תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר ה רנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מ ישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2023-2000: פוליטיזציה, מדע וחברה עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל בשני העשורים הראשונים של המילניום. בכך הוא משלים את ספרו הקודם של המחבר, אקדמיה בסביבה משתנה (הקיבוץ המאוחד, 2005), שסקר את מדיניות ההשכלה הגבוהה משנותיה הראשונות של המדינה ועד ראשית המאה ה-21. הספר סוקר שורה של תחומים החיוניים להמשך התפתחותה של האקדמיה בישראל: משברי "העשור האבוד" בתחילת המילניום וההיחלצות מהם; המלצות ועדות המומחים לשיפור מעמדם של 61 תחומי דעת שנבדקו ביסודיות, ובפרט מדעי הרוח והחברה שהיו ערש תרבותה של מדינת ישראל וכעת נמצאים בשקיעה מדאיגה; פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני האוכלוסייה החרדית והחברה הערבית; תהליכי פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה; המלצות ועדת המשילות שמינתה הממשלה לשיפור והתחדשות הגופים הרגולטוריים; וניצני שינוי הכרחיים במתודות ההוראה והלמידה. "בספרו הנוכחי, פרופ' וולנסקי משלים משימת ענק שבה החל בספרו הקודם. כאן הוא דן באומץ רב בסוגיות ההשכלה הגבוהה אשר עמדו במרכז הוויכוח הציבורי בשנים האחרונות כמו החסמים לשילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה, המאבק על הכשרתה של אריאל כאוניברסיטה והקמת אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. בסיום ספרו מציג המחבר את האתגרים העתידיים העומדים לפני מערכת ההשכלה הגבוהה לאור המהפכה הדיגיטלית אשר הופכת על פניה את אופן רכישת הידע והלמידה. זהו ספר חובה לכל המתעניין בהתפתחותה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל וחרד לעתידה". (פרופ' פרץ לביא, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי ונשיא הטכניון בעשור הקודם) "ספרו החדש של פרופ' וולנסקי, החוקר המוביל בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל, דן בהתפתחויות העיקריות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשני העשורים שחלפו, והוא עשיר במידע, בתובנות ובראיית עומק של תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית וביטויים במערכת ההשכלה הגבוהה. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ובלשון מדויקת, עשיר בנתונים ומציג השקפות סדורות באשר למגמות ולתהליכים במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו ספר מומלץ לעוסקים בשדה ההשכלה הגבוהה, בתפקידי חינוך, מחקר והוראה, ניהול, עיצוב מדיניות ואסדרה, וכן לכל מי שמבקש ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית בעשורים הללו. הספר מספק תשתית מצוינת לקידום ההשכלה הגבוהה ולעיצוב מדיניות לקידום שוויון ומצוינות בהוראה ובמחקר". (פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

מה טיבם של עפצים, אותם "גידולים מוזרים" הנראים על צמחים שונים? חרקים הגורמים לצמח ליצור עפצים הם למעשה הדרך האינטימית ביותר שבה בעלי חיים ניזונים מצמחים. בלשון מדעית אך שווה לכל נפש, ספר זה חושף למתעניינים ולחובבי הטבע והארץ את אחת הקבוצות המרשימות והבולטות ביותר מקרב יוצרי העפצים: כנימות עפצי האֵלָה. עפצי הכנימות הנישאים על האלות במשך חודשים ארוכים הם ביטוי דומם למערכת מורכבת ודינמית הכוללת פתוגנים, מתחרים, טפילים וטורפים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המידע הרב-תחומי על הביולוגיה והאקולוגיה של מערכת העפץ מבחינה מולקולרית, אנטומית, פיזיולוגית, ביוכימית, התנהגותית, ביו-גיאוגרפית ואבולוציונית. בהמשך מובא מדריך מצולם של האלות ועפצי הכנימות המתפתחים עליהן. "החשיבות העיקרית של הספר נובעת מכך שאין מדובר רק בסקירה או בסיכום מדעי אלא בביטוי ישיר של מעורבות מדעית עמוקה באחד מתחומי עיסוקו של המחבר במשך שנים רבות. יש בו מענה איכותי לשאלות מסקרנות ומעוררות עניין הקשורות לתופעה מבחינה מדעית וגם קשר ישיר לטבע ולנוף בכל אזורי הארץ. זהו ספר חשוב שיש לו מקום של כבוד על שולחנם של כל הסטודנטים לזואולוגיה, מדעי הצמח ואבולוציה והחוקרים במדעי החיים." - ד"ר דני סימון, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח בדואר רשום בישראל. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול הפעם שלושה גיליונות (74-72). לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 72 . לעיון בעמודי הפתיחה מתוך גיליון 73 . עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

מקרא לישראל הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רבדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית החדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות ההיסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית; ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות - דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים. מקרא לישראל - סדרה מיסודם של משה גרינברג ושמואל אחיטוב.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו השני של הספר ( דברי הימים ב ) ממשיך משלמה ועד הצהרת כורש. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

הספר מכנס עשרים ואחד מאמרים שהם מרבית חיבוריו הקצרים של מנחם ברינקר, הפילוסוף וחוקר הספרות הותיק. בספר מרבית החיבורים שנכללו בשני ספריו הקודמים מבעד למדומה: ייצוג ומשמעות ביצירה הבדיונית (1980) ו האם תורת הספרות אפשרית? (1988) שאזלו מזמן מן השוק. על אלה נוספו שישה חיבורים נוספים שטרם פורסמו או טרם פורסמו בעברית. כמחצית מן החיבורים דנים בספרות אך חיבורים אחרים דנים בעיקר בתיאטרון, בציור ובקולנוע, ואחרים דנים בשאלות של נורמה ומתודולוגיה המשותפות לכל מדעי הרוח. לאורך כל הספר נעשה מאמץ להבליט את הזיקה בין שאלת הפרשנות כפי שהיא נדונה בזרמים הוותיקים יותר והחדישים ביותר בפילוסופיה של זמננו לבין השאלות המיוחדות של מחקר הספרות והאמנות. בין השאלות הנדונות בספר בולטות שאלת האמת בספרות ובאמנות, שאלת האובייקטיביות או הסובייקטיביות של הפרשנות הנכונה, ההבדל בין כתיבה בדיונית לכתיבה היסטורית ומעמדם של הסופר והאמן בחברה (הדמוקרטית) המודרנית.

הספר שפה כגשר נועד להקנות ללומדי השפה הערבית המדוברת את הבסיס לניהול שיחה יום יומית עם ציבור דובר ערבית. השיעורים שבקובץ כוללים טקסטים מחיי היום יום בתחומי המגע עם החברה הערבית. כן כולל הקובץ סיפורים עם משלים ופתגמים, ברכות ונימוסין שחשיבותם רבה בחברה זו. לכל טקסט אוצר מילים, תרגילים,הערות לשון והסברים של תופעות דקדוקיות, במיוחד הטיית הפועל על משקליו השונים. המילים בערבית כתובות באותיות עבריות עם ניקוד כדי לעזור לתלמיד לבטא אותן נכון.

בספר מתפרסמים שישה עשר מאמרים נבחרים שראו אור באנגלית במסגרת מפעל המחקר וההוראה 'אמריקה וארץ הקודש'. את המפעל יזם במחצית השנייה של שנות השישים פרופ' משה דייוויס ז"ל, מהספר נוכל ללמוד כי הקרבה שחשים בני אמריקה לציון, ארץ ישראל, היא חלק בלתי נפרד מן המורשת האמריקנית המשותפת, שיש לה ביטויים שונים בקבוצות הדתיות השונות של החברה באמריקה. הספר מצביע על קשריה של האומה האמריקנית עם ארץ ישראל מאז ראשיתה. הקמתה של המדינה היהודית חוללה שינוי בדגשים ובמהותם של הקשרים שבין המעצמה העולמית מעבר לים ובין ישראל המתפתחת, אך הספר מתמקד ברקע הרוחני-התרבותי של יחסים אלה. בקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ ישראל מתעניינים שוחרי ידיעת ארץ ישראל המגלים עניין רב לא רק בהיסטוריה של הארץ ואתריה, בנופה, באקלימה ובגאוגרפיה שלה, אלא גם בתולדות יחסם של העמים והדתות לארץ. הספר מיועד למבקשים ללמוד על תושבי העולם הישן והחדש, שגילו במאה וחמישים השנה האחרונות עניין רב בארץ ישראל וראו בה מקום הקשור קשר אמיץ לדתם ולתרבותם. למקיימים קשרים שוטפים עם אמריקנים בחיי היום-יום ובתחומי התרבות, המדע, המדיניות, הכלכלה והחברה, יסייע הספר להבין את הקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ הקודש. הספר יסייע למורים ולתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה, במכללות, בסמינרים למורים ובבתי ספר התיכוניים.

