא צירוף של אזרחיה על בתיהם ומשפחותיהם וכפריהם.' ח"י רות, מורה-דרך בפילוסופיה היונית , ירושלים 1960

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלה קרנה של ההיסטוריה הקהילתית לעלות בקרב היהודים. ספרים שעניינם תולדותיהם של אנשי שם (גבירים, פרנסים, רבנים ודיינים) בקהילות חשובות ומפורסמות נפוצו ברחבי העולם היהודי. הלל נח מגיד שטיינשניידר, סתת מצבות שחי בווילנא, מהגדולות והחשובות שבקהילות מזרח אירופה, נטל עליו כמשימת חיים לחקור ולתעד את קורותיה של קהילת יהודי 'ירושלים דליטא'. בעבודת נמלים שנמשכה כחמישים שנה שחזר איש פשוט וצנוע זה את קורות חייהם של מאות רבות מהידועים שבבני עירו וכן את תולדותיהם של מוסדות החינוך, הצדקה והחסד המקומיים. חלום חייו היה לערוך ולפרסם טרילוגיה שראה בה 'מצבה ספרותית' לקהילתו, ובה יתועדו 'כל המעשים הטובים האלה על ספר, להיות לזכרון לקהלתנו לדור אחרון, וידעו בנים יבואו מה פעל ישראל בווילנא'. בערוב ימיו זכה לראות בהתגשמות חלקית של חלומו עם הופעת הכרך הראשון של ספרו 'עיר ווילנא' (1900), ובו תולדותיהם של רבנים, מגידים, דיינים, ראשי ישיבות ומנהיגי ציבור בעירו. כמאה שנים אחר כך נמצא בארכיונים שונים החומר שהועיד הלל נח מגיד לחלק השני של ספרו, תולדותיהם של משכילי וילנא – פתקאות קטנות, מכתבים אישיים, נוסחי מצבות, עדויות שבעל פה והעתקות מספרים ישנים. לאחר תהליך ממושך של איסוף החומר, מיונו, עיבודו ושחזורו מונח לפני הקורא החלק השני במפעל חייו של הלל נח מגיד, בנה של וילנא, עיר ואם בישראל, שהייתה ואיננה עוד.

In 1895, Lewis Carroll, the author of the iconic novel Alice in Wonderland and a renowned logician, composed a collection of mathematical problems while he was suffering from sleeplessness. However, Carroll seemed to have overlooked a crucial paradoxical error in his presentation of one of these problems, which is analysed in this book, along with questions such as: Do men have more sisters than women? Why do people find their own coincidences more surprising than those encountered by others? How are life and death expectancies treated probabilistically? Statistics, probability, coincidences, randomness and infinity are explored in this book – a collection of essays written over years of research – through a variety of everyday anecdotes and situations, aimed at students, teachers and readers interested in enriching their knowledge of these subjects..

הספר ביקורת התרבות החילונית עוסק ביסודות הערכיים, המוסריים, החברתיים, הלאומיים-פוליטיים והרוחניים-דתיים של התרבות החילונית המודרנית בעם היהודי ובמדינת ישראל. נושאים אלה נדונים בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית כללית, אך מתוך התמקדות בהווה. הספר מציג את ערכי היסוד של ההומניזם המערבי מנקודת מבט היהודית, את המטרות והיעדים שחתרו אליהם ואת הבעיות הנוקבות שעלו בניסיונות להגשימם. המחבר מנתח את שורשי הכישלונות, מגדיר את הבעיות, מתאר את ההתמודדות של מדעי החברה, המדינה והתרבות עם בעיות אלה, מבקר אותם, מצביע על עיוותים, ומציע תיקונים המתחייבים מביקורת זו.

הספר תולדות דרום-מזרח אסיה בזמן החדש - קווי יסוד דן בארצות מיאנמר (בורמה לשעבר), תאילנד, ויאטנאם, קמבודיה, לאוס, מאלאזיה, אינדונזיה, סינגפור, פיליפינים וטימור. אזור זה מתייחד במבנהו הגאוגרפי, באקלימו הטרופי ובגיוון אתני שאין דומה לו בחלקי תבל אחרים. שתי הדתות העיקריות הרווחות במדינות האזור הן הבודהיזם והאסלאם, להוציא חריג אחד – פיליפינים, שמרבית תושביה נוצרים. כל מדינות דרום-מזרח אסיה, לבד מתאילנד, היו נתונות במשך מאות שנים תחת לשלטון קולוניאלי שממנו השתחררו רק אחרי מלחמת העולם השנייה. עם יציאתן לעצמאות, ניצבו מדינות האזור בפני קשיים רבים, שלא כולם באו על פתרונם עד עצם היום הזה. המחבר סוקר בספר זה את תולדות ארצות האזור עד אחרי מלחמת העולם השנייה, ואת תולדות המדינות העצמאיות עד סוף המאה העשרים.

הספר כולל מבחר מונחים בעברית שמקורם מיוונית ומלטינית. המבחר אינו מקרי; הוא מחושב היטב ונעשה לפי עיקרון, שכלל בספר: (א) מונחים אשר האטימולוגיה שלהם מעוררת עניין מיוחד; (ב) מונחים שעברו עליהם שינויים רבים מימי קדם עד ימינו בהתאם לשינוי הרקע ההיסטורי, הכלכלי, החברתי, המדיני והתרבותי. בספר נתן המחבר את דעתו לשאלה באיזו צורה ובאיזה מובן נקלטו המילים היווניות והלטיניות בשפות אירופיות עיקריות, והביא דוגמאות על פי רוב בצרפתית, באנגלית, בספרדית, בגרמנית וברוסית. כדרכו, שפיגל עושה עבודה יסודית, מבוססת היטב, בלשון בהירה, מובנת ושווה לכל נפש. כל מונח מעובד באופן מאלף ומרתק. בספר מלים מספרות , כמו בחיבוריו הקודמים, שפיגל אינו מלומד המתבודד ב'מגדל השן'. אדרבה, הוא מעביר אל קהל קוראיו את שיטת 'שביל הזהב', התרחקות מכל קוטביות, מכל חד-צדדיות, קיצוניות והפרזה. הוא מעביר לקורא את ערכיהן של סובלנות, שליטה עצמית, אהבת האדם ואהבת השלום. מכל מונח ומונח שבספר עולה תמונה מאלפת של הקשר שבין התקופה העתיקה לבין זמנו. לספרו של שפיגל, כמו לכל מפעלו הספרותי, יש משמעות תרבותית-ציבורית. ספרו מהווה דוגמה טובה לפופולריזציה במובנה החיובי. הקורא ימצא עניין בספר, והוא ימלא את ייעודו, יעורר ויעמיק את התעניינות הקוראים בקורות המילים ובתולדות התרבות.

The eBook version of this book can be bought here This book situates Levinas in the pantheon of modern Jewish thinkers, discussing a number of themes that frequently occur in Jewish thought. The author presents Levinas’s oeuvre, which comprises two parts - his Jewish, “confessional” writings and his philosophical, “professional” writings - as a unity. The question of the exact relationship between these two types of writings is a lively discussion in present day scholarship. How does Levinas perceive the relationship between revelation and philosophy, the biblical address and the logos, the Saying and the said, faith and reason? There is a long oppositional tradition which contrasts Athens with Jerusalem, yet Levinas does not take part in such an antithetical tradition. Without reconciling or harmonizing, he belongs to the philosophical tradition as well as to the Jewish tradition. This double allegiance explains the presence of philosophical terms and themes in his Jewish thought and the presence of Jewish words and ideas in his metaphysics. Levinas is presented by the author as a frequent traveler between Athens and Jerusalem and as a great translator from “Hebrew” to “Greek.” However, the relationship between “Hebrew” and “Greek” in Levinas’s writings is not one of prototext and phenotext or of subtext and text, but rather one of a primordial inspirational word and the conceptual discourse. In an inclusive reading, Meir shows that the acquaintance with Levinas’s Jewish writings is helpful in understanding his subtle philosophical analyses and a necessary condition for the understanding of the whole Levinas.

חיינו הנפשיים והמנטליים אינם ניתנים לתפיסה ולהבנה מנקודת מבט ניטרלית המנסה להתערטל מערכים ומנורמות. הם ניתנים לתפיסה רק מנקודת מבט אנושית, שהיא במהותה נורמטיבית ומעריכה. התחום הסובייקטיבי מציב אפוא אתגר בפני הפילוסופיה: כדי שהפילוסופיה תוכל להכיל אותו בתמונת העולם שהיא מנסה להעמיד, עליה ללמוד לראות בנורמות המעצבות את נקודת המבט האנושית דבר הפותח את עינינו לממשות, ולא תבלול המפריע להן לגלות את הדברים כפי שהם באמת. לדרך ראייה זו השלכה גם לתחומי דעת ומציאות אחרים. האיום שנשקף לסובייקטיביות מנקודת ראות פילוסופית החותרת לניטרליות וכן השלכותיו של האיום הזה על הסובייקטיביות ועל דרכי הבהרתה הפילוסופית עומדים במרכזו של ספר זה. הפילוסוף שראה איום זה לעומקו הוא לודוויג ויטגנשטיין: פילוסופיית הפסיכולוגיה שלו, וגישתו הפילוסופית בכלל, מדגימות את כוחה של הבהרה פילוסופית צנועה – שבטיפולה בתחום הסובייקטיבי אין היא מתיימרת לחרוג מאופק ההבנה האנושי. דרך ליבון האיום ולקחו ואגב התמודדות עם גישות אחרות בפרשנות ויטגנשטיין הספר פורש, לראשונה בעברית, את היריעה הרחבה של גישתו הפילוסופית המאוחרת של ויטגנשטיין, פילוסוף שהשפעתו חורגת בהרבה מתחום הפילוסופיה ואפילו מתחום האקדמיה.

הספר עברית בשניים לרמה ב' נכתב מתוך הצורך לשקף בחומרי הלימוד את החברה הישראלית על מגוון התרבויות בה, באמצעות הנכחת דמויות והוויית חיים בישראל של ימינו. בספר עשרה פרקים העוסקים בנושאים שונים, כגון מעמד האישה, אקולוגיה, נופים, בית, חינוך, שפה ועוד. התלמיד לומד להכיר את ההוויה הישראלית תוך כדי רכישת השפה והעמקה בה. הנושאים מדורגים מן הקל אל הכבד הן מבחינת הקושי (אוצר מילים, מבנים תחביריים ועוד) והן מבחינת מורכבות הטקסטים. בסוף כל פרק מקנחים בסיפור שנבחר בהתאם לנושא התוכן של הפרק ובהתאם לנושאים הלשוניים שנלמדים בו. עוד מובאים בסוף כל פרק תרגילי חיזוק מגוונים ליישום הנושאים הנלמדים, להעמקת הידע ולהעשרה. בסוף הספר מופיע מילון לכל פרק בתרגום לערבית ולאנגלית. דנה ספקטור ודליה רוט הן מורות בכירות ביחידה להוראת העברית בבית הספר לתלמידים מחו"ל באוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר הן שיתפו פעולה בהוראה ובגיבוש תוכנית האזנה לתלמידים ברמת הביניים. לצד ספר זה הופיע גם עברית בשניים: מדריך למורה , המציע מגוון דרכי הוראה, הסברים לנושאים הדקדוקיים והפניות למבחר סרטונים.

This volume contains articles and documents which allow new perspectives on an issue that has been of interest to both Israeli society and the world public opinion: the conflict between Israelis and Palestinians. The articles convincingly expose the pluralistic approach of Zionism to the Arab question.

הרפואה ניצבת בפני אחד המשברים הקשים בתולדותיה. תשתית המקצוע – יחסי האמון בין הרופא והחולה – הולכת ומתערערת, ומותירה חולים כועסים ונבוכים ורופאים מתוסכלים. משבר זה מתרחש דווקא בעת שהרפואה המדעית מאפשרת לאדם לחיות חיים ארוכים פעילים ובעלי משמעות. נקודת המוצא של הספר אדם חסר פנים היא כי הפתרון למשבר טמון בלב לבה של המערכת: יחסי הגומלין בין הרופא והחולה. שכן במערכת הבריאות קיים מנגנון הרסני הניזון מהניגוד החריף שבין מדע והומניזם. הפתרון שמציע המחבר למשבר מאפשר קיום משותף של מערכת מדעית המבוססת על מושג ה'אדם הממוצע' – אדם חסר התכונות והפנים, ועל החולה הייחודי, המצפה שהרפואה המודרנית תסייע לו להעצים את רווחתו האישית ולממש את שאיפותיו כפרט. זהו פתרון מורכב אך בר יישום. בנימין מוזס הוא רופא, חוקר ומרצה. פעילותו המדעית והמקצועית מוקדשת בעיקרה להבנת יחסי הגומלין בין הרופא לחולה בעולם הנשלט על ידי מומחים, ולעצבם מחדש. הוא פרסם ספרים, מאמרים מדעיים ומאמרי דעות. מספריו: הרפואה המודרנית – החלטות באי וודאות; רפואה בתנאי תחרות; אדם משחק אלוהים; החיים הטובים- המימד החסר ברפואה המודרנית: מחשבות של רופא ופילוסוף – יחד עם הפילוסוף דוד הד. ספר זה הוא מסע אישי של המחבר להצלת חלקת האלוהים הקטנה שלו – מקצוע הרפואה – מפני המכבש של עולם קר ומנוכר, מסע המבקש להשיב את הרופא אל החולה הייחודי השם בו את מבטחו.