חוות דעת של מומחים בבריאות הנפש, במטרה להעריך את היכולות ההוריות ולהמליץ בפני בתי המשפט מהי טובת הילד, היא תחום החורץ גורלות המטיל על המומחים מעמסה רגשית ואחריות כבדה. כתיבת חוות הדעת היא עבודה מורכבת הדורשת אינטגרציה בין תחומים רבים: נוסף על ידע תאורטי וקליני, על המומחים לגלות ידע בתחומי המשפט ולהכיר את מערכת המשפט ואת השירותים הסוציאליים העומדים לרשות המשפחה והקהילה. עליהם לשלב בין כל התחומים הללו ולתת המלצות ראליות המתייחסות לטובת הילד. כלים מקצועיים מגוונים עומדים לרשות המומחים ועליהם להכיר אותם וגם את מגבלותיהם. הספר מתאר בצורה שיטתית ובלוויית דוגמאות רבות את תהליך העריכה של חוות דעת של מומחים הממונים על ידי בתי המשפט (בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לנוער, בית משפט מחוזי, בית הדין הרבני ועוד). מוצגים ומנותחים בו הכלים המקצועיים, צורת העבודה והעקרונות המנחים אותה. מובאים החוקים שעל פיהם מתבקשת חוות הדעת (חוק הנוער, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק האימוץ, אמנת האג). מוקדש בו פרק לסקירת השירותים הסוציאליים ובעלי התפקידים בשירותים אלו הפועלים בתחום דיני משפחה. התייחסות לסוגיות אתיות ולדילמות שכיחות שהמומחים מתלבטים בהן נידונות בספר בהרחבה. ייחודו של הספר בכך שהוא עוסק בעריכת חוות דעת בדבר היכולות ההוריות כמכלול, והוא ראשון בסוגו בישראל. המחברים השותפים לכתיבתו מייצגים את התפיסה האינטגרטיבית הרב-תחומית הנדרשת בנושא המסוגלות ההורית וטובת הילד. בהשתתפות יפעת שרון-הדס ועפרית לוי

עשר שנים חלפו מאז העלה מ' גושן-גוטשטיין לפני חברי המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית תכנית להוציא לאור מהדורה של המקרא, אשר תקבל ותשטח לפני המעיין את כל העובדות הידועות לנו על נוסח המקרא והתפתחותו. גלגולים שונים עברו על התכנית משעה שעלתה על הלב, ועם זאת לא נשתנתה המטרה העיקרית: ההדרת כתב היד המסורתי שהוא בחזקת ה'מוסמך' ביותר שמשיגה ידנו יחד עם המסורה שלו, ובצירוף מערכת אפארטים המציעים בעקיבות את כל החומר הטכסטואלי לפי מדוריו, כדי שכל מעיין יוכל לראות לפניו את העובדות במכלולן ולגבש הערכה משלו. משום התפיסה הפילולוגית שביסוד המהדורה לא נכללו באפארטים הצעות לתיקוני טכסט. מן המותר להעיר כי תפסנו את מפעלנו כבעל אופי מדעי בלעדי, ושיתוף צוות חוקרים שהם בעלי השקפות שונות מסמל את שאיפתנו שלא להביא אלא עובדות בלבד. אם מתקבל הרושם שבמהדורה זו מסתמנת שקילה זהירה ואולי אף שמרנית של גרסאות אפשריות, הרי שכך נתגבשה מתוך העמקה בחומר לפי מיטב הבנתנו. שכן הרבה גרסאות המוצעות בספרות המקצועית לא נראו לנו מקוימות על פי ניתוח עובדות. כרך הדוגמה המוגש בזה מציין את סיום הצעד הראשון של עבודתנו. ספר ישעיהו, ראשון הספרים שבמהדורתנו, כבר עובד כולו והתוצאות נרשמו ומוינו – מדור מדור ואלפי פתקאותיו. מחקרי התצפית הכלליים שהם מסד למהדורה כולה נשלמו. נסלל שביל צר אל שקילת המובאות מן המקרא שבספרות חזל, ונבדקו האפשרויות לניצול מקורות אלו למטרותינו בלי שיהיו בידינו מהדורות ביקורתיות של כל אותה ספרות. ואולי זו היתה הקשה שבמשימות, שהרי כאן אי אפשר להתחיל בספר אחד מן המקרא עד שסוקרים את ספרות חזל לרחבה ולעומקה. נשלמה סקירה של כתבי היד העבריים בכלל ושל קטעי הגניזה בפרט – חוץ מן המצויים בברית המועצות – כדי לגבש שיטה להערכתם. נבדקה שאלת המסורת המיוחסת לבן-אשר, ובעית כתר ארם-צובה בפרט. נחקרה שאלת התפתחות הטכסט של הפשיטתא והוערכו כתבי היד הדרושים למהדורה. בעיות התרגומים שיצאו לאור במהדורות ביקורתיות ושהרבו לעסוק בהם – תרגום יונתן והשבעים גרסאות מכתבי יד או אף הוכן חומר למהדורה. לובנו שאלות טכסטואליות ופרשניות מרובות, ומקצתן כבר נדון בשנתון 'טכסטוס', שמערכת המפעל יצרה אותו למטרת בירורים כאלה. כרך זה משקף אפוא את הצעותינו בדבר עריכת החומר למדוריו במהדורתנו, ואנחנו מביאים אותו בפני הקרובים לענין לעיון ולדיון.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

האסופה חוברה לה יחדיו כשלמחבר מלאו שמונים שנה. רוזנטל אסף את כל המאמרים שכתב בחקר הספרות התלמודית לקובץ אחד. האסופה משתרעת על פני חמישים שנה, ולא שונה בתוכנם של המאמרים דבר למעט מראי־מקום שנמצאו שגויים תוך כדי הכנת המפתחות, אלה תוקנו בגוף המאמרים. האסופה מחולקת בין שני הכרכים לשבעה עניינים. הכרך הראשון כולל מאמרים העוסקים [א] במשנה; [ב] בתלמוד הירושלמי; [ג] בתלמוד הבבלי. בכרך השני מאמרים העוסקים [ד] בענייני ארץ־ישראל ובבל; [ה] בלשון חכמים; [ו] בגאונים ובראשונים; [ז] בעניינים שונים. בתוך כל חלק מסודרים המאמרים לפי הופעתם על־פי סדר השנים.

What do we do when we are suddenly subjected to traffic and senseless suffering – suffering we did not bring upon ourselves, that we feel we do not deserve? This book is about the suffering of Jewish men, women and children who were singled out as targets of senseless hatred and ruthless persecution by the Nazi’s during the Second World War. The struggle of Holocaust survivors to come to terms with what happened to them in the Nazi concentration and death camps gives us a poignant picture of the human struggle to understand what life is all about in the face of its tragedies and hardships, and of the evil of man’s inhumanity to man.

בספר מוצגים עקרונות יסוד בטיפוח בריאות הנפש ודרכי יישומם בתהליך ההוראה של תכנים ספרותיים לסוגיהם. מטרתה המרכזית של 'ההוראה הטיפולית' היא לשפר את התקשורת בין התודעה לחוויה, לעצב מערך נפשי של פתיחות והקשבה לחיי הנפש הפנימיים ולפתח את היכולת להבינם הבנה חווייתית ואישית. השיטה, שפותחה על ידי המחברת, מתבססת על משוב בין הנחות תאורטיות ובדיקתן בשדה. היא הוכיחה את עצמה כאמצעי יעיל לטיפוח בריאות הנפש ולטיפול בבעיות נפשיות.

ספר זה מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה. פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה העשרים. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

פרופסור שרגא אברמסון ז"ל היה החוקר החשוב בדורו בתחום של ספרות הגאונים ומורם של מרבית העוסקים בתחום זה בדור שלאחריו. ספר זה הוא האוסף השלישי של מחקריו העוסקים בתקופת הגאונים, והוא מצטרף לשני האוספים הקודמים, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים (תשכ"ה) ו עניינות בספרות הגאונים (תשל"ד), הידועים כספרי חובה לכל המתעניין בתקופה מכוננת ומרתקת זו. הוא מכנס מחקרים שפרסם פרופסור אברמסון בחייו שלא נכנסו לשני קובצי מחקריו הקודמים יחד עם כמה מחקרים שנמצאו בעזבונו. המאמרים הכלולים בו עוסקים בנתחים שונים של ספרות הגאונים, ובייחוד ראויים לציון כמה מחקרים המוקדשים לסדר רב עמרם גאון, לאגרת רב שרירא גאון ולספר המקח והממכר של רב האיי גאון.

עם תום הגילויים הטקסטואליים של פיוטי הגניזה ולאחר שהעיסוק הפילולוגי בהם מיצה את עצמו, הגיעה השעה לשאול שאלות מסוג אחר. הקורפוס העומד לרשותנו רחב די הצורך לדון בשאלות של מהלכים גדולים והקשרי תרבות רחבים. בין השאר דן ספר זה בשאלת היחסים בין תרבות השיר ובין תרבות הדרשה, בין העברית לארמית של התרגומים, בין חשיבה רציונלית למיסטיקה של יורדי מרכבה, בין שירת הקודש לשירת חצר ביזנטית. גם הצד החומרי נדון בפרקי הספר. בגולן נרשמו פיוטים מקומיים על גבי פפירוס, בעזה העתיק אותם בשלב מאוחר יותר פייטן, שהיה גם דיין מקומי, על גבי נייר. חלק מהפיוטים גם הגיע לפוסטאט (קהיר העתיקה) כתובים על גבי קלף מחוק, שהכתב התחתון שלו מורכב מכתבים פגניים או נוצריים. מן הקהילה שאימצה את יצירותיו של פייטן ומכאן אל מחזורי התפילה האירופיים ואל מנהגי התפילה עשו הפיוטים דרך ארוכה ומאבק הישרדות לא קטן, מארץ-ישראל ליוון ואיטליה, ומשם לאשכנז וצרפת. מבעד לכל השכבות הללו ספרנו מנסה להפליג גם אל עולם הרוח והיצירה.

פרופסור שמואל ספראי פרסם במשך יותר מארבעים שנה מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית ובתקופת התלמוד, בתולדות ארץ ישראל, בתולדות התרבות והחברה היהודית בארץ ובתפוצות וביחסים בין ארץ ישראל לבין התפוצות. רוב המחקרים באסופה דנים בבעיות יסוד בתקופה מכרעת זו בתולדות ישראל: עבודת האלוהים במקדש, בית המקדש ובית הכנסת, העיר היהודית ומוסדותיה, העלייה לרגל בימי הבית ולאחר החורבן, התנועה החסידית בימי הבית ובימי התנאים והערכת מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי. מחקרים אלה הם אבני בוחן בהבנת ההיסטוריה הישראלית בימי הבית, במשבר שעבר על עם ישראל עם חורבן המקדש וירושלים ובתנופת היצירה הרוחנית והחברתית בדור שלאחר מכן.

מחזור כמנהג רומה , שונצין -- קזאל מיורי רמ"ו (1486-1485). מהדורת פקסימיליה על פי הטופס הנדפס על קלף אשר במוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש"א נכון בירושלים המחזור כמנהג רומה הוא הראשון - בין מחזורי התפילה לפי המנהגים השונים - שראה אור עולם בתקופת ביכורי הדפוס העברי, על ידי המדפיסים המפוארים בני שונצינו. המחזור נדפס בצפון איטליה, בשתי עיירות: שונצינו (סונצ'ינו, Soncino ) וקזאלמג'ורה ( Casalmaggiore ), בשנת רמ"ו (1486-1485) והוא אחד ההישגים הטיפוגראפיים של הדפוס העברי בשחר ימיו. לדפוס הראשון של המחזור חשיבות רבה בחקר תולדות התפילה בישראל. ספר גדל-ממדים זה מכיל את תפילות והפיוטים לכל השנה, ושזורים ביניהן הדינים וההלכות השייכים לסדר היום ולמעגל השנה כולה לכל בית יהודי. ההלכות והמנהגים הנלווים אל המחזור אינן מצטמצמות בדינים, אלא נותנות מענה 'לכל צרכי הבית' לבני קהילת רומא ולבני מאות קהילות 'בני רומא' שהיו קיימות במרכז איטליה ובצפונהּ בשלהי המאה הט"ו . המחזור נדפס באותיות ברורות וקריאות, עם ניקוד והוא מקושט בשפע של אותיות-רבתי (איניציאלים) מאוירים, חיתוכי-עץ. טופס המחזור שעל פיו נדפסה מהדורת הפקסימיליה, הנלווית לקובץ המחקרים, מצטיין במצבו המצויין. העותק שמור היום באוסף מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש"א נכון בירושלים. מדובר בעותק שלם ונאה הנדפס על קלף, שנתרם לבית הכנסת כפי מנהג בני רומי בירושלם בשנת 1960, מ'וועד בית סיריני' בראשותו של פרופ' ב"צ דינור, כמזכרת נצח של החלוץ הראשון מאיטליה חיים אנצו סיריני (רומא תרס"ה – דאכאו תש"ה), שנפל בידי האויב אחרי שצנח באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. המחזור יוצא לאור עתה לראשונה במהדורת פקסימיליה בכריכת בד ובנוסף ב מהדורה ביבליופילית בת 200 עותקים ממוספרים בצילום צבעוני איכותי, בכריכת עור מהודרת ובקופסא תואמת מעור קובץ מחקרים על מחזור כמנהג בני רומא בעריכת אנג'לו מרדכי פיאטלי - קיים בגרסה אלקטרונית כאן בקובץ זה מספר מחקרים, מאת מלומדים ישראלים שונים, המוקדשים על 'מנהג בני רומא', על נוסח תפילותיו ופיוטיו, על מהדורותיו ועל תרבותם של יהודי איטליה בתקופת ההדפסה של דפוסו הראשון של המחזור במחצית השנייה של המאה הט"ו (ראובן בונפיל, פיטר לנרד, אנג'לו מרדכי פיאטלי ויצחק עקיבא סץ). כמו כן נדפסים כאן מאמרים עיוניים על תולדות הדפוס הראשון של המחזור בפרט, הן מבחינה טיפוגרפית והן מבחינת תכנו (יצחק יודלוב, מיכאל ריז'יק ופיטר לנרד, שערך את מפתח הפיוטים שבמחזור) . נוסח התפילות המכונה 'מנהג בני רומא' — עם מנהג רומניא הקרוב אליו — הוא מנהג התפילות העתיק ביותר הנהוג בארצות אירופה. נוסח זה הוא חוליה חשובה בתולדות התפילה בישראל, ובו ניכרים בעליל שרידי מנהג ארץ ישראל הקדום, על אף שכוסה לימים בשכבות של פסקי דין, הלכות ונוסחים בבליים כבשאר המנהגים. השם המקורי הוא 'מנהג לועז' או 'מנהג לועזים' (דהיינו מנהג היהודים דוברי השפה הלאטינית או השפות הרומניוטיות למיניהן), או 'מנהג בני רומי' (בני רומא, או בני רומה). נוסח זה היה נהוג ברומא רבתי וכנראה גם בקהילות דרום איטליה עד גירושן הסופי במאה הט"ז (1541). מרומא התפשט המנהג לקהילות מרכז איטליה וצפונהּ, ומכאן השם 'מנהג איטאלייאני', כלומר המנהג המשותף לכל קהילות אדמת איטליה. כמו כן התפללו, לפי מנהג זה גם קהלים בעיר צפת, במהלך המאה הט"ז ועד תחילת המאה הי"ז, ובבתי כנסת אחדים שבקושטא ובשאלוניקי. כהיום נוסח זה נהוג במספר קהילות איטליה ובבית הכנסת כמנהג בני רומי בירושלים.

מהי אמנות יהודית־פמיניסטית וכיצד היא תורמת למרחבי האמנות, החברה והדת? הספר ביקורת נאמנה מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופייה, דרכי פעולתה ותרומתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, אשר התפתחה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים בשני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארצות הברית. כמחקר ראשון מסוגו הוא עוסק באופן רחב ושיטתי באמנות זו ודן בביקורתה כלפי המסורת היהודית, ההלכה והמוסדות היהודיים הדתיים. גיבורות הספר הן אמניות מישראל ומארצות הברית המבקרות ביצירתן את הטקסט הדתי, את הממסד הרבני ואת הריטואלים היהודיים. יצירותיהן מנותחות לאור האמנות הפמיניסטית הכללית וההגות היהודית־פמיניסטית ובהשוואה לפרקטיקות אקטיביסטיות, תוך ניתוח ההתקבלות של היצירות ובחינת הדיונים הציבוריים שהן חוללו. הספר מראה כיצד האמנות היהודית־פמיניסטית משמשת סדנה לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת, תוך חתירה תחת הבניותיה הממשטרות וניסיון לעצב אותה מחדש. מה שיכול להיתפס במבט ראשון כפרובוקציה וכמעשה אנטי־דתי, מתברר במבט בוחן ומעמיק יותר כעשייה דתית פנימית המכוונת לתיקון. העיון המשולב באמנות היהודית־פמיניסטית הצומחת בשני המרכזים – ישראל וארצות הברית – מאיר את ההקשרים המקומיים, את ההתפתחויות הדומות והשונות, ואת ההשפעות של הגלובליזם, התפוצתיות וההגירה, על האמנות. הסיפור מאחורי "שחרור האלוהים"

חוברת זו הינה חוברת מבחנים ברמת מתחילים שמלווה את הספר עברית מן ההתחלה חלק א' . החוברת עוקבת אחר 28 פרקי הספר וכוללת 29 מבחנים בעקבות הפרקים. החוברת מיועדת לתלמידים המעוניינים לבחון את עצמם באופן עצמאי בתום כל פרק כדי להעריך את רמת הידע שלהם ואת יכולותיהם. לחלופין, היא יכולה לשמש מאגר בחינות למורים כדי לבחון את התלמידים במהלך הקורס. הבחינות מתייחסות לכל האספקטים שנלמדו באותו פרק: הבנת הנקרא, כתיבה בעקבות טקסט, חזרה על אוצר מילים וידע דקדוקי. בסוף החוברת מצורפים פתרונות למבחנים. חוברת זאת היא פרי ניסיונן של הכותבות בהכנת בחינות ובהוראת עברית כשפה שנייה ברמת המתחילים.