מהדורה חדשה בתוספת מבוא למסכת סנהדרין מבואות אלה נכתבו במשך ארבעים שנה. הראשון , על סדר נשים, הופיע בסוף שנות השישים, ואחרון, על בבא בתרא , לפני חודשים אחדים. טבע הדבר שבמשך זמן כה ארוך יחולו שינויים חשובים שלפעמים מבטלים את מה שנאמר מקודם. וכשאדם בא היום לסכם את תוכן המבואות, די אם יתפוס את לשון אחרון בלבד ויסכם רק מה שנאמר באחרונה. וכן אם בא מישהו להדפיס את המבואות מחדש, די אם ידפיס רק את זה האחרון. הקודמים אינם תורמים למסקנת העניין. חשבתי כך גם אני. אבל חברו עלי חברי ושכנעוני שלספר מחקר כזה גם ל"הוה אמינא" יש חשיבות תוכנית לבד מחשיבותו ההיסטורית. הידיעה למה בחר המחבר במסקנא מסוימת ולא באחרת מגבירה את התודעה בצדקת המסקנה ומחזקת את השכנוע בה, וגם מאפשרת לנו--אם יבוא אדם ויציע מה שכבר נאמר ונדחה--לומר לו שכבר היו הדברים בעולם, כבר נאמר כך ונדחה וגם נראה לו את נימוקי הדחייה. הקדמנו את המבוא לבבא בתרא אף על פי שמבחינת הזמן הוא אחרון, משום שבו אנו מסכמים בפרוטרוט, ולפעמים בהשוואה למשנה ולירושלמי, את השקפתנו על התהוות התלמוד הבבלי. שאר המבואות מסבירים במקצת איך הגענו להשקפה זאת ומדוע בחרנו בה, והם טפלים במדת מה למבוא הראשון. כמובן, מי שרוצה להתחיל עם שאר המבואות , טעמו ונימוקו עמו. הוא בחר בסדר ההיסטורי. מה שנכתב ראשון הוא קורא ראשון. ומכיון שהראשון שלו הוא המבוא לסדר נשים, הרי יש לו טעם נוסף , מלבד שהוא נכתב ראשון . נושאו של מבוא זה הוא פירושים דחוקים ודרכם היא הדרך הכי קלה לקבוע את מציאותם של הסתמות, נושאם של שאר המבואות, אם כי פירושים אלה מעטים הם בהשוואה לחלקם של הסתמאים בהתהוות התלמוד.

הקובץ כולל מאמרים הדנים בפירושיו של ר' יהודה בן נתן, חתנו של רשי ומגדולי תלמידיו, למסכתות רבות בתלמוד ובזיהוים של פירושיו. כמו כן מובאים בו הטקסט של פירוש ריבן למסכת כתובות, מלוקט מתוך 'שיטה מקובצת', מתוקן לפי המקורות השונים ובתוספת הערות וציון המקורות, וליקוטים מפירושי ריבן למסכתות אחרות.

ה פואטיקה , יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם. ה פואטיקה , שנכתבה זמן לא רב לאחר תקופת השיא של הטרגדיה האתונאית, מסתמכת על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס ומציגה ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התאוריה כדוגמת ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והנאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה. הוסיף מבוא הערות ומאמר מסכם: יואב רינון.

Najib Mahfuz is Egypt's best known novelist. In 1988 he became the first Arab writer to win the Nobel Prize, and he is now internationally famous. This book which provides a detailed analysis of Mahfuz's major works (The Cairo Trilogy, The Thief and the Dogs, Children of Gebelawi) is intended for both the specialist and the general reader. Students of Arabic literature will find here a new approach to Mahfuz's work and many fresh insights into the writer's life and philosophy. For the general reader with an interest in world literature, modern Egypt or Arab culture, this book will serve as an introduction to this prominent and famous modern Arab writer.

המבוא הבהיר של ארתור ק' דנטו לנושאיה המרכזיים של החשיבה הפילוסופית המערבית נשאר מדריך ללא מתחרה לבעיות במטפיזיקה ובתורת ההכרה המעסיקות את הפילוסופים זה כמה אלפי שנים. כשהוא בוחן את יצירותיהם של אפלטון, ברקלי, דקרט, יום וּויטגנשטיין, דנטו מתעמק בוויכוחים על אמפיריציזם, בעיית הגוף והנפש, טיבו של החומר ומעמדם של השפה, התודעה וההסבר המדעי. בהקדמה חדשה למהדורה זו הוא דן ביחס העכשווי בין הפילוסופיה והמקצועות ההומניסטיים. 'דנטו הוא חריף ובקיא ככל שתמצא בין הפילוסופים, וספרו הוא תצוגה מצוינת של מה שקורה כשלוקחים מושגים אלה ברצינות. אין מבוא טוב יותר לפילוסופיה של אסכולה זו'. ריצ'רד רורטי, Newsday 'סקירה כוללת אלגנטית על המחשבה הפילוסופית… אחת ההנאות העיקריות מהספר נעוצה בידע התרבותי וההיסטורי הרב של מר דנטו… מתוחכם וגם נגיש'. ג'וליה אנָס, New York Times Book Review

Moreshet Sepharad: The Sephardi Legacy sets out to summarize the monumental legacy of a Jewish community that resided within the historical boundaries of Spain for some fifteen hundred years. Many chapters evaluate the contribution of Sephardi Jewry to the renaissance of Hebrew Language and science. These as well as many issues in Jewish communal life, have been analyzed and evaluated both in the context of Spain prior to the Expulsion and in the various settings where the exiles settled and formed new social patterns. The thirty-eight chapters which make up the work provide guidelines which the student or interested reader may utilize to gain a deeper understanding of the essence of Sephardi Jewry in the basis of its glorious past and heritage.

The papers included in this volume were presented at the Third International Conference on the History of Adult Education, held in Jerusalem, April 1990. The theme of the conference was "The Role of Adult Education in Crisis Situations." Although they all focus on a common underlying theme, the various papers in this volume deal with a wide variety of topics. Illuminating the central theme from diverse points of view. The rich mosaic of participants, coming from so many different countries and analyzing a broad range of "crisis situations," lends an unusual breadth and piquancy to the discussions presented in this volume.

ספר זה הוא מהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת, של החיבור בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא , שראה אור לראשונה בשנת תשנ"ב. הספר הוא אסופת מאמרים על פרשנות המקרא לדורותיה שבמוקד עניינה יחסי הגומלין בין הפרשנות היהודית למקרא ובין הפרשנות הנוצרית. יחסי גומלין אלו מתגלים כמערכת עשירה ומורכבת של השפעה ופולמוס, הבאה לידי ביטוי הן במפורש והן ברמז ובדרכי עקיפין. חיבורי הפרשנים היהודים, ובהם רש"י, רשב"ם ור' יוסף בכור שור, נבחנים על רקע העולם התרבותי ומציאות החיים בתקופתם וכתגובה לעולם זה, והפרשנות הנוצרית נבחנת ביחסה המורכב ורב הפנים למסורת היהודית ולפרשנות המקרא היהודית.

Jewish settlement patterns in Palestine are of interest because of their cooperative forms, the Kibbutz and the Moshav. However, the Jews preferred a different type of pioneer settlement: the Moshavah. For over 30 years the early settlers chose the Moshavah as the type of settlement most suited to lead them to their basic goal: creating a Jewish village, and structuring a "new" Jew – a farmer who would live on his land and so lay the cornerstone of a renewed "national home". The cultural landscape of the Moshavah, its planning its design and development, constitute the subject of this book, which studies the ideological aspirations of Jewish pioneers in Palestine and illustrates the link between ideology and landscape in their settlement patterns.

התרגום הארמי היה בן-לוויה נאמן לקריאת התורה בשבתות ובחגים בבתי-הכנסת של עם ישראל. התרגום לא בא רק לבאר את התורה אלא גם להרחיבה ולהעשירה, ללמוד ממנה לקח ולקרבה אל חייהם ואל עולמם של המאזינים לקריאתה. למזלנו הטוב שימרה לנו המסורת כמה וכמה טכסטים שמוצאם בפעילות ציבורית-חינוכית זו, והמופלא שבכולם הוא התרגום הארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל. תרגום זה משופע בתוספות על דברי התורה ומשובץ במסורות אגדיות צבעוניות למכביר. מחקר זה הוא הניסיון הראשון לעמוד בפרוטרוט ותוך הדגמה מרובה על טיבו הספרותי של התרגום ועל תפיסת עולמו, על מקורותיו ועל זמנו – והכול על רקע תרגומי תורה אחרים מכאן ועולמה המגוון של ספרות חז"ל מכאן. הספר עשיר בדוגמאות של קטעי תרגום אגדיים (מתורגמים לעברית), והקריאה בו מביאה עמה ניחוחות וטעמים מאווירת בית-הכנסת הקדום ומעולמה של החברה היהודית בארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית והמוסלמית הקדומה.

ספר זה הוא המונוגרפיה הראשונה בעברית על חייו ויצירתו של המשורר הרומאי הדגול קווינטוס הוראטיוס פלאקוס. הוראטיוס מצטיין ביכולתו לתת לרגשותיו ולמחשבתו ביטוי מעודן ורגיש. שירתו היא שירה הגותית. בשיריו מצויים רעיונות רבים, וניתן לצרף על פיהם תמונה שלמה של השקפת עולמו. הוראטיוס מטיף לשיטת שביל הזהב. הוא מציין שהאושר תלוי בשלוות הרוח ובניצול נבון של החיים הקצרים. זוהי שירה אנושית, במובן הרחב ביותר של המונח, ועל כן היא מדברת אל לבנו עד היום הזה.

עשר שנים חלפו מאז העלה מ' גושן-גוטשטיין לפני חברי המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית תכנית להוציא לאור מהדורה של המקרא, אשר תקבל ותשטח לפני המעיין את כל העובדות הידועות לנו על נוסח המקרא והתפתחותו. גלגולים שונים עברו על התכנית משעה שעלתה על הלב, ועם זאת לא נשתנתה המטרה העיקרית: ההדרת כתב היד המסורתי שהוא בחזקת ה'מוסמך' ביותר שמשיגה ידנו יחד עם המסורה שלו, ובצירוף מערכת אפארטים המציעים בעקיבות את כל החומר הטכסטואלי לפי מדוריו, כדי שכל מעיין יוכל לראות לפניו את העובדות במכלולן ולגבש הערכה משלו. משום התפיסה הפילולוגית שביסוד המהדורה לא נכללו באפארטים הצעות לתיקוני טכסט. מן המותר להעיר כי תפסנו את מפעלנו כבעל אופי מדעי בלעדי, ושיתוף צוות חוקרים שהם בעלי השקפות שונות מסמל את שאיפתנו שלא להביא אלא עובדות בלבד. אם מתקבל הרושם שבמהדורה זו מסתמנת שקילה זהירה ואולי אף שמרנית של גרסאות אפשריות, הרי שכך נתגבשה מתוך העמקה בחומר לפי מיטב הבנתנו. שכן הרבה גרסאות המוצעות בספרות המקצועית לא נראו לנו מקוימות על פי ניתוח עובדות. כרך הדוגמה המוגש בזה מציין את סיום הצעד הראשון של עבודתנו. ספר ישעיהו, ראשון הספרים שבמהדורתנו, כבר עובד כולו והתוצאות נרשמו ומוינו – מדור מדור ואלפי פתקאותיו. מחקרי התצפית הכלליים שהם מסד למהדורה כולה נשלמו. נסלל שביל צר אל שקילת המובאות מן המקרא שבספרות חזל, ונבדקו האפשרויות לניצול מקורות אלו למטרותינו בלי שיהיו בידינו מהדורות ביקורתיות של כל אותה ספרות. ואולי זו היתה הקשה שבמשימות, שהרי כאן אי אפשר להתחיל בספר אחד מן המקרא עד שסוקרים את ספרות חזל לרחבה ולעומקה. נשלמה סקירה של כתבי היד העבריים בכלל ושל קטעי הגניזה בפרט – חוץ מן המצויים בברית המועצות – כדי לגבש שיטה להערכתם. נבדקה שאלת המסורת המיוחסת לבן-אשר, ובעית כתר ארם-צובה בפרט. נחקרה שאלת התפתחות הטכסט של הפשיטתא והוערכו כתבי היד הדרושים למהדורה. בעיות התרגומים שיצאו לאור במהדורות ביקורתיות ושהרבו לעסוק בהם – תרגום יונתן והשבעים גרסאות מכתבי יד או אף הוכן חומר למהדורה. לובנו שאלות טכסטואליות ופרשניות מרובות, ומקצתן כבר נדון בשנתון 'טכסטוס', שמערכת המפעל יצרה אותו למטרת בירורים כאלה. כרך זה משקף אפוא את הצעותינו בדבר עריכת החומר למדוריו במהדורתנו, ואנחנו מביאים אותו בפני הקרובים לענין לעיון ולדיון.