This volume deals with an eventful period in the modern history of Palestine. It provides new insights into the role of the US consuls in the Ottoman Middle East in the special context of the Holy Land. The motivations and functioning of the American consuls in Jerusalem, and of the consular agents in Jaffa and Haifa, are analyzed as part of the US diplomatic and consular activity throughout the world, and of Western involvement in the Ottoman Empire and in Palestine during the century preceding WWI. The processes of cultural, demographic, economic, environmental and settlement change – sometimes at the expense of the local population – and the contribution of the US consuls and American settlers, both Christian and Jewish, to development and modernization of Palestine are discussed.

הלשון הערבית הצחה, הכתובה – אַללֻּעַ'ה אלְפֻצְחַא – הייתה מסוף המאה התשע עשרה, בעקבות המפגש עם העולם המערבי והתחלת התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית, למוקד הדיון בקרב אנשי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בעוד שריבוי הניבים הערביים המדוברים והשוני הגדול ביניהם עמדו בסתירה לשאיפת העולם הערבי לאיחוד השורות, הלשון הערבית הכתובה – לשון הקוראן ומורשת תרבותו – הייתה המכנה המשותף של כל חלקיו. אולם לא הייתה זו לשון חיים; לאחר תקופה ארוכה של תהפוכות היסטוריות ושלטונות זרים שעצרו את התפתחותה, היא הייתה לשון מאובנת, חסרת חיים, שלא תצלח לצורכי התקופה המודרנית. הצורך באחדות הלשון מצד אחד והשאיפה למודרניזציה מצד שני הניבו פעילות מאורגנת לחידוש הערבית הכתובה ולהכשרתה ליעדיה. מאז היווסדה בשנת 1932 מובילה האקדמיה ללשון הערבית בקהיר את תהליך חידושה ופיתוחה של הלשון הערבית הכתובה והפיכתה ללשון מודרנית. האקדמיות ללשון הערבית האחרות שותפות לפעילותה. הספר התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים מצביע על הקשר ההדוק בין התפתחות הרעיון הלאומי במצרים לבין התפתחות הלשון הערבית הכתובה החדשה, וסוקר את פעילות האקדמיה בקהיר לאור התמורות ההיסטוריות והחברתיות שהתרחשו בעולם הערבי במהלך המאה העשרים. המחקר מוכיח שהאקדמיה השיגה תוצאות הפוכות מן המטרות שהציבה לעצמה בשאלת הגבולות בין המסורת למודרנה: את מה שביקשה לתקן הנציחה ואת מה שביקשה לשמר שינתה ותיקנה. יחד עם זאת היא מילאה את יעודה והגשימה את שאיפתו של דור מייסדיה: הפיכת הלשון הערבית ללשון מודרנית המשמשת גם ערך לאומי מאחד לעמי העולם הערבי.

זהו ספר המשך לספר שיצא בהוצאת מאגנס בתשנ"ד על פסיכותרפיה מוגבלת בזמן , שיטת טיפול נפשי בגישה פסיכודינמית שפיתח ג'יימס מאן בארצות הברית ושזכתה להתעניינות רבה בארץ. השיטה מבוססת על טכניקה של מיקוד בעיותיו של הפונה בסוגיה מרכזית בחייו. בספר הנוכחי תיאור נרחב ולימודי של שיטת הטיפול המוגבלת בזמן על מרכיביה ושלביה. כמו כן מובאים בספר במלואם ובפרוטרוט טיפולים מוגבלים בזמן, ובהם טיפול שלא עלה יפה. כל טיפול מלווה בדיון במאפייניו הייחודיים. בספר גם פרקים המיוחדים להכשרת מטפלים בשיטה זו ולמחקר. הספר מיועד לאנשי מקצוע, למתמחים ולתלמידים בתחומי בריאות הנפש. אלה יוכלו ללמוד ולהעמיק את ידיעותיהם בתחום מתפתח זה. הספר כתוב בלשון בהירה ופשוטה ומאפשר גם לקוראים שאינם אנשי מקצוע להתבונן ולהתרשם מתהליכים טיפוליים ממוקדים.

תולדות היהודים בסיציליה משתרעים על פני יותר מאלף שנה, מן התקופה העתיקה עד הגירוש בשנת 1492. הספר, המבוסס על כארבעים אלף תעודות ארכיוניות שרובן טרם ראו אור, מתאר את תולדותיו הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים, החברתיים, הדתיים והתרבותיים של המיעוט היהודי באי ואת יחסיו עם הרוב הסובב אותו: רומאים, מוסלמים ונוצרים. בעוד שראשיתם של היהודים באי לוט בערפל, בשנים האחרונות מתגלה תיעוד היסטורי הולך ורב על תולדותיהם. בתקופת שהותם באי היהודים היו אזרחים והמגבלות שהוטלו עליהם, במיוחד במישור הכלכלי, היו מעטות. בסיציליה לא הונהגה בימי הביניים חקיקה מפלה לרעה שאילצה את היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ובמסחר בבגדים ובחפצים משומשים. הם עסקו בחקלאות, בתעשייה ובמסחר, גם סחר בינלאומי ובספנות, והיו ביניהם בעלי מלאכה ורופאים. ברם, רוב יהודי האי היו פועלים בעיר ובכפר. במאה החמש עשרה חיו באי כעשרים וחמישה אלף יהודים, שהם יותר ממחצית היהודים באיטליה באותה עת. על כל אלה הקיץ לפתע קץ כאשר המלכים הקתוליים גרשו את כל היהודים מארצות הממלכה הספרדית. כשמונים אחוזים מיהודי סיציליה יצאו לגלות, בעוד שהנותרים המירו את דתם לנצרות, וברבות הימים נרדפו על ידי האינקוויזיציה הספרדית.

ספר זה בא לדון בתולדות חייו ובהגותו של יצחק אורוביו די קאסטרו, אנוס שחזר ליהדות גלויה והפך לאחד מראשי הדברים של היהדות הספרדית במערב אירופה במאה השבע-עשרה. בגורלו האישי וביצירתו מתגלמת גורלה של עדה שלמה על בעיותיה, ניגודיה הפנימיים, שאיפותיה וחלומותיה. בלימוד דמותו עולים מרכיבי הפרובלמאטיקה של ציבור אנוסים, ששבו אל תורת אבותיהם והקימו קהילה למופת באמשטרדם באחד המרכזים התרבותיים החשובים דאז. דרך השתלבותו של יצחק אורוביו ביהדות הנורמאטיבית בסמוך לחרם על שפינוזה, לבטיו הרוחניים והאידיאולוגים, ויכוחיו המתמידים עם פורצי הגדר מבפנים ועם סביבתו הנוצרית שמבחוץ – כל אלה מבטאים את חיוניותה של עדה אחת מישראל, עדה מיוחדת במינה שנקראה למבחן ונתנסתה בניסיונות הרבה בימי מפנה בתולדות ישראל בעת החדשה.

"יום אחד בעודו יושב בפתח ביתו וקורא בספר, עברה לפניו לפתע נערה, והייתה כלבנה הזורחת במילואה וכצבייה רועה. וכאשר קרבה אליו גילתה את פניה ואמרה: 'עלם, אתה הוא אשר החרמת את הנשים?' הרים את ראשו אליה, וכאשר ראה אותה צנח מתעלף". במקביל ל אלף לילה ולילה , קובץ הסיפורים הנודע שהתהווה במזרח המוסלמי (מַשְׁרִק), צמח בימי הביניים בחלקו המערבי של העולם המוסלמי (מע'רבּ) קובץ עלילות נפרד בערבית ושמו מאה לילה ולילה . לא רק בכותרתו קרוב החיבור אל קובץ הסיפורים הנודע, אלא גם בסדריו ובצורתו, בניחוחותיו הספרותיים ובטעמיו דומה מאה לילה ולילה ל אלף לילה ולילה : סיפורים על הרפתקאות ועל אהבה, על פרשים ובני חיִל ועל ארמונות מכושפים. הקובץ כולל גם משלים מתובלים בדברי חכמים ועוד כהנה וכהנה עלילות שמספרת בלילות בת השר הפיקחית והיפה שַׁהְרַזַאד למלך קוטל הנשים. ואולם, על אף הדמיון הניכר, קורותיהם של שני הקבצים נפרדים אלה מאלה, נפחו של מאה לילה ולילה רק כעשירית משל אלף לילה ולילה , ומרבית הסיפורים שבראשון אינם מופיעים בשני. זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים העתיק מאה לילה ולילה , שנעשה ישירות מאחד מכתבי היד הקדומים של החיבור, תוך בחינה והשוואה עם כתבי היד האחרים. הספר בוחן גם את תולדות הקובץ ונוסחיו, לשונו וחומריו הספרותיים, שמקור חלקם באסלאם הקדום, ביהדות ובתרבויות אחרות.

כרך זה, הרביעי בסדרת תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים , רואה אור בשנת המאה להחלטת הקונגרס הציוני על הקמת האוניברסיטה בירושלים (וינה 1913). שלושה הכרכים הקודמים הוקדשו לשורשי הרעיון לייסד תשתית רוחנית ותרבותית לישות הלאומית בארץ-ישראל, להקמתה של האוניברסיטה ולהתפתחותה בימי 'המדינה שבדרך', עד הירידה מהר הצופים בשנת 1948, שעמם נחתם הפרק הראשון בתולדות המוסד. בכרכים הראשונים נפרשו לעיני הקורא העלילות המורכבות של כינון האוניברסיטה, במחקרים מעמיקים ופרטניים שעסקו בצדדים המדעיים, הארגונים והפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. רק מעט הוקדש לפועלם של האנשים שעמדו מאחורי מפעל זה. הכרך שלפנינו מביא את הביוגרפיות של המייסדים והפרופסורים הראשונים של האוניברסיטה, שטבעו את חותמם על כינונה והתפתחותה של האוניברסיטה בשנות המנדט. אמנם סיפורם האישי הוצג לעתים במאמרי הכרכים הקודמים - אך זאת במקוטע ובמובלע, והבלטתו כאן מציירת את תמונת ימי האוניברסיטה בראשיתה דרך סיפורם של מעצביה. שלושה פרקים בספר: הראשון בהם עוסק במייסדיה ומעצביה של האוניברסיטה, וכולל את אנשי המעש שליוו את הקמתה ואפשרו את תפקודה; הפרק השני מוקדש לראשוני המורים והחוקרים במדעים העיוניים: מדעי הרוח, מדעי היהדות וראשוני החוקרים בתחומי המשפט והחברה; בפרק השלישי מובאות הביוגרפיות של החוקרים והמורים בתחומי המתמטיקה והמדעים הניסויים. ספר זה מוקדש לאנשים שהגיעו לירושלים בנסיבות שונות מרחבי העולם ומתפוצות רבות, אך בפועלם המשותף על הר הצופים אפשרו את הגשמתו של הרעיון, שנזרע במחצית השנייה של המאה ה-19 ונשא פרי מבורך בתקופת היישוב. הם שהניחו את התשתית למעמדה הבכיר של האוניברסיטה העברית בשנים הבאות, בימי מדינת ישראל.

התנ"ך היה טקסט מעצב זהות ראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל . בתהליך בניית האומה מילא התנ"ך תפקידים סותרים: הוא הזין רומנטיקה לאומית שנתקשרה בעבר מפואר, וגם נתן חיזוק לרעיונות אוניברסליים. הוא שימש תשתית לעיצובם של אפוס ומיתוס לאומי, וגם מסד למערכי מוסר ואמונה השמים גבול ללאומנות. הוא שימש להוכחת דבר והיפוכו: את היות עם ישראל "ככל הגויים" ואת היותו "עם סגולה"; את "ארציותו" ואת "רוחניותו". התנ"ך הופקע מהקשרו הדתי והיה לאבן יסוד במערכת הסמלים הלאומיים. התרבות העברית החדשה שהתגבשה בארץ ישראל הייתה רוויה באסוציאציות ובניבים תנ"כיים. צעירים וזקנים, מדינאים ופשוטי עם התלהבו מן המקרא כמבטא את הקשר בין העבר וההווה וממחיש את זיקת עם ישראל לארץ ישראל. אולם החל משנות השבעים של המאה העשרים ירד מעמדו של התנ"ך כטקסט הקנוני במדינת ישראל. רק מי שלמד בבית הספר התיכון לפני 1967 שומר כיום על אהבתו לתנ"ך. הספר התנ"ך והזהות הישראלית עוקב אחר תהליך אימוצו של התנ"ך כטקסט לאומי מכונן בראשית המאה העשרים ואובדן מעמדו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, משנוכס על ידי היהדות האמונית. הספר כולל מסה, המתארת את התהליך הנ"ל, ומסמכים המאירים אותו.

בשנות כהונתו של מיכאל גורבצ'וב כנשיא ברית המועצות (1988--1991) התרחשו בה שינויים מרחיקי לכת שבאו לידי ביטוי בהרחבת החופש הפוליטי והתרבותי ובניסיון להנהיג רפורמות כלכליות. השינויים מצאו הד בוויכוחים סוערים בין זרמים שונים בחברה, ובמיוחד בין הדמוקרטים לבין הלאומנים. הדמוקרטים האמינו שרוסיה צריכה לאמץ דפוסים של דמוקרטיה מערבית, להנהיג רפורמות כלכליות ולהיהפך לחלק מהעולם המערבי. הלאומנים השמרניים לעומת זאת טענו שרוסיה אינה יכולה ואינה צריכה לאמץ נורמות של דמוקרטיה מערבית כי הן זרות לה ואינן טובות כשלעצמן. הם הציעו דרך שהייתה אמורה להיות צירוף של משטר אוטוריטרי ולאומנות רוסית. הספר היהודים וישראל בעיתונות הסובייטית בתקופת גורבצ'וב מתאר את השינויים שחלו בגישות של זרמים שונים בברית המועצות כלפי היהודים וכלפי ישראל. מובהרת בו הדרך שבה מעצבת העיתונות דימויים חדשים בתקופה של משבר ושינויים מהירים. המחבר בוחן בפירוט כיצד טיפל כל אחד מן הזרמים בשאלת היהודים ובדמותה של מדינת ישראל לאור ערכיו ומתוך רצונו להסתגל לשינויים הללו. הוויכוחים על דמותה של ישראל בעיתונות הסובייטית חושפים את יחסם של הזרמים השונים -- מדמוקרטים ועד אנטישמים קיצוניים – ליהודים ולישראל. הדעות שעוצבו סוף תקופת גורבצ'וב רווחות ברוסיה גם היום.

בפרובנס של המאה הי"ב החלו לעלות לפני השטח העדויות הראשונות בדבר ה'קבלה': תורת סוד יהודית, שמוסריה הציגוה כמי שבאה אליהם במסורת. ספר זה מציע עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים ומעקב מדוקדק אחרי רמזי הסוד שהם מוסרים. הספר מעלה את קיומה של תורה הממשיכה במובן הרוחני והמיסטי את יסודות הפולחן הקדום. למשל, הגייתו של השם המפורש מבטאת עבור המקובלים את סוד האלוהות ואי-הגיית חלק מאותיותיו מרמזת על הפגימה, על גלות השכינה. פגיעתו של עמלק בכיסא הכבוד היא גם חורבן מקדש של מעלה. המשמעות הבולטת של החורבן היא החורבן הרוחני והפגימה במערכת האלוהות. הספר מראה שהמקובלים היו בעלי דימוי עצמי של כוהן ושל קרבן כאחד. הוא מצביע על תפיסתם העצמית כמקדשי השם וכבוני מקדש של מעלה ברוחם. מן הדיון במקדש מתרחב הדיון לעיר ולארץ: מה הייתה עמדת המקובלים באשר לגלות, הרוחנית והקונקרטית, ובאשר לארץ ישראל, ארץ של רוח וארץ ממש. הספר גם מבקש לבחון באיזו מידה תפיסות אלה של בית המקדש ופולחנו הרוחני ניזונו ונתמכו באקלים בתי המדרש של פרובנס. כן הוא מסרטט כמה קווים עקרוניים לראשית הקבלה שעניינם המעבר מתרבות שבעל פה לתרבות שבכתב, המעבר מאזוטריקה לגילוי והתפצלות ענפי הידע מאופן הנחלתם המאחד בתוך כותלי בית המדרש. פרופ' חביבה פדיה היא חוקרת ומשוררת. מחקריה עוסקים בפואטיקה, בפנומנולוגיה ובהיסטוריה של הדת היהודית ומתמקדים בעיקר במסתורין היהודי הקדום ובזיקותיו למדרש ולמקרא, בראשית הקבלה ובראשית החסידות. מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