בספר יחיד במינו כונסו מאמריהם של 23 היסטוריונים בכירים מגרמניה, ישראל, ארה"ב ואנגליה, ביניהם איין קרשו, שאול פרידלנדר, אברהרד יקל, סטיבן אשהיים וישראל גוטמן. הפרק הראשון על ההיסטוריוגרפיה סוקר שישים שנות מחקר והגות היסטורית על גרמניה הנאצית והיהודים מדור ילידי הרייך השלישי ועד לויכוח האקטואלי על דרכה של ההיסטורויגרפיה הגרמנית בדור האחרון. שלושת הפרקים הבאים מציגים קונצפציה רב תחומית: 1. החברה הגרמנית והיהודים ברייך השלישיף 2; החברה היהודית והנהגתה תחת המשטר הנאצי; 3. על הזיכרון וההיסטוריה.

This introductory book deals with the bonds created between German physicians and the Nazi biomedical vision based upon racial and eugenic conceptions. These ideological connections and the attitudes of many Nazi doctors, culminating in the actions of Mengele and other SS physicians in Auschwitz , may be described as a Medicalization of the Holocaust. In July 1933, the sterilization law was enacted. Under the pretext of war, the Nazi modus operandi was changed to medical murder. It strove to stop the spread of hereditary diseases by gassing to death sick people judged “unfit” to be included among “Aryan Germans”. Although officially abandoned in summer 1941, Hitler used the expertise gained by the medical murderers to design the “Final Solution”. Nazi physicians operated the first annihilation camps like Treblinka, while others initiated the process of Ghettoization, arguing that the Jews were spreading epidemics. The second part of this book depicts the courageous efforts of many Jewish doctors to resist annihilation. In many ghettos, Jewish doctors worked on behalf of the “Judenrat” to try keep people alive. A clandestine medical faculty functioning in the Warsaw ghetto was the pinnacle of Jewish intellectual resistance. Even in concentration camps, physicians attempted to sustain the basic creeds of medical ethics by protecting and saving patients. The last chapters of the book deal with the efforts to cope with the lessons of the Nazi misuse of medicine.

לתקשורת ההמונים מקום מרכזי בעולמו של האדם בהיותה אחד המקורות העיקריים למידע על העולם הקרוב והרחוק, לריגושים ולבידור, לחוויות אינטלקטואליות ולתחושת שייכות חברתית. הספר סיקור כסיפור מציע מבחר מאמרים העוסקים בתפקידי התקשורת בחברה, וכלים להתמודדות ביקורתית עם שפע הדימויים החזותיים והמילוליים. לספר תרמו כעשרים כותבים, מבכירי חוקרי התקשורת בישראל, וכולם מעטרים תפיסה שקידם ד"ר יצחק רועה, איש רדיו וטלוויזיה שהיה לחוקר תקשורת מרתק, ולפיה הסיקור הוא סיפור שיש לנתחו בכלים שבסיסם במחקרי הספרות, הלשון וההיסטוריה. לספר ארבעה שערים: השער הראשון - אחרת על תקשורת: גישות לפרשנות – מציע היבטים תאורטיים להבנת תקשורת; תהיות על מקומה של התקשורת בעת מלחמה מועלות בשער השני - ימים עקובים מדם: עיתונאות, מדיניות ומלחמה; עיונים בשפת התקשורת מכונסים בשער השלישי - מונולוג, דיאלוג ואידיאולוגיה: הרטוריקה של התקשורת; הקשר בין תרבות ותקשורת נידון בשער הרביעי - בין כיסוי לגילוי: קולות, מראות, קהלים. כל אלה יוצרים פנורמה של גישות ומחקרים המדגימים את העושר בהתבוננות בשיח התקשורת בישראל.

הספר דן בתכניו של ספר במדבר, במגמותיו, במבנים הספרותיים שלו ובסוגיות המתעוררות בלימודו. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

מטרת הספר העור והגוף להביא בפני הקוראים שאינם רופאים, רקע מדעי על מבנה העור, תפקידי העור ומחלות עור. הספר מופנה לאחיות, ובעיקר לאחיות במרפאות העור, לקוסמטיקאיות ולנשים ואנשים המעוניינים לדעת יותר על מבנה ותפקיד עורם. בחלק הראשון של הספר מופיעים הפרקים על המבנה התקין של העור, תפקידיו, הפיזיולוגיה וכן פרקים באנטומיה ובפיזיולוגיה כללית. בעיקר הושם דגש באנטומיה על המבנה של הראש והצוואר. החלק השני דן בפרקים בדרמטולוגיה, דהיינו מחלות וליקויים בעור. גם בחלק זה נדונו מספר פרקים באריכות ובפרוטרוט כגון: החזזית המצויה (אקנה וולגריס), מחלות של פטריות בעור, השפעות האקלים על העור (שיזוף, הזדקנות העור וכיו"ב), נשירת שיער ועוד. בפרקים האחרים מובא הסבר למחלות עור פחות שכיחות, במטרה שהקורא יעיין בהן בעיקר בשעה שהוא ניתקל בשמן באקראי.

ספר יהושע זכה להתייחסויות מקיפות של חוקרי היסטוריה, ארכאולוגיה וגאוגרפיה, אולם טרם נידונו היבטיו הרעיוניים והספרותיים. מחקר זה בא למלא את החסר. במוקדו עומד בירור האידאולוגיה המשתקפת בפרקי הכיבוש ביהושע באמצעות ניתוח ספרותי-מבני שלהם וניתוח מפורט של הסיפורים שבהם. ספר יהושע מציג שני שינויים חשובים שהתרחשו במעבר מתקופת המדבר לתקופת ההתנחלות בארץ: מותו של משה והפסקת הנסים. סיפור כיבוש הארץ מתמודד עם פירושם של השינויים האלה: האם מותו של משה מסמן סיום של תקופה ושינוי יסודי במערכת היחסים בין ה' לבין ישראל? האם הפסקת הנסים מבטאת את ניתוק הקשר שבין ה' לישראל? ואולי היא כרוכה במותו של משה? האם פירוש הדבר שה' עזב את ישראל? תשובות על השאלות הללו ימצא הקורא בחיבור שלפנינו. מן הניתוח החדשני המוצע כאן עולה כי סיפור הכיבוש בספר יהושע הוא יצירה מרתקת ומורכבת הן מבחינה פואטית הן מבחינה תאולוגית.

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים. הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית. אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

מה קורה כשאנו קוראים? האם הטקסט שלפנינו הוא תיעוד של משהו קיים בהווה, או שהיה קיים בעבר, או שהוא עיצוב-מחדש של מציאות שכבר עוצבה ועתה היא מפורקת לגורמים ומורכבת מחדש בתודעתו של הקורא? הבנת המתרחש בתהליך הקריאה, אומר וולפגנג איזר בספרו מעשה הקריאה, היא הבסיס לפיתוחה של תאוריית תגובה אסתטית. שכן הקריאה מניעה שורה של פעילויות הנשענות הן על הטקסט הן על כשירויות והתנסויות אנושיות מסוימות. תאוריות על המתרחש בתהליך הקריאה הרווחות בגרמניה משלהי שנות השישים – תאוריות ההתקבלות - מתמקדות בקוראים ומסבירות את תגובותיהם לאור ההתנסויות הספרותיות מוטות-ההיסטוריה שלהם. לעומתן, תאוריית התגובה האסתטית, המכונה גם 'אסתטיקה של התקבלות', מחזירה את יחסי הגומלין בין הטקסט לקורא אל מרכז הדיון: מעשה הקריאה נבחן באמצעות ניתוח אופן ההפעלה של הקורא על ידי הטקסט. בהגדירו את המתרחש במהלך מעשה הקריאה, כלומר כיצד נוצרת, מתפתחת ופועלת התגובה האסתטית, תוך ערעור על הדיכוטומיה מציאות/בדיון, מעניק ספרו של איזר מסגרת שיטתית להערכת התקשורתיות של טקסט ספרותי בהקשר שבו הוא נוצר. חיבור רב-חשיבות זה, הראשון מבין ספריו של איזר שתורגם לעברית, מנתח לעומק את מערכת היחסים בין הקורא ובין הטקסט. המתעניינים בתהליך הקריאה, בתיאוריה של האסתטיקה, בביקורת הספרות ובהיבטים התיאורטיים הבסיסיים של הרומן ימצאו בו עניין רב. וולפגנג איזר הוא מהתאורטיקנים המובילים של הספרות במחצית השנייה של המאה העשרים. יחד עם הנס רוברט יאוס היה איזר ממייסדי אסכולת קונסטנץ, שנודעה בהשפעתה מרחיקת הלכת על התפתחויות תאורטיות בתחום לימודי החברה והתקשורת בגרמניה. תחומי מחקריו כוללים: ספרות אנגלית מן המאות השש עשרה והשמונהעשרה, השירה והרומן המודרניים, תאוריה ביקורתית, תאוריות של קורא, התקבלות ותגובה אסתטית.

אבנרי היה במשך ארבעים שנים קול אחר בזירה הציבורית של מדינת ישראל. הוא ערער על אמיתות מוצקות וחשף, בלי מורא ובלי משוא פנים, פנים אפלות באוטופיה הציונית בהתממשותה. ניצה אראל בוחנת את ייחודו של 'העולם הזה' ואת האופן בו שיקף ואף זירז התפתחות של תהליכים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית. זאת באמצעות ניתוח טקסטואלי של הדברים שהתפרסמו בו בשנים 1950—1965, ובדיקת מערכת היחסים בין השבועון ועורכו לבין כוחות שונים בשדה הפוליטי והעיתונאי. בסגנונו המיוחד ובחושיו העיתונאיים הצליח אורי אבנרי להביא לשינוי פניה של העיתונות הישראלית. הספיקות שעורר 'העולם הזה' דרבנו חשיבה עצמאית והעלו שאלות מרכזיות בדבר אופייה של החברה בישראל: האם תהיה מדינת ישראל מדינת לאום יהודית אתנוצנטרית או תפתח לאומיות ישראלית כלל-אזרחית פתוחה המבוססת על ערכים אוניברסליים? זו השאלה שהעלו אורי אבנרי ו'העולם הזה' לדיון מיד לאחר קום המדינה. זו גם השאלה העומדת ביסוד קיומה של ישראל היום.

האם ידעתם שהשדה המגנטי של כדור הארץ פועל כמסך הגנה עליו מפני הקרינה הקוסמית? האם ידעתם שהכיוון של השדה המגנטי ועוצמתו משתנים עם הזמן? כולנו יודעים שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר על פני היבשה, אבל האם ידעתם שהוא משמש אתר מרפא לחולים במחלות רבות כמו מחלות מפרקים, מחלות עור, מחלות ריאה ועוד? האם ידעתם שרוב מעיינות הערבה התייבשו או כמעט התייבשו וממשיכים להתייבש? מדוע כה מרוצים הגאולוגים החוקרים את התחתרות הנחלים הזורמים לים המלח מירידת מפלסו? על כל אלה ועוד מנסים אנשי המקצוע להשיב בקובץ זה. בקובץ החמישי של מלח הארץ שישה מאמרים. שלושה מהם עוסקים בתהליכים טבעיים המתרחשים באזור ושלושה בפעילות האדם. התהליכים הטבעיים כוללים את התחתרות הנחלים הזורמים אל הים, את סיפורם העצוב של מעיינות הערבה ואת השינויים המשמעותיים שחלו בשדה המגנטי של כדור הארץ באלפי השנים האחרונות. על עבודתו המבורכת של האדם אנו לומדים מן הפעילות הרפואית הנעשית באזור ומנצלת את מי הים לריפוי מגוון רחב של מחלות. על העניין המיוחד שהיה לבני היישוב לפני קום המדינה באזור אנו לומדים מן הטיולים המאורגנים ברגל למדבר יהודה וסביבתו, שתחילתם עוד בסוף המאה התשע עשרה, על ידי בני נוער, תלמידים ומשוטטים. לסיום אנחנו זוכרים את אבות אבותינו שחיו באזור לפני אלפים או מאות אלפים של שנים והשאירו את שרידיהם לאורכו של בקע ים המלח. הסדרה מלח הארץ , שזהו הכרך החמישי שלה, החלה להופיע בשנת תשס"ו (2005) כיד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ומשה (מוסיה) לנגוצקי, שהגיעו ארצה בשנות העשרים של המאה הקודמת והגשימו את חזונם להקים את מפעל האשלג. מפעל זה, ומפעלים נוספים שקמו מאוחר יותר, יצרו את התשתית לתעשייה הכימית בישראל. הסדרה יוצאת לאור הודות לשיתוף פעולה בין יוסי לנגוצקי, בנו של משה, המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית בירושלים, מרכז מדע ים המלח והערבה ומפעלי ים המלח והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס.