"סרטים כמו בני אדם, רוצים שיאהבו אותם בזכות עצמם. כך קל להם להשיב אהבה". מבטי קרבה עוסק בכושרו האינטלקטואלי וברב-גוניותו של הקולנוע מאז יומני האחים לומיאר משלהי המאה התשע עשרה ושל מריי רוזנברג הארץ ישראלי מראשית המאה העשרים, דרך יצירות מופת עולמיות (של היצ'קוק, ולס, גודאר ועוד) ועד מיטב הסרט הישראלי (מ'סאלח שבתי' ו'מציצים' עד 'ביקור התזמורת', ו'ואלס עם באשיר'). המחבר דן בשפה בהירה וצלולה בתמורות הרבות שעברו על יחסי סרט-צופה מאז נוצרו הסרטים הראשונים ועד ראשית שנות האלפיים: מצלמות אלקטרוניות זולות וקלות-תפעול, עריכה דיגיטלית, אנימציה ממוחשבת, אינטרנט ודי-וי-די מגשימים מול עינינו את החזון של 'קולנוע עט'. צילום סרטים ועיון בסרטים הופכים לנחלת הכול, הם נגישים ורב-גוניים כמו כתיבה וקריאה. בה בעת מאיימת תרבות הרייטינג על חיוניותם של הסרטים ועל כושרם האינטלקטואלי והרגשי של הצופים. כך הולך ומחריף העימות בין מיטב יצירות הקולנוע בישראל ובעולם לבין תרבות הרייטינג המדכאת והמדלדלת את היצירה המקורית ואת מקוריות היצירה – ועמן את האינטליגנציה של הצופה. מבטי קרבה זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת תשס"ז.

הספר מיועד לתלמידים בעלי ידע בסיסי בעברית, והוא כולל 17 יחידות לימוד. כל יחידה מורכבת מטקסט, ממשימות כתיבה, ממשימות הבעה בע"פ ומתרגילי לשון. נושאי הקטעים מגוונים וההתקדמות בספר הנה הדרגתית הן מבחינת המבנים הדקדוקיים והן מבחינת רמתו הלשונית של הטקסט. בכל יחידה מושם דגש רב על תרגול אוצר מילים, ובין יחידות הלימוד משולבים סיפורים לקריאה עצמית.

פירושי מדרש חכמים נכתבו בתחילת המאה השש-עשרה באיטליה, על ידי מחבר אנונימי, והם חלק קטן מתוך חיבור מקיף שנכתב על סדר פרשות השבוע. לאורך החיבור העתיק המחבר את המדרשים הקדומים השלמים, בראשית רבה ומדרשי ההלכה השלמים, כמעט ככתבם. יצירתו העצמאית הם הפירושים שנכתבו בעיקר על הפרשיות החסרות במדרשי ההלכה, ולפיך הם מצוים בשלושה חומשים בלבד, שמות, במדבר ודברים, ואף בהם לא בכל הפרשות. בעל החיבור השתדל לפרש את הפסוקים לפי פשוטם, אך נהג גם לשלב בתוכם דיונים עיוניים והרחבות פרשניות וחינוכיות. במהדורה זו נאספו, לראשונה מתוך כתב היד, פירושי מדרש חכמים מ-27 הפרשות שבהן נכתבו, וצורפו יחד על מנת להציג את דרכו הפרשנית של המחבר. למהדורה מצורף מבוא שמציג את הרקע לכתיבת הפירושים ודן בדרכי הכתיבה ובמאפייני הפרשנות של בעל הפירושים.

מאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש מצופה בדיקה מתמדת של גישתם המקצועית, של יחסיהם עם המטופלים ושל חוויותיהם האישיות מההיבטים האתיים, כדי להבטיח טיפול אחראי, המתחשב בצורכי המטופלים, בזכויותיהם ובטובתם, ותוך הימנעות מרבית מפגיעה אפשרית בהם, בעצמם או באחרים. על אף קיומם של קודים אתיים מפורטים האמורים להנחות את התנהגותם של אנשי המקצוע, במציאות הטיפולית המורכבת קשה לעתים לבחור בדרך הרצויה ביותר. מתוך הבנתנו את מורכבותן של הדילמות האתיות העולות בטיפול, באבחון, בהדרכה ובמחקר אנו מייחסים חשיבות רבה להבניית תהליך זיהוין של בעיות אתיות ולפתרונן ככלי עזר בהתמודדות עמן. את מודל שבעת הצעדים לפתרון בעיות אתיות שאנו מציעים פיתחנו תוך התייחסות לחוזקות ולחולשות של מודלים קיימים, ועל בסיס הניסיון שרכשנו בוועדת האתיקה של הפסיכולוגים. מוצגות דוגמאות לניתוח הפרות אתיות בתחומי עבודתנו השונים תוך שימוש במודל המוצע.

The aim of this commentary is to explain, with the help of an historico-philological method of interpretation, the simple meaning of the Biblical text, and to arrive, as nearly as possible, at the sense that the words of the Torah were intended to have for the reader at the time when they were written. I investigated the history and principles of the literary tradition with no less care than the development of the thematic tradition. The study of the history of the traditional themes is bound up with the study of the sources… In my opinion the sources are very different from the documents J (Jahwist), E (Elohist), P (Priestly Code), postulated by the commonly-held theory. I made every effort to note accurately all the linguistic details of the text, its grammatical niceties, its allusions, even its play upon words. It was not my object to defend any particular viewpoint or any particular exegetical method, but only to arrive at a thorough understanding of the Torah’s meaning, whatever that might be.

While the history of Zionism in America is well documented, the history of non-Zionist activities in America is less well known. An Ambiguous Partnership now tells that story. Dr. Menahem Kaufman gives a detailed account of how American public figures and Jewish organizations, self-defined as non-Zionists, were influenced by changing attitudes in American society and government towards the Zionist struggle and by the problem of Holocaust survivors in Europe. This study describes the non-Zionists involvement in the political processes in Washington and the United Nations, which eventually brought about the establishment of the State of Israel.

זהו הספר השלישי בסדרה הבין-תחומית 'סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה'. סדרה זו מבוססת על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות חוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. בדיונים בספר 'מתנועה לאומית למדינה' נדונות כמה סוגיות הנוגעות לנסיבות שהביאו להקמתה של מדינת ישראל ולשינויים שחלו בה עם תמורות הזמן. מהו הדומה ומהו השונה בין הציונות לתנועות לאומיות אחרות? מה היו הסיבות שהובילו להקמת המדינה בשנת 1948? מה הקשר בין מדינת ישראל לבין השואה? כיצד השתנה הקיבוץ מתקופת הקמת המדינה ועד לימינו? מהי ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל? מהם מאפייני הדמוקרטיה הישראלית בהשוואה לדמוקרטיות אחרות בעולם?

הפסיכואנליזה מאת אנצו יוסף בונאבנטורה, התפרסם לראשונה באיטלקית ב-1938 ויצא לאור בעברית ב-1952 מטעם המחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית. פרקי הספר הם: תופעות ההיסטריה, הלא-מודע, ההדחקה, התורה הפסיכואנרגטית של האינסטינקטים, התפתחות המיניות של האדם, החלום, הנוירוזות, הפסיכואנליזה בתולדות התרבות, ממשיכי תורת פרויד ומבקריה, ועיונים ביקורתיים מאת המחבר.

ספר זה מאגד 28 מאמרים על הבטים שונים של הסביבה והחי במפרץ אילת אשר נכתבו ע"י טובי החוקרים מהארץ בהשתתפות נכבדת מחו"ל. הספר הוא הפרסום המדעי הרב-תחומי הראשון מסוגו אשר ראה אור על המפרץ. הוא מסכם עבודות אשר הוצגו במסגרת סדנה שהתקיימה בביה"ס ללימודים המתקדמים של האוניברסיטה העברית בסתיו 2006 ולרגל הוצאתו הוא מוקדש ל-40 שנות קיומה של המעבדה הימית ע"ש שטייניץ באילת. הספר עשיר באייורים צבעוניים ומודגש בו נושא שמירת שוניות האלמוגים ושיקומן.