אוצר יקר נתגלה בספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז ' נבה (בתצלום). שלוש מאות וחמ ישי ם דפים מהגניזה הקהירית, הכוללים מגוון נושאים בחיי התרבות היהודית וביניהם תעודות אותנטיות המאירות את חיי הקהילה היהודית במצרים במאות האחת עשרה והשתים עשרה . האוסף נקנה בקהיר בשנת /7 1896 ( שהוא התאריך ' הרשמי ' של גילוי הגניזה בידי ש " ז שכטר ) על ידי פרופ ' ז ' יל ניקול (Jules Nicole) , פפירולוג מאוניברסיטת ז ' נבה , שיצא לתור אחר פפירוסים יווניים . כ ' נספח ' לחומר היווני שקנה , ציידו אותו המוכרים בקופסת פח מלאה כתבים יהודיים . מאז שהגיע האוסף לז ' נבה , הייתה קופסת הפח ' גנוזה ' בספרייה , בלא שאיש ידע על קיומה . לפני כחמש שנים במסגרת המפעל הגדול לחקר פפירוסים יווניים המצוי בספריית האוניברסיטה נערכו מחדש פרסומיו של פרופ ' ניקול . משניערו את ממצאיו נתגלתה גם קופסת הפח . האוסף כולל קטעי מקרא , תרגומי מקרא , פירושי מקרא ( בערבית ) וחיבורי מסורה ; משנה , תלמוד , מדרש , חיבורי גאונים ; ספרי הלכה , תפילה שירה ופיוט , תעודות היסטוריות , מכתבים , שטרות וספרות הכתובה בערבית יהודית . היחס הכמותי בין תחומי הספרות שבאוסף דומה ליחס ביניהם בגניזה הקהירית כולה ויש בו קטעים חדשים בעלי עניין מיוחד. בספר מוצגים כל קטעי הגניזה שבאוסף בידי חוקרים כל אחד בתחומו. תחילה מתועד כל המצאי בקטלוגים (כולל השלמות לקטעים מן המצוי באוספי הגניזה האחרים) ובחלקו השני מתפרסמים מחקרים מפורטים המציגים את החומר החדש העולה מן הקטעים.

ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

תורתם של בעלי התוספות, הלוא הם חכמי גרמניה וצרפת במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, היא עמוד הברזל של ההלכה ושל המשפט העברי. אך מדף הספרים של בעלי התוספות המונח לפנינו אינו אלא קצה הקרחון של היצירה המקיפה שהם כתבו, יצירה שחלקה הגדול אבד במהלך הדורות בצוק העתים. בחיבור שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות נאספו אחד לאחד השרידים המועטים ששרדו מן הספרים האבודים, בעיקר בציטוטים בספרות ימי הביניים שבדפוס ושבמאות כתבי יד, במטרה לשחזר, לתאר, ולעתים אף לאתר בכתבי יד עלומי שם, את כתביהם האבודים של בעלי התוספות. הספר מורכב משתי חטיבות עיקריות. הראשונה, הגדולה יותר, דנה בספרים אבודים של ארבעה בתי מדרש של בעלי התוספות: ר' אליעזר בן נתן ממגנצא ומשפחתו, ר' ברוך ממגנצא, ר' שמחה משפירא ותלמידיו ור' יחיאל מפריז ומשפחתו. החטיבה השנייה מתמקדת בחיבורים אבודים שעסקו בנושאים ספיציפיים: ספרים בהלכות איסור והיתר, ספרי מנהגים, ספרי ליקוטים וקבצי תשובות. מקום נכבד בספר מוקדש לבירורן של שתי שאלות היסטוריות-תרבותיות בעלות חשיבות לחקר עולם הספר בכלל: האחת, מדוע אבדו מאתנו ספרים כה רבים ולמה ספרים מסוימים אבדו ואחרים השתמרו בידינו. והשנייה, האם וכיצד ניתן לשחזר את התמונה השלמה של הספרים שאבדו מתוך רסיסים מועטים כל כך שנותרו בידינו.

בספר לשונות ראשונים מכונסים שלושים מחקרים בעברית המקרא ובעברית של מגילות ים המלח ובארמית . המחקרים כוללים עיונים בדרכי כתיב, בענייני דקדוק (בתורת ההגה ובתצורה ובתחביר). כמו כן מצויים בספר בירורים באוצר המילים ובמשמעיהם, ויש בו כמה דיונים בסוגיות כוללות ובחמש כתובות בעברית ובארמית. המחקרים מוגשים בארבעה שערים: שער א. לשון המקרא; שער ב. לשון מגילות מדבר יהודה; שער ג. תעודות חיצוניות; שער ד. ארמית.

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.

פלוטרכוס היה סופר פורה ואהוד מאוד וזכה לקהל קוראים גדול במהלך הדורות. מכלל יצירותיו נשאו חן בעיקר הביוגרפיות הכפולות של אישים יוונים ורומים, שעוררו סופרים ואמנים דגולים ליצור יצירות משלהם. בביוגרפיות הכפולות פלוטרכוס בוחן חיי איש יוון לצד חיי איש רומא ומשווה ביניהם, וכדבריו: 'כיצד טבעם ומזגם דומים'. ההשוואה היא הרעיון המרכזי של היצירה. דמות אחת זורה אור על האחרת במובלע, עד להשוואה המפורשת בסיום. הנטייה בתקופה המודרנית לבטל את ההצמדה ולצרף יחד את הביוגרפיות של כל אנשי יוון לכרך אחד ושל כל אנשי רומא לכרך אחר, וביטול ההשוואות ביניהם, מפרקת את היצירה השלמה כפי שהגה אותה פלוטרכוס. הספר שלפנינו מכבד את היוצר ואת יצירתו ומשיב את הסדר על כנו: ליקורגוס היווני לצד נומה הרומי וההשוואה ביניהם המסכמת את היצירה. פלוטרכוס מעיד על עצמו שאינו היסטוריון: 'אינני כותב היסטוריות אלא ביוגרפיות', וכי הוא מבקש קודם לכול לתאר אופי ומידות. הוא פוסח אפוא על מעשים, גם גדולים וחשובים, אם אינם תורמים להבנת האופי ולגילוי הנפש. ערכן של הביוגרפיות שכתב רב דווקא בזכות מה שפסחו עליו ההיסטוריונים. לא המעשים הם המרכז אלא הסגולות האישיות, כי מעשים הם המחשה של אופי: מי האדם המתואר, מה סגולותיו ומה חסרונותיו, מה ראוי לשבח ומה לגנות. ליקורגוס ונומה הם גיבורי תרבות מעבר רחוק, אגדי למחצה. הם זכו לשם של מחוקקים נעלים שבפעילותם שינו את אופי עמם. החקיקה של שני האישים משמשת עדות לערכיהם וסגולותיהם. ליקורגוס היה מדינאי חכם, חתר לאיפוק ולפשטות ויצר רוח חדשה בספרטה בשיטת החינוך שהנהיג. נומה היה המנהיג הרומי היחיד שהצליח להסב את עמו ממלחמה ומתאוות בצע לעיסוקי שלום.

פירושו של הרב יוסף חיון לירמיהו, שהיה מגדולי רבני פורטוגל בדור שלפני הגירוש, נותר מאז חיבורו בכתב היד בלבד ולא זכה להגיע למכבש הדפוס. במהדורה זו נעשה מאמץ להמציא לפני שוחרי פרשנות המקרא, מהדורה מדעית מבוארת של הפירוש, מתוך כתב היד היחיד ששרד, שככל הנראה הינו אוטוגרף אותו חזר והגיה פעמים מספר. בראש הספר מבוא מקיף, הדן בדרכו הפרשנית של הרב חיון כפי שהיא באה לידי ביטוי בפירושו לירמיהו, בעניינים שונים העולים מתוך פירושו הנוגעים לספר ירמיהו, ובענייני אמונה ופילוסופיה הנזכרים במהלך הפירוש.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

באמצע המאה שעברה אירע דבר לא שכיח בתולדות הפילוסופיה בעת החדשה: ספר חשוב של הפילוסוף הגדול ברוך שפינוזה נתגלה לאחר שלא היה ידוע כמאתיים שנה. זהו הספר מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו , שנכתב בשנים 1660-1658 בערך וקרוב לוודאי שהוא חיבורו הקדום ביותר של שפינוזה. בספר זה נגלים לעינינו חבלי הלידה של השיטה השפינוזיסטית, שנוסחה אחרי כן ב אתיקה , ואנו מתוודעים לכל הנפתולים, הקשיים והלבטים הכרוכים בהתהוותה של שיטה פילוסופית גדולה. בד בבד מאמר זה עוזר לנו להבין כמה וכמה עניינים שלא היו נהירים בניסוח המאוחר, ובמיוחד מתבהרים מקורותיו של ניסוח זה והתהליכים הפנימיים שהובילו אליו. יתר על כן, החיבור הקדום חושף כמה מגמות עמוקות ביותר של השפינוזיזם, אשר טושטשו בניסוח המאוחר, ובעיקר בולטת כאן המגמה הרליגיוזית-מיסטית המסתתרת מאחורי צורת הכתיבה הגאומטרית של אתיקה . גם אישיותו של הפילוסוף, רגשותיו ומאבקיו הפנימיים נחשפים ב'מאמר' שלפנינו יותר מבכל ספר אחר מספריו, וכן נשמעת התפלמסותו עם דעות מתנגדיו. חשיבות ראשונה במעלה נודעת ל מאמר קצר בבירור השאלה הקשה מהם מקורות ההשפעה של שיטת שפינוזה ומהי זיקתה למחשבה הנאו-אפלטונית, להגות הרנסנס ואף לפילוסופיה ולמיסטיקה היהודיות. מתוך ההקשר הזה עולה בחריפות יתרה הבעיה השנויה במחלוקת זה 300 שנה: האם היה שפינוזה 'אתאיסט'? שאלות אלה נדונות במבוא הנרחב למהדורה שלפנינו. ברוך שפינוזה הוא מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל הוא לא קיבל מרות. ב-1656 הוחרם על ידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר תיאולוגי-מדיני ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל.

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

פרופ׳ אברהם הלוי פרנקל היה מתמטיקאי בעל מוניטין בינלאומיים, ותרומתו המדעית ל"תורת הקבוצות" היא אבן יסוד בהתפתחות המתמטיקה המודרנית. הוא היה ידידו של אלברט איינשטיין, והכיר אישית רבים מהמתמטיקאים הבולטים בראשית המאה העשרים. פרנקל היה ממייסדי האוניברסיטה העברית וכיהן כ דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית , כדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע וכרקטור האוניברסיטה. היה חתן פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. לפני קום המדינה אף היה חבר בוועד הלאומי ובאסיפת הנבחרים. באוטוביוגרפיה שלו, המובאת כאן לראשונה בעברית, מתאר פרנקל את שנות התבגרותו כיהודי אורתודוקסי בגרמניה ואת התפתחותו כמתמטיקאי בראשית המאה העשרים. ספר זיכרונותיו נכתב במקור בגרמנית בשנות השישים של המאה העשרים, והיה אמור להיות הראשון מבין שלושה כרכים. בזיכרונותיו צייר פרנקל תמונה ייחודית של מורכבות החיים היהודיים בגרמניה ותיאר את גדולי המתמטיקאים של התקופה שאתם נפגש, ושרבים מהם היו יהודים. בחייו האישיים מיזג, ללא פשרות, את שני העולמות, יהדות-ציונית ומתמטיקה, בתקופה של תהפוכות עולמיות ולאומיות, שתי מלחמות העולם והקמתה של מדינת ישראל . הפרק האחרון בספר, המתאר את פעילותו הציבורית הנרחבת בארץ משנות השלושים ועד פטירתו ב-1965, נכתב על ידי פרופ' יסכה כהן-מנספילד. כמו כן נוספו לספר הקדמות מאת פרופ' יהושע בר-הלל ופרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר.

אסופת המאמרים בספר "השפה העברית בעידן הגלובליזציה" פונה הן לחוקרים והן למורים העוסקים בהוראת השפה בשדה ומאפשרת לקורא עיון מקיף ומגוון בהיבטים שונים הנוגעים לעברית. הקובץ מביא אל קדמת הבמה סוגיות מחקריות העוסקות בעברית בהקשריה התרבותיים, החברתיים והלשוניים ודן במצבה של השפה בישראל ובעולם, כמו גם בתכניות לימודים עדכניות להוראת עברית כלשון נוספת. ייחודו של הספר מוצא את ביטויו בשילוב בין תיאוריה לפרקטיקה, בעיסוק בעברית כשפה ראשונה, כשפה שנייה וכשפת מורשת כאחד, בהתייחסות ללומדים בגילאים שונים ולהקשרי אוכלוסייה מגוונים – דוברי עברית מלידה, המגזר הערבי בישראל וקהילות התפוצה היהודית. בספר שלושה שערים. השער הראשון דן בנושאים אלה: מרחב הקיום של העברית במציאות העולה מיחסי ישראל-תפוצות; העברית במחלקות ללימודי יהדות ותיאולוגיה באוניברסיטאות באירופה ובאמריקה; הדילמה הנוגעת ללשון התפילה; הקשיים שבפניהם עומד הקורא המודרני בבואו להתמודד עם הטקסט הקלסי; התמורות בעברית של ימינו במישורים הלשוני והחוץ-לשוני; הישגיהם של תלמידים עולים בעברית הלימודית-אקדמית; הביסוס התיאורטי לפיתוח תכניות הלימודים בעברית כשפה ראשונה וכשפה שנייה; מודל למדיניות לשונית בחברה רב-לשונית ורב-תרבותית כישראל. השער השני מציג את תכנית הלימודים החדשה ללומדי עברית במגזר הערבי ותכניות לימודים להוראת עברית בתפוצות למן הגיל הרך, דרך כיתות בית הספר היסודי ועד לכיתות חטיבת הביניים והחטיבה העליונה. בשער השלישי מובעת דאגה באשר לעתידה של העברית בישראל ובתפוצות בעידן הגלובליזציה.