ספר זה הוא ניסיון חלוצי לתאר באופן שיטתי את תולדותיה של פרשנות התלמוד באירופה. חלקו הראשון של הספר, שראה אור בשנת תשנט, עסק במאתיים השנים הראשונות להתהוותה של הפרשנות שם, למן תחילת המאה היא ועד לסוף המאה היב, וכרך זה ממשיך את התיאור למאה היג והיד. לפרשנות קדומה זו, שהיא ממיטב היצירה העברית בימי הביניים, מעמד משפטי 'קלסי', כחלק בלתי נפרד מן התלמוד עצמו וכבסיס האיתן להבנתו. החיבור סוקר את מלוא היצירה הפרשנית שנתחברה בצפון אפריקה ובספרד, בצרפת ובאשכנז, באיטליה ובפרובנס, ככל שזו הגיעה לידינו, בדפוס ובכתבי יד. פרקי הספר מקיפים את הנושא משלוש בחינותיו העיקריות: (א) תיאור כרונולוגי שוטף, לכל אזור גאוגרפי בנפרד, תוך הדגשת סדר השתלשלות המסורת בכל אחד מן האזורים; (ב) הגדרת היחסים החדשים שנוצרו במאה היג בין האסכולה הפרשנית המערבית לבין האסכולה 'המזרחית': צפון אפריקה וספרד; (ג) תיאור תמציתי של הרקע המקביל בעולם התרבות והרוח בצרפת (ובספרד) עד סמוך לפתיחתה של האוניברסיטה הראשונה בגרמניה.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

ספרים רבים נכתבו על הבעש"ט. פועלו והשפעותיו הנרחבות משכו את תשומת לבם של חוקרים חשובים בעבר ובהווה, ולרבים מהחוקרים יש בעש"ט פרטי משלהם. דרכה של ציפי קויפמן בחיבור שלפנינו שונה מהם: היא אינה מנסה לשחזר את הבעש"ט ההיסטורי, האחד, אלא להתחקות בספרה אחר השתקפויות של מסורות על אודות הבעש"ט בחיבורים ובמסורות שנקשרו לר' נחמן מברסלב, נינו המפורסם. ר' נחמן ראה עצמו לא רק כמשמר, אלא כמי שממשיך את דרכו של הבעש"ט ומפתחה, בתוך מאבקים בחזיתות שונות וחדשות. אחת החזיתות החדשות הללו היא הזירה הפנימית, שעיקרה לבטיה של התודעה העצמית. המתח שבין הרצון של ר' נחמן לחקות את הבעש"ט, רגשות האשם שהוא איננו ראוי לכך, והמאמץ למצוא מוצא למצבו הנפשי המסוכסך, הם זירה אחרת של התגוששות. בכך, דמות הבעש"ט ומסורותיו עיצבו את נינו, אך בה בעת גם הנין עיצב את דמות הבעש"ט בעיני הדורות הבאים, וזוהי אחת התזות המרכזיות של הספר שלפנינו. ספרה של ציפי קויפמן ז"ל הוא תרומה חשובה מאוד להבנתן של כל אחת משתי הדמויות המרכזיות בחסידות בנפרד. אין ספק כי כמו ספרה הקודם על העבודה בגשמיות בראשית החסידות ומקורותיה, גם הוא יהפוך לנקודת ציון חשובה לחקר ההגות החסידית בדורותיה הראשונים. המחברת אינה מהססת לפלס דרך משלה בסוגיות רבות, מתוך התכתבות, לפעמים ביקורתית, עם כמה מהחוקרים החשובים. מי שיקראו בעיון בחיבורה ייווכחו בנקל כי לפנינו יצירה מחקרית מקורית ומפתיעה שמעטות כמותה. משה אידל

הספר דן בדגמים של היחס בין הכוח האלוהי לכוח האנושי בספרות המיסטית היהודית. דגמים אלה חולצו מתוך שלל טקסטים, שרבים מהם נמצאים בכתבי יד וטרם נידונו במחקר. הדיון מצביע על ההמשכיות העמוקה בין מקורותיה הקדומים של המיסטיקה היהודית, המצויים כבר בספרות חז"ל, לדיונים קבליים עד קבלת צפת במאה השש עשרה ועד בכלל. עם זאת הובלטו החידושים של הקבלה המאוחרת ויחסם לתפיסת כוחו של האדם בתרבות הרנסנס. תפיסות קבליות של הכוח מושוות לדגמים רווחים שלו בשיח המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי, כגון זה של מישל פוקו. לטענת המחבר השפיעו התפיסות הקבליות על שורשי המחשבה הפוסט-מודרניסטית בעניין הכוח בתקופת הרנסנס. במיוחד מודגשת כאן השפעה אפשרית כזאת על הגותו של ניקולו מקיאוולי. רוב דגמי תפיסת הכוח בקבלה מתארים את הדרכים שבהן, לדעת המקובלים, האדם מסוגל למשוך, לתעל, להפיץ, לעצב ואף ליצור את הכוח האלוהי, בעיקר באמצעות המצוות וכוונתן, אך יש גם דגם סביל, שעל פיו האדם הופך למעין מְכָל לכוח האלוהי הממלא את ישותו. עניינים נוספים העולים בספר הם, לדוגמה, כוחה של השפה לעומת כוח המבט והחיזיון וכן כוחה של החלימה.

גוּמחת האורות מאת אבּוּ חאמד מחמד אל־ע֗זאלי זכה להיכנס לאוצר הספרים של המיסטיקה העולמית כיצירת מופת לדורות. במרכזו פירוש עמוק על דרך הסוד של פסוק האור בקוראן (סורת האור, פסוק 35), שהיה לסמל מרכזי בזרמים העיקריים של המיסטיקה הצוּפית. מפאת חשיבותו הרבה תורגם החיבור לעברית פעמיים בימי הביניים, ובמשך דורות רבים שימש מקור השראה לפילוסופים ולמקובלים בעולמה של היהדות. עתה תורגם חיבור זה מחדש לעברית בת־זמננו . חיבור מופתי זה, מורה נבוכי הזמן של המסע הפנימי למִסתורין של האור האלוהי, הוא פרק חשוב ומרכזי בתולדות הרוחניות האנושית, ומקום רב ונכבד נועד לו ברוחניות הישראלית החדשה .

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

מאפייניה של הפואמה נבחנים בספר זה באמצעות קריאה בפואמות של שלושה משוררים – ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי, ובאמצעות סקירה היסטורית-ז'נרית של המסורת שממנה צמחה הפואמה. השילוב בין שני מהלכים אלה קושר את חלקי הספר לרצף בעל מגמה ברורה: הצגת את תפיסת העולם הגלומה במסורת שהפואמה קשורה אליה בטבורה ותיאור מופשט וקונקרטי כאחד של מאפייניה. פרקיו של הספר מתבססים זה על זה ומציגים התפתחות פנימית ברורה. קריאתם ברצף מתארת מהלך ז'נרי שבמסגרתו חלה תנועה מודרגת מתפיסת עולם נרטיבית לשבירה מוחלטת של נרטיביות ואחדות: את מקומה של הפואמה הצומחת מתוך תפיסת העולם האפית תופסת שירה סדרתית (סריאלית) המבוססת על מודולריות ועל קיטוע. הצורות הפואטיות מתחלפות בגלל שינוי בראיית עולם שאפשר לתארו כתנועה מאחדות לריבוי: מהלך שבו צורה פואטית אחת שבבסיסה האידאי אחדות ונרטיביות מאבדת את מקומה השליט לטובת צורה פואטית חדשה, שבסיסה האידאי הוא ריבוי. שלושת המשוררים שהספר דן ביצירותיהם לא זכו עד כה לדיון מפורט. נקודת המוצא בדיון על הפואמות שלהם היא בירור תפיסת העולם המסתתרת מאחורי הצורה הפואטית, אך מעשה זה מתפתח לכלל ניתוח היצירות והצגת הפואטיקה הייחודית של כל אחד מהם. משוררים אלה הרבו בכתיבת פואמות, והספר משקף לכן גם מהלך מרכזי של יצירתם כולה.

עבד פיקח ושנון, בעל לשון חריפה ואלף מזימות, מבטיח לאדונו הצעיר והמיואש להשיג למענו את הנערה שהוא אוהב. אדוניה של הנערה, הסרסור בליו, כבר מכר אותה בסכום כסף גדול לחייל מוקדוני, וזה שלח שליח לקחתה. פסאודולוס מצליח להוציא לפועל את הבטחתו בתחבולות שונות ומשעשעות. העלילה נעה במהירות מתכנית אחת לאחרת, מתחבולה לתחבולה וממעמד מהנה אחד למשנהו. מלבד פסאודולוס עולות על הבמה נפשות פועלות אחרות, שנונות ומשעשעות לא פחות ממנו, המסייעות בידו. פסאודולוס מוציא את הנערה מרשותו של הסרסור, וגם מוציא מאדונו סכום כסף לא מבוטל. המחזה מסתיים בחגיגת ניצחונו. פלאוטוס כתב את המחזה פסאודולוס בזקנתו. הוא הוצג לראשונה בשנת 191 לפסה"נ, זכה לפופולריות רבה ובמשך שנים רבות הוצג שוב ושוב.