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

איציק מנגר (1901–1969) הוא אחרון המשוררים-הטרובדורים ביידיש, והוא בולט בכוח הרגש שלו, בדמיונו הפורה ובכישרונו להעביר את אלה לקוראי יידיש. סגנון כתיבתו הוא כסגנון דיבורם של היהודים הפשוטים בערים ובעיירות, בשווקים ובבתי המלאכה. השירה היא לו אמצעי ליצירת קשר ישיר עם הקורא, והבלדה היא הסגנון האהוב עליו. מנגר שייך לסוג המשוררים המסוגלים להתעמק בנשמות גיבוריהם ולהוריד את גיבורי התנ"ך מן השמים לארץ, ובכך לקרב אותם לאורח חייהם של העם. השכלתו הכללית ובקיאותו בלשונות ובהיסטוריה מאפשרות לו להכניס עולם שלם לעולמם של קוראי יידיש, לעתים בצורה הומוריסטית או דמיונית. ואף שלא היה מוזיקאי, חוש הקצב שלו ניכר בכל שיריו. חמישים ואחד השירים הכלולים בספר מובאים גם בתרגום לעברית ולאנגלית, כדי להבטיח את עתידם של אוצרות הרוח האלה לדורות הבאים. התעתיק לאותיות לטיניות מאפשר את קריאתם למביני יידיש שאינם מכירים את כתבה.

בדיאלוג מנון , סוקרטס ומנון דנים בשאלות מהי שלמות, דהיינו סגולה טובה, והאם היא ניתנת ללמידה או שהיא באה מן הטבע, האם אפשר לשפר את אופיו המוסרי של האדם על ידי הוראה ולמידה. מנון מגדיר את השלמות כיכולת לשלוט בבני אדם, וסוקרטס מוכיחו שאין זו הגדרה מספיקה. הגדרה חדשה של מנון – ההשתוקקות לדברים היפים והיכולת להשיגם – מופרכת אף היא. סוקרטס מציג את תורת ההיזכרות כיסוד לאפשרות של ידיעה, ובדיאלוג נידונה השאלה כיצד ניתן להגיע לידיעה מאי-ידיעה, שהרי הידיעה קיימת בנו מראש ולמידה היא למעשה היזכרות. סוקרטס בוחן את אחד מנעריו של מנון בשאלה גאומטרית, ומוכיח שאם השלמות היא ידיעה, היא ניתנת להילמד. הוא אינו טוען שהנער יודע את התשובה, אלא שיש לנער סברות מוקדמות, ואם יועלו בפניו סברות נכונות, הוא יגיע לידיעה אמיתית. אולם סוקרטס עצמו מטיל ספק באמיתותה של מסקנה זו. לדבריו, אי אפשר להורות שלמות; השלמות אינה ניתנת להילמד אלא היא מתת אלוה. מנון , בתרגומו של אריה סימון, ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ח במסגרת הסדרה ספרי מופת פילוסופיים בהוצאת מאגנס. מהדורה מתוקנת שלו יצאה לאור בשנת תשי"ב. המהדורה הנוכחית, מתוקנת אף היא, כוללת את השיחה "מנון", וכן פתח דבר והערות השוליים של אריה סימון ושל המערכת (ההערות כתובות בעברית ולא בכתב רש"י). אלה מופיעים בגופנים שונים כדי שהקורא יוכל להבחין ביניהם.

"השכל הישר הוא הדבר שנפל בחלקם של בני־האדם במידה שווה ביותר; שהרי כל אחד חושב שהוא מחונן בו במידה גדולה כל־כך, עד שאפילו האנשים שקשה ביותר לספק את דרישותיהם בכל דבר אחר, אין דרכם לרצות ממנו מנה יפה יותר מזו שכבר היא נמצאת בידם... מאחר שהיינו כולנו ילדים קודם שנעשינו אנשים, ומאחר שבמשך זמן מרובה הדריכונו נטיותינו ומורינו, וגם התנגדו לעתים קרובות אלה לאלה, ולא תמיד יעצונו... את העצה הנבונה ביותר, על־כן כמעט מן הנמנע הוא שיהיו משפטינו מזוקקים ומוצקים באותה מידה שצריכים היו להיות אילו היינו יכולים להשתמש בשכלנו שימוש שלם מיום הולדנו, ואילו היינו שומעים תמיד אך ורק בקולו." על המיתודה , חלק א "מעין מתגבר של מחשבות פוריות ואינו דומה מי שקורא בו מאה פעם למי שקורא בו מאה פעמים ואחת." ח"י רות, מורה דרך בפילוסופיה החדשה דיקרט מאמין בכוחו. הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי־שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... דיקרט מכריז על שלטון בלתי־מוגבל של השכל. אך לשם כך הכרח הוא שהחוקר ישתמש בכלי כל־יכול זה שבידנו בתבונה קפדנית." ש"ה ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה

ספרו של פרופסור יוסף יהלום על היצירות הקדומות ליום הכיפורים הוא ספר חשוב ומרתק. מעט יצירות קודמות נשתמרו לנו מז'אנר ה'עבודה' ליום הכיפורים. והנה מפרסם עכשיו פרופסור יהלום שתי יצירות חדשות כאלה, קדומות ביותר, מונומנטליות בגודלן ומעניינות בתוכנן. הוא חזר ובנה יצירות אלה מקטעים וקרעים של שבעה-עשר כתבי-יד שונים, שהיו כלולים בגניזה הקהירית ונתפזרו בעולם. עצם הצגת הטקסט הארוך בקריאה מהימנה יש בה השבת אבדה יקרה לספרות הקדומה. ליצירות אלה צירף המחבר פירוש מפורט ונרחב. הוא מפרש את האמור בפיוט לאור מקבילות בפיוטים, מדרשי חז"ל, ספרות חיצונית של ימי הבית השני ולעיתים גם טקסטים אחרים. הקורא יוצא נשכר, שכן תוך כדי העיון בו נחשפים מקורותיו ודרך טיפולו של הפייטן בטקסט המקראי בהשוואה למקורות קדומים אחרים והעולם הרוחני שבתוכו הוא עומד. הן הפיוט והן הביאור חשובים לעוסקים בספרות ישראל בעת העתיקה; גם הקורא שאיננו מתעניין באופן מקצועי בפיוט יכול לקרוא, להבין וליהנות מפיוט זה כשהוא נעזר בביאורו של המהדיר. פרופסור יהלום צירף מבוא מפורט, ולפיו ה'עבודה' העיקרית בספר זה קדומה ל'עבודה' הקלאסית של יוסי בן יוסי. במחקרו הוא מציג את היחס בין שתי ה'עבודות' המתפרסמות כאן, יחסם לחיבורים אחרים ולענייני ספרות.

עיונים בספרות התלמוד כולל את מאמריו המדעיים של הרא"ש רוזנטל ז"ל שפורסמו בחייו ואחר חייו. הם נכתבו מאז שנת תשי"ח ועד לפטירתו בלא עת בשנת תש"ם. כרך א' כולל מחקרים בספרות התלמודית לתקופותיה: נוסח המשנה ועריכתה, חשיפת כתב יד חדש לירושלמי נזיקין, מחקרים בנוסחו של התלמוד הבבלי ועריכתו, בעקבות חשיפתה של מסורת מקבילה לנוסח הרווח של בבלי פסחים. חשיפה זו היוותה נקודת מפנה בחקר נוסח התלמוד הבבלי בכלל, הובילה דרך חדשה ושימשה בסיס לעיסוק בהתפתחות התגבשותו של התלמוד, עריכתו ודרכי מסירתו. הכרך הראשון מסתיים במאמר מתודולוגי בשם 'המורה', בו התווה דרכים למחקר התלמוד שהדגימם במחקריו של חברו הגדול מהר"ש שאול ליברמן. התמחויותיו בתחומים המצרניים לספרות התלמודית הניבו את המאמרים בכרך ב': מחקרים בלשונות השונים המשמשים בספרות התלמודית, בריאליה ובמציאות ההיסטורית ועד למחקריו ביסודות ההלכה ועקרונותיה. ריכוז המאמרים שהתפרסמו בקובץ על מפתחותיו יקל על המתעניינים ללמוד מתורתו, לדלות מלוא חופניים מהטוב הרב הצפון במחקריו ולעמוד על תרומתו הייחודית למחקר התלמוד.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

אימתי נכתבו ספרי נביאים ראשונים? מי כתבו אותם? מי הם העורכים שהפכו את הכתובים לחיבור גדול המתאר ברצף את תולדות עם ישראל בארצו, מכיבושה של ארץ כנען ועד חורבן בית המקדש וגלות בבל? שאלות אלה עומדות במרכז הדיון בספר. שם הספר, בין התנחלות לגלות , מבטא את רצף המאורעות המתואר לאורך ספרי נביאים ראשונים. הספר דן בסוגיה האם המאורעות מתארים כישלון ידוע מראש, שרצף הכתובים מוליך אליו, או שמא קדמו לחורבן תקופות יפות ושלוות שהפיחו תקוות בלב העם ושאיפות ראליות לייסד ממלכה בת קיימא, החיה על אדמתה ועובדת את אלוהיה? המחקר מוכיח שספרי נביאים ראשונים נכתבו בידי סופרים אחדים בתקופות שונות, חלקן זוהרות וחלקן חשוכות. ואילו הרושם של חיבור רציף המוביל אל החורבן הוא תוצאה של מספר מצומצם של פרשיות או פסוקים בודדים שנוספו לאחר החורבן, במספר צמתים, לאורך ספרי נביאים ראשונים במטרה למצוא הסבר לחורבן הנורא.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

העסקנים החרדים מקבלים את הוראותיהם; התקשורת החרדית מפארת אותם; האינטרנט החרדי מלא בתמונותיהם. החרדים קוראים להם 'גדולי ישראל' או בקיצור ה'גדולים'. מי הם אישים אלה, מנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי לדורותיו, שהפכו לסמלים האנושיים שלו? מה היה פועלם ומה סוד כוחם? בספר הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל , חברו יחדיו רבים מטובי חוקריה של היהדות האורתודוקסית כדי לפרוש לראשונה לפני הקורא את ה'פנתאון' של היהדות החרדית מראשית המאה התשע עשרה ועד אתמול. גדולי הרבנים והאדמו"רים של מזרח אירופה, של ארץ ישראל, של ארצות הברית ושל מדינת ישראל – מן החתם סופר ועד הרב עובדיה יוסף –זוכים לניתוח מחקרי רב צדדי המקיף את תולדות חייהם, יצירתם התורנית ופועלם הציבורי. אישים שנדונו עד עתה בעיקר בספרי שבחים ובסיפורי צדיקים מוצגים לראשונה תחת קורת גג אחת בניתוחים היסטוריים שיטתיים, המציגים אותם על רקע זמנם, מקומם וקהלם, אך גם מבקשים לעמוד על התכונות האישיות החד-פעמיות שהעמידו אותם בפסגת ההנהגה הרוחנית ועשו אותם לדמויות מופת. קובץ הגדולים נכתב לכבודו ובהשראתו של פרופ' מנחם פרידמן, חלוץ מחקר החברה החרדית בישראל ומחברם של ספרים ומאמרים רבים בנושא. עורכי הקובץ נמנים עם חוקרי היהדות החרדית.

בספר מכונסים מאמרים פרי עטם של כמה מטובי החוקרים בתחום ההלכה והפילוסופיה של ההלכה. המאמרים חושפים את תפיסת עולמם הגלויה והסמויה של פוסקים שונים ואת דרך התמודדותם עם תרבויות ועם רעיונות חוץ-הלכתיים. יש מהם שהפנימו מושגים 'מהחוץ' ויש מהם שהתמודדו עם 'החוץ' על ידי שימוש חדש במושגים 'פנימיים' של עולם ההלכה. נוסף על כך, המאמרים דנים בזיקה בין אידאולוגיה ובין הפסיקה ההלכתית. הקורא ימצא בהם דוגמאות להשפעתן של אידאולוגיות על ההלכה, בצד טיעונים השוללים מכול וכול את חלקה של האידאולוגיה בחשיבה ההלכתית. בספר גם טמונות תשובות על שאלות כגון האם כוחה של ההלכה בהיותה אנטי-אידאולוגית, ומה עומד ביסוד הטענה שההלכה היא טקסט אידאולוגי.

ספר ישעיה מורכב משני חלקים ברורים הכוללים את נבואותיהם של שני נביאים שונים: ישעיה בן אמוץ הנביא מירושלים (פרקים א-לט), ונביא עלום שם המכונה "ישעיה השני", שחי בבבל ובירושלים כמאה וחמישים שנה אחריו. חלוקה זו, הנרמזת לראשונה בפירושו של רבי אברהם אבן-עזרא, המזכיר גם דעת פרשן ספרדי אחר, רבי משה בן שמואל הכוהן אבן ג'קטליה, מבוססת במחקר המודרני על ראיות רבות ומגוונות, כולל הבדלים בלשון (סממנים של עברית מאוחרת, בתר-גלותית) וברעיונות כגון האוניברסליזם של הנביא, פולמוסו החריף נגד עבודה זרה ועובדיה, ברית עולם עם בני עם ישראל, תפארתה של ירושלים בעתיד ואף הרעיון המיוחד של עבד ה'. חשיבות רבה יש לייחס גם להבדל ההיסטורי של "ישעיה השני", שחי במחצית השנייה של המאה השישית לפנה"ס , בשלהי גלות בבל וראשית שיבת ציון. פירושו של שלום פאול, פרופסור אמריטוס, המכהן בקתדרה על שם יחזקאל קויפמן, ולשעבר ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית, ידוע כבר לקוראי "מקרא לישראל" מפירוש לספר עמוס (תשנ"ה). פירוש חדש זה לנבואות "ישעיה השני" נחלק לשני כרכים: בכרך הראשון נמצא המבוא המפורט לספר, הדן בכל היבטי הספר: היסטוריים, לשוניים, ספרותיים, רעיוניים והשפעות פנים וחוץ מקראיות על הנביא. אחריו בא פירושו לפרקים מ-מח, הכוללים את הנבואות שניבא בבבל. בכרך השני (פרקים מט-סו) נמצא את הנבואות שניבא בירושלים. בסוף הכרך הזה מופיעים המפתחות לשני הספרים. נוסח המקרא בספר מחולק ליחידות ספרותיות (שאינן חופפות בהכרח לפרקי הספר), ובראש כל יחידה מופיע מבוא הדן בייחודה. הטקסט המקראי מסודר בצורה נאה המבליטה את המבנה הספרותי שלו, וכל פסוק מבואר ומפורש היטב, בקפידה ובתשומת לב מרבית למילותיו, ביטויו, רצף העניין שלו והקשרו הספרותי. הוא מבוסס מחד, על מסורת הפרשנות היהודית הקלאסית, ומאידך, על מיטב ההישגים המדעיים של חקר המקרא, כולל המידע העשיר על תרבויות המזרח הקדום ולשונותיו, עם דגש מיוחד על הרקע המסופוטמי וספרותו, שהשפיעו רבות על תוכן נבואותיו.

במשך מאה שנות קיומה תרמה קרן קימת לישראל רבות ליישוב היהודי ב'מדינה שבדרך' ולמדינת ישראל. תרומה זו התבטאה בעיקר במפעלי גאולת האדמה, שהיו התשתית להקמתם של יישובים רבים, במפעלי הייעור, במפעלי פיתוח הקרקע והסביבה ובחינוך ציוני בארץ ובתפוצות. ידועה פחות התרומה שהרימה קק"ל להנחלת עקרון בעלות הלאום על רוב רובן של קרקעות מדינת ישראל. את העיקרון הזה, שעיגנה בתקנותיה מראשית המאה העשרים, ולפיו נאסר עליה למכור מקרקעותיה אלא להחכירן בלבד, אימצה מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה במסגרתם של ארבעה חוקים, שאחד מהם במעמד של חוק יסוד. בעקבות חוקים אלו חל כיום עקרון קק"ל על יותר מ-90% מקרקעות מדינת ישראל. הספר מנתח את הרקע לעיגון עקרון בעלות הלאום בתקנותיה של קק"ל ומראה איך אומץ עיקרון זה בהליך החקיקה ובחוקי מדינת ישראל. החיבור מתבסס בעיקר על ניתוח דיוני הממשלה, דיוני מליאת הכנסת ודיוני ועדות הכנסת בעניין 'חוק רשות פיתוח', 'חוק נכסי המדינה', 'חוק יסוד: מקרקעי ישראל' ו'חוק מקרקעי ישראל'.

המאמרים המקובצים בספר דנים בחמישה תחומי עיון של משנתו של בובר: השאלה הערבית, שבובר הגדירה כבעיה יהודית; מיקומו של הקיבוץ בחברה הישראלית; החינוך, שבובר ראה בו דו-שיח; הפסיכותרפיה (ריפוי נפשי באמצעות המפגש) והערכים האוניברסליים של היהדות. הם באים להעמיד את משנתו של בובר במבחן הזמן, מגמה התואמת את קביעתו 'אין עמי תורה, אני שואף לשיחה'.

המחזה אמפיטריון מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

הריקוד הזוגי טומן בחובו אוצרות של ידע המעידים על הקשר הזוגי, על אפשרויות לשינוי ועל יצירת חוויה של אמפתיה, היכרות, אינטימיות ותשוקה. ספר זה בוחן את המשמעות הפסיכודינמית של תנועת הגוף ומציע תיאוריה פסיכואנליטית מקיפה בטיפול בתנועה ומחול. בחלקו התיאורטי, הספר מעמיק בחקר החשיבה הדינמית וההתפתחותית בטיפול בתנועה ובמחול. הוא מתמקד בטכניקה הטיפולית, העושה שימוש בתנועת הגוף כנתון המאיר תכנים נפשיים שהודחקו או נחוו בגוף במנותק מהמיינד, כדי לייצר בעבורם מרחב לעיבוד והתרה. בחלקו המעשי מוצגת לראשונה פרקטיקה מקיפה לאבחון והתערבות בפסיכותרפיה זוגית בתנועה ומחול. התנועה חושפת את הדינמיקה הגלויה והסמויה ביחסים ומפגישה את בני הזוג עם סיפורי הגוף-נפש זה של זה ועם ביטויים של מיניות, התענגות, יחסי כוחות, תלות, שליטה, תחושה של "חיות" ו"מוות" ועוד. קונפליקטים, צרכים, משאלות בקשר, השלכות, העברות מהילדות והגנות בגוף - כל אלה נדונים, מוסברים בגילומם בגוף, בתקשורת הזוגית וביחסים האינטימיים. הספר שזור בתיאורים מתוך טיפולים ואלה חושפים את הקוראים לחוויות נפש מורכבות ולתהליכים של שינוי המתקיימים בטיפול הזוגי.

ה אודיסיאה מאת הומרוס היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את הייסורים שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. שירה עתיקה זו היא עדות נצחית לכמיהת האדם לשוב הביתה, אל חיק יקיריו, ולהתמודדותו המתמשכת לא רק עם סכנות העולם שסביבו, אלא גם עם לבטי נפשו. תרגום הפרוזה החדש ליצירת מופת זו משקף נאמנה את שגב השירה האפּית ואת הוד הקדומים העולה ממנה, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. כעת, יחד עם תרגומו של ארואטי ל איליאדה , יש לראשונה בידי קוראי העברית גרסת פרוזה אמנותית ומדויקת ליצירתו השלמה של גדול משוררי יוון העתיקה.

ספר זה מבוסס על פעילותו של המחבר להרחבת קשרי ישראל עם שלוש המדינות והעמקתם; על שיחותיו עם ראשי מדינות אלה ושיחותיהם של ראשי מדינת ישראל עמם; סיקור מדיניות הפנים והחוץ שלהן; תיאור הקהילות היהודיות המקומיות והפעילות למען טיפוח הקשרים עמן וחיזוק מעמדן הלאומי-ציוני. הרישומים נושאים אופי תיעודי והם מקור ייחודי וחשוב בחקר תולדות יחסי ישראל עם אוסטריה, סלובניה וסלובקיה מראשית שנות התשעים במאה הקודמת, עם סיום "המלחמה הקרה" בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, קריסתם של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, סיום כהונתו של קורט ולדהיים כנשיא אוסטריה שהוכר בעולם ובישראל כ"אישיות בלתי רצויה" וכן החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף.

בספר זה מוצגת שיטה ביבליותראפויטית שפותחה על ידי המחברת. השיטה – המתבססת על היזון חוזר בין תיאוריה ומעשה – מציעה דרכי יישום של עקרונות פסיכוהיגיניים בהכוונתם של התהליכים הנפשיים המתרחשים במפגש עם יצירות ספרות. ספר זה מהווה תוספת והשלמה ליסודות התיאורטיים והמעשיים של השיטה שהונחו בספרה הקודם בנושא זה (הוראה טיפולית, הוצאת מאגס, תש"ל). הספר מציג היבטים נוספים בשיקולי הדעת התיאורטיים ובדרכי ההפעלה של השיטה, וכן שינויים המתבקשים לשם התאמתה למצבים, למסגרות ולאוכלוסיות שונות. הספר מיועד לכל מחנך המשמיע סיפורים והמלמד טקסטים ספרותיים וכן לפסיכולוגים, ליועצים חינוכיים ולמנחים העוסקים בהכשרת המחנכים ובהדרכתם. עניין מיוחד ימצאו בספר מורים לילדים חריגים, שההיבט הטיפולי מהווה מרכיב מרכזי בעבודתם. ד"ר דבורה קובובי – פסיכולוגית, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית בירושלים – עוסקת שנים רבות בשילובם של עקרונות בריאות הנפש בתהליך החינוך. היתה ממעצבי תפקיד היועץ החינוכי בארץ, וממקימי המגמה ליעוץ חינוכי בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים. תרומתה הייחודית היא פיתוח שיטה מקורית של תראפיה באמצעות ספרות. שיטתה מיושמת בידי יועצים חינוכיים ומורים במגזרים שונים של מערכת החינוך והוכיחה עצמה כאמצעי יעיל לטיפוח בריאות הנפש ולטיפול בבעיות נפשיות.

התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף , ספרו המהפכני של הכלכלן הבריטי הנודע ג'והן מיינרד קיינס (1883–1946), הופיע בעיצומו של המשבר הכלכלי העמוק ביותר שידע העולם בתקופה המודרנית. הספר, שיצא לאור בשנת 1936, הציע הסבר למשבר ולעוצמתו, וגם דרכים לצמצומו וליציאה ממנו, על ידי הגברת מעורבות הממשלה במשק. הצעותיו של קיינס למעורבות ממשלתית גוברת בכלכלה היו בעלות חשיבות רבה לחברה ולפוליטיקה, ולא רק רעיונות כלכליים במובן הצר של המילה. לכן רבים רואים בספרו הקלסי לא רק את החיבור הכלכלי החשוב ביותר במאה העשרים, אלא גם את אחד הספרים החשובים במדעי החברה בכלל. קיינס שינה את מדע הכלכלה לבלי הכר. הוא הציע תאוריה חדשה למשברים הכלכליים, וזו מעוררת דיון וּויכוח עד היום. כלכלנים החוקרים את התנודות הכלכליות, או את מחזורי העסקים, נחלקים גם כיום לקיינסיאנים, קיינסיאנים-חדשים, פוסט-קיינסיאנים, אנטי-קיינסיאנים ועוד. הספר קבע סדר יום חדש לחשיבה הכלכלית, ואף שינה באופן דרמטי את המתודולוגיה של מדע הכלכלה. הוא לא רק פתח תחום מחקר חדש, אלא אף השפיע על מדע הכלכלה בתחומים כגון הניתוח התאורטי, האיסוף והלימוד של הנתונים הכלכליים, ו הבנת המדיניות הכלכלית. התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף המופיע עתה לראשונה בתרגום עברי, הוא אבן הדרך החשובה ביותר בהתפתחות המחשבה הכלכלית במאה העשרים. מתוך ההקדמה למהדורה העברית מאת פרופ' יוסף זעירא בפתח הספר מובאת המסה: ג'והן מיינרד קיינס: קווים לדמותו מאת פרופ' דן פטינקין

הספר הרפואה במקרא ובתלמוד , שראה אור לראשונה בברלין בשנת 1911, הוא מפעל חיים יחיד במינו המשלב רוחב יריעה ברפואה ובמקורות היהודיים והכלליים. פרקיו כוללים סקירה מקיפה של עולם הרפואה בתקופת המקרא והתלמוד לאור ההלכה היהודית, תיאור מפורט של המערכות הביולוגיות, מחלות גוף ונפש, מומים, גניקולוגיה וחיי מין, ויש בו גם פרקים על רפואה משפטית, רפואה מונעת, טיפול בריאותי ודיאטטיקה. המידע מבוסס על עיון מעמיק במקרא, במשנה, בספרות התלמודית והרבנית, במדרשים, בספרים החיצוניים, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בברית החדשה ובספרות משפטית קדומה ומודרנית. כמו כן מביא המחבר מקורות מאלפים מן הספרות היוונית והלטינית ומספרי הרופאים הערבים, ונזכרים בו גם מאות פרסומים מן המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. המחבר, ד"ר יצחק (יוליוס) פרויס (1861 - 1913), נולד בעיירה קטנה בפרוסיה ובית הוריו היה הבית היהודי היחידי בה. הוא למד רפואה בברלין והיה מקורב לקהילה האורתודוקסית, שם רכש את עיקר ידיעותיו הרחבות ביהדות. במהלך השנים פרסם יותר משלושים מאמרים בתחום הרפואה והיהדות בבמות מדעיות שונות, בד בבד עם ניהול מרפאה בעיירת הולדתו ואחר כך בברלין. פרויס הלך לעולמו שנתיים לאחר שהוציא לאור ספר זה, המבוסס על מאמריו. הספר תורגם לאנגלית על ידי ד"ר פרד רוזנר וראה אור בארצות הברית בשנת 1978. בכנס על הלכה, רפואה ומשפט, שהתקיים בירושלים ב-1998, צוטט הספר, ונאמר עליו שהוא מחכה עדיין לגואל עברי. המתרגם לעברית, אורי וירצבורגר, הקפיד על נאמנות למקור הגרמני, אך הרחיב את הציטוטים ממראי המקום המופיעים בספר והביא גם פירושים מודרניים.

ספר זה הוא הראשון בסדרת הספרים "עברית בירושלים", שנכתבה לרגל שנת ה-3000 לירושלים. ספרי ההמשך הם: "מילה בסלע" לרמת הביניים ו- "אבני שפה" לרמת המתקדמים. הספרים מיועדים לכל הלומדים את השפה באוניברסיטאות ובבתי הספר התיכוניים בארץ ובעולם . הספרים מביאים את התלמיד אל ירושלים. התלמיד "מסתובב" ברחובות העיר, מריח את ריחותיה , נוגע באבניה ומעל לכל – מדבר בשפתה . בכל שער ושער בספר יש קטעים מתחומים שונים : קטעי מדע , קטעי ספרות , שירה ושירים , סיפורים ואגדות , שיחות וראיונות , פרסומות וקטעי עיתונים העוסקים בירושלים.

'This collection aims to re-assess the existence and re-evaluate the contribution of the Toronto School of Communication. Both editors and contributors are to be commended for assembling a well researched and timely study featuring excellent papers, insightful views, and vigorous critical assessment. The Toronto School of Communication Theory will certainly appeal to media students and scholars, as well as anyone interested in the individuals who come under discussion.' - Derrick de Kerckhove, Director of the McLuhan Program in Culture & Technology, University of Toronto ' The Toronto School of Communication Theory is an interesting and important collection that succeeds in extending the classic theories of the Toronto School into contemporary studies of media. Anyone who is currently working in the field of Communication Studies and in the cognate social sciences will find this a fascinating volume. As well, those interested in the work of Marshall McLuhan and Harold Innis will find this to be enjoyable reading.' - Peter Simonson, University of Colorado at Boulder

The collection at hand, the fifth volume in the "Folklore Research Center" series, attempts to cover a wide cultural sphere: England. The articles, naturally, represent different aspects of the subject, but although each study is firmly anchored in a specific area of research, together they form a whole. Photos added.

ה פואטיקה , יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם. ה פואטיקה , שנכתבה זמן לא רב לאחר תקופת השיא של הטרגדיה האתונאית, מסתמכת על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס ומציגה ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התאוריה כדוגמת ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והנאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה. הוסיף מבוא הערות ומאמר מסכם: יואב רינון.

הפולמוס שהתעורר סביב הנפקתה של "סדרת המשוררים", הנושאת את דמויותיהם של ארבעה משוררים אשכנזים, המחיש את תפקידם של שטרות כאמצעי לביטוי גאווה לאומית גם בעידן שבו אמצעים דיגיטליים משמשים מטבע עובר לסוחר. לאומיות בארנק מוקדש לניתוח הדימויים המופיעים על כסף ישראלי כגילויים של לאומיות, המתוּוכת לאזרחים כמעט מבלי משים. חקר משמעותם התרבותית של מטבעות ושטרות מוכר בעולם בעיקר בעשרים השנים האחרונות, וזה המחקר הראשון העוסק בנושא בישראל. בספר זה נחשפים לראשונה פרוטוקולים, התכתבויות וחומרים נוספים של הוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון של בנק ישראל למן הקמתה בשלהי 1955 ועד 2012. המחקר מפענח את המניעים לבחירה בדימויים מסוימים, כמו דימויים אלגוריים, בשנותיה הראשונות של המדינה, חושף את קבלת ההחלטות בבחירה באישים אלה ולא אחרים, ומגלה את המקרים שבהם נפסלו הצעות והנפקות שונות נתקלו בביקורת פוליטית וציבורית. הייצוגים משני צדי השטרות מנותחים מתוך הבנתם כאמצעים ראשונים במעלה להבניית לאומיות השואבת מעברהּ של האומה, מן ההווה הפוליטי-התרבותי שלה ומשרטוט דימויה האידיאלי.

הביוגרפיה המשיחית של ישוע מנצרת מעוצבת בבשורה על פי יוחנן באופן שונה מאוד מעיצובה בשלוש הבשורות האחרות שנכללו בברית החדשה – הבשורות על פי מתי, מרקוס ולוקס. בשורה זו, שנכתבה ככל הנראה לקראת סוף המאה הראשונה לספירה מחוץ לארץ ישראל על ידי מי שיוונית הייתה שפת אמו, משקפת את עמדתו הייחודית של מחברה שניצב מול היהדות הרחבה מכאן ומול קבוצות מתחרות מבין חסידי ישוע מכאן. הבשורה על פי יוחנן, שהיא מסה תאולוגית יותר מאשר היא סיפור חייו של ישוע, זכתה לאהדה רבה בקרב נוצרים בשל רעיונותיה הדתיים החדשנים והנועזים. החיבור גם עורר עניין רב ביותר בקרב החוקרים, אם כי דווקא ספרות המחקר העברית על אודות יוחנן דלה. שמונה שיחות על הבשורה הרביעית בין חוקר המקרא יאיר זקוביץ לבין חוקר הנצרות הקדומה סרג' רוזר, מבליטות את שתי תכונותיה המרתקות : האחת – המשחק המורכב של מחברה בין הרצון לטעון כי המשיחיות של ישוע איננה אלא המשך הדרך המקראית לבין הרצון להתוות מהלכים רעיוניים חדשניים; השנייה – שיקוף מסורות יהודיות, אשר עדויותינו עליהן מחוץ להופעתן ביוחנן מאוחרות הרבה יותר. השיחות ממחישות את אופיו הפולמוסי של יוחנן ואת דרכו בפיתוח אסטרטגיות של הפרדה והיבדלות שתאומצנה על ידי הנצרות בהמשך הדרך .

ספר זה מיועד לכל העוסקים בהדרכה של אנשי מקצוע בתחומי העזרה הנפשית. עקרונות ההדרכה המתוארים בפרקיו השונים יכולים להיות מיושמים גם בתחומי החינוך וההוראה. ספר מקיף בעברית המציג גישות וסוגיות בהדרכה. זהו ספר המכיל את האני מאמין המקצועי של המחברים, אשר ביטאו בכתיבתם את הירהוריהם וניסיונם בגוון אישי מאוד. הספר מציג לראשונה גישות שונות ומגוון התיחסויות להדרכה, אשר הבאתן תחת קורת גג אחת מאפשרת דיאלוג והפריה הדדית.

אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב הוא מחקר מקיף ראשון על התכנון האדריכלי של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ ישראל במאה העשרים. הספר דן בקשר שבין האידאולוגיה לאדריכלות בהקשר היסטורי רחב של מגמות ביצירת חברות אוטופיות ותכנון יישובים אידאלים. מוצגים בו רעיונות לתכנון האדריכלי של יישובים המופיעים אצל הנביא יחזקאל ובכתביהם של הוגים כאפלטון, פוריֶה, אוֹון, מרקס ואנגלס, ואדריכלים כוויטרוביוס, לֶדו ולה-קורבזיֶה, ונבחנים הדמיון היצירתי שלהם והשפעתו על דרכי החשיבה של אבות ההתיישבות הציונית כיצחק טבנקין ואליעזר יפה, ושל אדריכלי הקיבוצים והמושבים כריכרד קאופמן, אריה שרון ושמואל ביקלס. הספר מנתח את הפריסות המרחביות של היישובים בזיקה לזרמים האידאולוגים החברתיים שהתקיימו בארץ ישראל. נסקרת בו התפתחות דגמי היישובים ל אור השינויים הטכנולוגים, הכלכליים והפוליטיים המפליגים שחלו בעולם ובישראל מראשית המאה העשרים עד סופה, ונבחנת השפעתם של השינויים באידאולוגיה על השינויים בפריסתם המרחבית.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

Proceedings of an international conference, held in Jerusalem, which focused on the role of adult education in multicultural societies in view of the unexpected revival of nationalism, xenophobia and racism in the "post-perestroika" era. Anxiety was expressed about rising violence against foreigners and interethnic conflict in hitherto liberal West-European communities. The issues raised were: the challenge of education vis-a-vis contemporary political, social, economic and technical realities; how to promote democratic values; how to encourage unity against diversity; how to ensure basic human rights; defusing tensions between ethnic, cultural and religious communities, between majorities and minorities and between antagonistic nations.

The present volume is being published on the sixty-ninth anniversary of the Farhūd, the pogrom committed by religious and nationalist Arabs against the Jews of Iraq on the Jewish holiday of Pentecost (Shavu‘ot), 1–2 June 1941 The Hebrew edition of this book was published in 1992 by the Research Institute of Babylonian Jewry in Or Yehuda, Israel. This volume is a revised version of the Hebrew edition. It consists of papers on the pogrom and on the events leading up to it which were originally published in English, others which were written in Hebrew and now appear in English for the first time, and documents which have not been previously published, including an updated list of the names of victims of the Farhūd and a map indicating the places in Baghdad where rioters attacked Jews. The book thus provides the English reader with comprehensive and updated information on the Farhūd and constitutes a memorial to the innocent victims killed during these pogroms and whose only crime was that they were Jews

בשלהי ימי הביניים התוודע המערב הנוצרי למגוון רחב של כתבים ורעיונות משל היהדות הבתר-מקראית, ובהם גרסאות שונות של תורת הסוד. בעת החדשה המוקדמת התפתחה היכרות ראשונית זו והפכה לציר מכונן של שיח בין-דתי. שיח זה מוכר כיום בכינויו 'קבלה נוצרית'. הטקסט המוגש כאן לקורא העברי, שתורגם בפעם הראשונה לשפה מודרנית, חובר במקורו במאה השבע עשרה. טקסט זה מבטא היבט ייחודי של השיח הבין-דתי: בעיצומה של תקופה שבה אירופה שקועה במלחמות דת אכזריות מתנהל כאן פולמוס דתי חריף, אך הוא מבוסס על היכרות מעמיקה עם תרבותו של האחר. חיבורו הקצר של הבישוף יוהנס קרמואל לובקוביץ נועד להגן על הצורך בתרגום עברי לחיבור מרכזי של גדול הסכולסטיקנים הנוצרים במאה השלוש עשרה – תומס הקדוש מאקווינו. קרמואל סוקר את הזרמים הדתיים בני הזמן, בבקשו להוכיח את האתאיזם שבהם ולשכנע את הקורא היהודי שתועלת רבה יפיק מעיון בחיבורו של תומס. עיקר חִציו מכוונים כלפי כתבי המקובלים, ובייחוד 'פרדס רימונים' לר' משה קורדובירו. מגמתו להוכיח כי המקובלים, שאותם הוא מציג כמורי התאולוגיה העילאית והנסתרת של היהודים, רוקנו את העולם הנברא מכל זכר לבוראו והם עסוקים בפולחן הספירות. ביקורת זו על התאוסופיה והתאורגייה הקבליות חושפת מבני עומק מרתקים של שפה תרבותית ודתית. אלה מאירים תקופה רחוקה, ויתר על כן, הם מצביעים על שאלות שניתן להעלות גם כיום. יחד עם המבואות וההערות הספר פורס בפני הקורא תרבות שלמה שכמעט אינה מוכרת עוד בימינו, ורבה תרומתו להבנת תהליכים מרכזיים בתולדות הקבלה ובתולדות המחשבה האירופית. הוסיף הערות לטקסט: יוסף שורץ.

הספר שלפנינו, י"א למטפיסיקה, נראה שהוא (מלבד פרק ח' שבו), פרי קדום בערך של מחשבתו של אריסטו, והוא מכיל כשהוא לעצמו שיטה מטפיסית שלמה המקיפה את כל המציאות. התפתחות הרעיונות מבוארת די צורכה בסיכומים שנוספו בראש כל פרק ופרק, ויראה הקורא שהשאלות שמטפל בהן המחבר הן שונות ורחבות למדי; אולם, מלבד פרק ח' הנזכר, ההשקפה הכללית היא אחדותית. המחשבה מוסבת על שתי הבעיות העתיקות של הפילוסופיה היוונית, שאלת העצם שהוא יסוד האחדות והקביעות בעולם, ושאלת התנועה שהיא יסוד הריבוי והשוניות. אולם מראה אריסטו שאינן מתנגדות זו לזו, כמו שאפשר היה לחשוב מההסתכלות בשיטותיהם של פרמנידס והירקליטוס, אלא מתאחדות במושג העצם העליון המניע את העולם השפל מבלי להיות עצמו מונע. מצד הסגנון תופס הספר שלנו מקום מיוחד אפילו בתוך "הכתבים" של אריסטו. אם ה"ספרים" האחרים הנקראים על שמו הן רשימות הרצאותיו שעבד והוציא לאור תלמיד (או תלמידים) מתלמידיו, בספר י"א זה של המטפיסיקה נראה שיש לנו לא רשימותיו המעובדות של תלמיד אלא רשימותיו הבלתי-מעובדות של הרב, כלומר, ראשי פרקים בעלמא ששימשו זיכרון דברים למרצה. ואולם רשימות אלו ובצורתן עלובה זו - המילים הבודדות, המשפטים המרוסקים, הסעיפים הקטועים והמופרכים - היו בעלות השפעה מאין כמוה במחשבה האנושית. דעתו של אריסטו על האלוה יצרה ממש את התיאולוגיה המסורתית, והפילוסופיה של ימי הביניים, והפילוסופיה היהודית בכלל, אינה אלא פירוש לדעה זו. אך חשיבותו של הספר שלפנינו אינה היסטורית בלבד. רעיונו המרכזי של תלות הכל באלהים, תלות כעין תלות ה"אוהב בנאהב", נשאר אחד החזיונות המלהיבים ביותר במחשבה האנושית. אם גם בימינו, כמו בימיו של אריסטו, "הייתה הפילוסופיה למתמטיקה" בעיני חוקרים רבים, טוב לזכות שיש גם שחושבים שסוד העולם אינו במספרים או בנוסחאות, אלא בשאיפתו של הטבע להוציא את האלהי הטמון בו מהכוח אל הפועל שהיא השאיפה של הבלתי-שלם להידמות לשלם. (מתוך הקדמת המתרגם)

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח). אָמַר רָבָא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אַף עַל פִּי שְׁהִסְתַּרְתִּי פָּנַי מֵהֶם בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (בבלי, חגיגה ה ע"ב) הספר חלומות ופשריהם בספרות חז"ל יצא לאור לראשונה בווינה בשנת 1923. מצוטטות בו יותר ממאתיים מובאות מספרות חז"ל העוסקות בחלום על מכלול הסוגיות הכרוכות בו, והן מלוות בהערות שוליים רבות. הספר הוא מיזוג מופלא בין ידע ובקיאות במסורת היהודית על מגוון ספרותה הקדומה ובין המחקר בן זמנו של המחבר, יהודי ונוכרי גם יחד, כפי שעולה מן ההפניות הרבות שבשולי הטקסטים, הכוללות אוצרות הספרות הקדומה שעסקה בחלום והישגיה של תרבות העולם של אותם ימים. הספר הוא דוגמה מרתקת ליחס של כבוד והערכה למקורות המשולב בניסיון אמיתי וכן להאיר אותם ולהבינם על בורים. המחבר, הרב דוקטור אלכסנדר קריסטיאנפולר (1884—1942), בן למשפחת רבני העיר ברודי שבגליציה המזרחית, למד ואחר כך לימד בבית המדרש לרבנים בווינה. את ספרו זה, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלו, כתב בשנות העשרים לחייו וסיימו ב-1914, אך פרסומו התעכב בשל מלחמת העולם הראשונה. התרגום לעברית נעשה ביוזמת בנו של המחבר, פרופ' נחום קריסטיאנפולר, לזכר הוריו הי"ד שנרצחו בשואה.

שמואל פָּאלאָצֶ'ה (1550 בקירוב – 1616), יהודי יליד מרוקו ממוצא ספרדי, היה סוחר, דיפלומט, מרגל ושודד ים, שתמרן כל חייו בין השלטונות בהולנד לסולטן מרוקו, בין המרחב הנוצרי לעולם האסלאם ובין המדינות הפרוטסטנטיות לספרד הקתולית. מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס משחזרים, באמצעות הגישה המיקרו-היסטורית, את תולדות משפחת פאלאצ'ה בעת החדשה המוקדמת ואת העולם המורכב של הפזורה היהודית-הספרדית בצפון אפריקה ובמקומות המקלט המעטים באירופה. ספרם חושף דמויות המסתגלות כזיקית לארצות מושבן, ניסיונות לחזור ולהתיישב בספרד, המרות דת של בני המשפחה, קשרים ושיתוף פעולה עם המוריסקוס (צאצאי המוסלמים-המתנצרים בספרד, שגורשו ממנה בשנים 1614-1609), את ידיעת השפות המאפשרת את מעמדם כמתורגמנים ומתווכים בין מדינות, את חקירות האינקוויזיציה, את הסכסוכים והמשפטים ואת עסקי המסחר החוקיים והלא-חוקיים. הספר שמואל פאלאצ'ה מבוסס על מחקר יסודי ומעמיק בארכיונים בספרד, בפורטוגל ובהולנד, לרבות בארכיוני האינקוויזיציה – מחקר המשנה במידה רבה את מה שנכתב בעבר על שמואל פאלאצ'ה ומציב אותו בתמונה הרחבה של היחסים הבינלאומיים בתקופתו. למהדורה העברית הוסיפו המחברים תת-פרק חדש, הפניות לתעודות שהתגלו באחרונה והקדמה מיוחדת, ולפיכך הגרסה הזאת היא השלמה והמעודכנת ביותר של הספר, שהופיע בראשונה בספרדית בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות אחדות.

ספר זה מקבץ את מאמריו של משה ויינפלד בנושא הליטורגייה היהודית הקדומה ובוחן את התפתחות התפילה היהודית על כל שלביה. מאמרים אלה, שאחדים מהם נחשבו מיד עם פרסומם נכסי צאן ברזל של מחקר תפילות ישראל, פורסמו באכסניות שונות, ויש בכינוסם משום סינתזה מחקרית מקיפה של הנושא. נקודת המוצא של חטיבת המאמרים הראשונה היא הספרות המזמורית שבמקרא, וזו נבחנת הן מצד שורשיה במסורת המזמורית העשירה של ספרויות המזרח הקדום הן מצד השפעתה על המסורת הליטורגית המאוחרת יותר. החטיבה השנייה מוקדשת לתפילה היהודית כפי שנתגבשה אצל חז"ל. המאמרים הבאים מתמקדים בעיקר בספרות הליטורגית המגוונת שנשתמרה למקוטעין במגילות מדבר יהודה, ואף כאן הדיון מתייחס לשורשים המקראיים של טקסטים אלה וכן למקבילותיהם בספרות חז"ל. אסופת המאמרים פורסת מחקר רחב יריעה של הליטורגייה היהודית הקדומה. המאמרים בוחנים את המסורת הליטורגית היהודית כפי שנתפתחה בתקופות שונות ובבתי יוצר מגוונים ועומדים על הזיקה ההדדית בין הטקסטים ועל השפעתם על המסורת הנוהגת כיום. נידונים בהם עניינים כגון גלגוליהם של מוטיבים ורעיונות, ז'נרים ספרותיים, קווי דמיון ושוני בין מסורות ומגבשים ספרותיים (ספרות המזרח הקדום, המקרא, ספרות בית שני ומגילות מדבר יהודה, ספרות חז"ל), דגמי ניסוח ומוצאם החברתי-תרבותי.

ליל הסֵדר מצוי במוקד תרבות ישראל מדוֹרות קדמונים ועד עתה, ולילה זה הוא מתשתית חוויותיו של אדם מישראל. סעודת חג ייחודית נערכת בלילה זה, שמצוותיה וסדריה משמשים מושא תלמוד ועיון, מחקר והגות, ואף אמנות לגווניה, מזה דורות הרבה. שאלות הן כידוע מעיקרי הלילה, ואף חיבור זה מציב כלפי ליל הסדר את השאלה 'מה נשתנה': מצה ומרור, אפיקומן וחרוסת, טיבולים, הסבה וכל כיוצא בהם – מהי הדרך שעברו מייסודם ועד היום? אימתי ומדוע נוסדה ההגדה, ומה הן תחֲנות עיצובה העיקריות? תשובות הרבה כבר הוצעו לשאלות אלה, אלא שטיבן של תשובות תלוי במתודה שבה ניגשים אליהן. חיבור זה מציע עיון מחודש בשני מוקדיו של הלילה - סדרי הסעודה ומצווֹתיה מחד גיסא, ההגדה ועיצובה מאידך גיסא - מתוך דרכים שנתגבשו במחקר הספרות התלמודית. על יסוד בירור מלא של נוסח המקורות ולשונם, וכן מתוך ראייתם מעין פסיפס, שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות, מבקש חיבור זה לתאר את עיקרי תולדותיו של ליל הסדר, מימי בית שני עד לשלהי ימי התנאים והאמוראים.

הכללתו של כל הסהר הפורה, לראשונה בהיסטוריה, בתחומה של אימפריה אחת – תחילה האשורית ואחר כך הבבלית והפרסית – חוללה תמורות פוליטיות, תרבותיות, דמוגרפיות וכלכליות רבות-השפעה על חייהן של רוב אוכלוסיותיו, ובכלל זה הנוודים הערבים ששכנו בשוליו. עד אותה עת התמצו המגעים בין יושביהן של ארצות המזרע והמדבר במסגרת יחסים דו־קוטביים של חשדנות ואיבה בין שתי צורות חיים בסיסיות – האחת חקלאית, יושבת קבע ומאורגנת בממלכות לאומיות, והאחרת רוֹעָה, נוודית ומאורגנת במסגרות שבטיות. עם השתלטות האימפריה האשורית על כל פאתי הסהר הפורה השתנו יחסי יישוב הקבע ושוכני המדבר מיחסים דו־קוטביים לתלת־קוטביים: הישות השלישית שנוספה להם היא האימפריה. עד מהרה השפיעו תכונותיהם המיוחדות של הנוודים על המגעים בין שתי הישויות: השלטון האימפריאלי האשורי, ואחר כך הפרסי, ניצל את מיקומם ואורח חייהם של הנוודים הערבים ושילבם במערכות מינהל ושליטה. בתקופה האימפריאלית הוסיפו הערבים לפשוט על ארצות היישוב, אך מעתה הם היו גם בעלי אינטרסים משותפים ובעלי ברית של האימפריה. בעקבות זאת התגוונה מערכת מגעיהם ויחסיהם עם ארצות הסהר הפורה ושלטונותיו. בחמישים השנים האחרונות חלה התקדמות מרשימה, כמותית ואיכותית, בתחומי המקורות העומדים לרשותנו (במיוחד האכדיים והצפון-ערביים) ונוספו כלים לחקר הערבים הקדומים. התקדמות זו מאפשרת ראייה מוחשית יותר של התמונה ההיסטורית. התקופה בת כ־400 שנה, מאמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, הנסקרת בספר זה היא פרק זמן שדי בו להבחין בתהליכים ובתמורות שהתחוללו במרחב הסהר הפורה, ובכלל זה כאלה שבעקבות הארגון האימפריאלי השפיעו על הנוודים אשר בשכנותו. הודות לעושר הנתונים שבכתב וגיוונם, יחד עם תשומת לב לנתונים הגיאוגרפיים, עוקב הספר אחר התפתחויות בחיי הערבים ומשלב את תולדותיהם בהיסטוריה של הסהר הפורה.

בשנת 1931 פרסם קורט גדל מאמר מהפכני – מאמר שקרא תיגר על כמה הנחות בסיסיות שעליהן התבסס עד אז חלק ניכר מהמחקר במתמטיקה ובלוגיקה. הארץ הלא נודעת Terra Incognita שגילה מוכרת כיום כאחת התרומות הגדולות להתפתחות החשיבה המדעית. זהו הספר הראשון המציג בפני הקורא הנאור שאיננו מומחה הסבר קריא של הרעיונות העיקריים והתולדות הרחבות של משפט גדל. הוא מציע לכל אדם תרבותי, בעל גישה אוהדת ללוגיקה ולפילוסופיה, הזדמנות לספק את הסקרנות האינטלקטואלית ביחס לנושא שהיה חסום בפניו עד כה.

מסע פנים-חוץ מציג גישה חינוכית בין־תחומית, ארגז כלים ומערכי שיעורים שפיתחה המחברת בנושא החינוך היצירתי: שילוב אמנויות בהוראה ובחינוך. הגישה פותחה מתוך ניסיון רב שנים בשדה החינוך, ומערכי השיעורים הועברו לסטודנטיות ולסטודנטים להוראה במכללת סמינר הקיבוצים. הספר מיועד לנשות ואנשי חינוך העוסקים בהדרכה, בהוראה ובהכשרת מורות ומורים. החינוך היצירתי ושילוב אמנויות בהוראה מאפשרים ללומדות וללומדים לצאת למסע דו־כיווני: פנימה אל עצמם, והחוצה אל הטקסטים התרבותיים והאקדמיים. הספר מתאר תהליך חניכה באמצעות צבע, גזרי עיתון, דבק ופלסטלינה, ובשילוב מדיטציה, כתיבה, קריאה והמחזה, בידיעה שהמורות והמורים לעתיד חשוב שיתנסו מקרוב במעיינות היצירה. "מדובר בפנינה חינוכית. זהו ספר מאוד לא שגרתי עם המון הבנה פדגוגית, יצירה מאוד מעניינת, המבוססת על חוכמת השטח והרבה ניסיון." - פרופ' ענת זהר, ביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.