בנובמבר 1915 , לאחר הגשת הגרסה הסופית של תורת היחסות הכללית, התיישב איינשטיין לכתוב סיכום מקיף של התאוריה לקהילה המדעית. כבר אז חשב על כתיבת ספר פופולרי לציבור הרחב ... הוא כתב על כך לידידו הקרוב מישל בסוֹ: "ההצלחה הגדולה בנושא הכבידה משמחת אותי מאוד. אני שוקל ברצינות כתיבת ספר בעתיד הקרוב על תורת יחסות הפרטית והכללית, ... אם לא אעשה כן, התאוריה לא תהיה מובנת כפשוטה, למרות שהיא כזו, בבסיסה." ספר זה הוא מסמך ייחודי בהיסטוריה של הכתיבה המדעית. זהו ניסיון לאפשר לקורא המתעניין, שאין לו רקע בפיזיקה, לתפוס ולהעריך את גדולתו של אחד ההישגים האינטלקטואליים המתוחכמים ביותר של המוח האנושי. (מתוך ההקדמה לתרגום החדש) הספרון המונח לפניכם נועד להעניק לקורא המתעניין, אך אינו שולט בכלים המתמטיים של הפיזיקה העיונית, הבנה מדויקת ככל שניתן בתאוריה של תורת היחסות מנקודת מבט מדעית, פילוסופית וכללית... נקטתי במרב המאמצים להציג את הרעיונות העיקריים באופן ברור ופשוט ככל האפשר, ובדרך כלל בסדר ובהקשר שבו הם נוצרו בפועל מלכתחילה. נראה לי שלמען הבהירות מן הנמנע הוא שלא לחזור על עצמי תכופות מבלי להתחשב ולו במעט בהצגת הדברים באופן נאה. הקפדתי לשמור על ההנחיה של התאורטיקן הגאוני ל' בולצמן, שאת ענייני הצורה הנאה יש להשאיר לחייט ולסנדלר. א' איינשטיין (מתוך הקדמת המחבר למהדורה הראשונה, דצמבר 1916)

הדפסה ראשונה אזלה לאחר חודשיים מצאת הספר לאור. עכשיו חזר למלאי! זוכה פרס ויילר לשנת תשס"ו. הפוסקים נוהגים לשלב בפסקיהם אמירות מטה-הלכתיות השאובות מתחומי המחשבה והמוסר, המדרש והאגדה, הפילוסופיה וספרות החכמה, תורת הקבלה וכדומה. שילוב זה נועד לשוות לדבריהם משנה תוקף, אם כדי להקל את חדירת הדברים ללב הנמען, אם כדי להוסיף נוי לדברים ואם מתוך רצון לנצל הזדמנות שבאה לידם להטיף מוסר ולחנך לעשיית הטוב. לעתים רחוקות בלבד הופכות אמירות כאלה לחלק מן המשא ומתן ההלכתי גופו, ומסורות אשכנז וספרד נחלקו בשאלת הלגיטימיות של השילוב. מהי עמדתו של הראי"ה קוק בשאלה זו? הספר מעלה שהרב מרבה לשלב אמירות כאלה בתשובותיו ובפסיקותיו, הרבה מעבר למקובל אצל הפוסקים העיקריים בתקופתו ובתקופה הסמוכה לה. מיצוי המשנה ההלכתית שיצאה מתחת ידיו והשוואת גישתו אל גישתם של חמישה פוסקים מרכזיים בני תקופתו חושפים כי בניגוד לעמיתיו שילב הרב קוק בהכרעותיו ההלכתיות מגוון שיקולים מטה-הלכתיים. בכך לא רק השיב עטרת מסורת אשכנזית קדומה ליושנה, אלא גם אימץ דרך ספרדית ושילב את שתי המסורות באופן הרמוני במשנתו ההלכתית. אם עד עתה דובר על 'המשנה האחדותית' של הרב קוק בעיקר מצד הפן ההגותי שלה, ולכל היותר באשר לפילוסופיה של ההלכה, הרי ספר זה, הממוקד בפן ההלכתי, מביא לידי ביטוי את משנתו הכוללת של הרב כהוויה אחדותית שריבוי פניה אינו סימן למצוקה אלא דווקא מסימני עושרה. זוכה פרס ויילר מטעם אוניברסיטת בר אילן הפקולטה למשפטים לשנת תשס"ו.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

הרפואה ניצבת בפני אחד המשברים הקשים בתולדותיה. תשתית המקצוע – יחסי האמון בין הרופא והחולה – הולכת ומתערערת, ומותירה חולים כועסים ונבוכים ורופאים מתוסכלים. משבר זה מתרחש דווקא בעת שהרפואה המדעית מאפשרת לאדם לחיות חיים ארוכים פעילים ובעלי משמעות. נקודת המוצא של הספר אדם חסר פנים היא כי הפתרון למשבר טמון בלב לבה של המערכת: יחסי הגומלין בין הרופא והחולה. שכן במערכת הבריאות קיים מנגנון הרסני הניזון מהניגוד החריף שבין מדע והומניזם. הפתרון שמציע המחבר למשבר מאפשר קיום משותף של מערכת מדעית המבוססת על מושג ה'אדם הממוצע' – אדם חסר התכונות והפנים, ועל החולה הייחודי, המצפה שהרפואה המודרנית תסייע לו להעצים את רווחתו האישית ולממש את שאיפותיו כפרט. זהו פתרון מורכב אך בר יישום. בנימין מוזס הוא רופא, חוקר ומרצה. פעילותו המדעית והמקצועית מוקדשת בעיקרה להבנת יחסי הגומלין בין הרופא לחולה בעולם הנשלט על ידי מומחים, ולעצבם מחדש. הוא פרסם ספרים, מאמרים מדעיים ומאמרי דעות. מספריו: הרפואה המודרנית – החלטות באי וודאות; רפואה בתנאי תחרות; אדם משחק אלוהים; החיים הטובים- המימד החסר ברפואה המודרנית: מחשבות של רופא ופילוסוף – יחד עם הפילוסוף דוד הד. ספר זה הוא מסע אישי של המחבר להצלת חלקת האלוהים הקטנה שלו – מקצוע הרפואה – מפני המכבש של עולם קר ומנוכר, מסע המבקש להשיב את הרופא אל החולה הייחודי השם בו את מבטחו.

הספר פרקים בפונטיקה וברישום פונטי הוא מבוא בהיר ובסיסי לפונטיקה וללימוד הגייה. קורא הספר יכול ללמוד בו מיומנויות הנחוצות להכרה, לתיאור, לרישום ולהגייה של רוב ההגאים, ואינו נדרש לידע קודם בנושא. תשומת לב מיוחדת מוקדשת להגאים של העברית המדוברת לדורותיה ולמִבטאיה. בעשרים פרקי הספר משולבים חידושי פונטיקה עדכניים משל המחבר ומשל עמיתיו. תצלומים ואיורים המקלים על ההבנה מלווים את הטקסט, ומשולבים בו דוגמות משפות חיות ותרגילים המובילים בהדרגה אל המיומנות הנדרשת מכל בלשן. את הספר מלווה תקליטור המכיל תרגילים ופתרונותיהם. פרקים בפונטיקה וברישום פונטי הוא ספר יסוד ללומדי בלשנות ובמיוחד ללומדים את מדעי הדיבור והתפיסה, וגם ללומדים הפרעות בתקשורת הלשונית. הספר – • מציג את מדע הפונטיקה בצורה בהירה ומשכנעת; • מתאים ללומדים מגוון תחומים כמו בלשנות, מדעי הדיבור, הפרעות בתקשורת; • מכיל שפע של איורים, תצלומים ותרגילים שימושיים; • מכיל דוגמות של דיבור ילידי בשפות שונות, מאזורים שונים על פני כדור הארץ. האודיו הקיים לספר זה אינו מתלווה ברכישת המוצר האלקטרוני, הוא מגיע כדיסק עם הספר המודפס בלבד.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

הספר יהודים בממלכת הסולטנים מתאר - לראשונה בספרות המחקר – את החברה היהודית העירונית במרכזי האימפריה העות'מאנית - בבלקן, באנטוליה ובפרובינציות הערביות - בעת החדשה המוקדמת, תוך דגש על המאה השבע עשרה כתקופה המעצבת של יהדות זו. זה הוא תיאור רחב וכולל, המבוסס היטב על מגוון רחב מאד של מקורות ראשוניים ומשניים, בכלל זה תעודות עות'מאניות שגילה המחבר. הקהלים והקהילות היהודיות מתוארים בספר על רקע העיר העות'מאנית, מוסדותיה וחיי היום-יום בה. פרקי הספר עוסקים במעמדם החוקי והחברתי של היהודים, בארגון הקהלי, במוסדות הקהל ובבעלי התפקידים בו. מתוארים בו העיסוקים הכלכליים של היהודים, דמותה של החברה היהודית ותרבותה, והוא דן בצדדים שונים של חיי המשפחה והיחיד ובמנגנונים החברתיים המניעים אותם. כל אלה תוך הדגשת הזיקה לחברה הסובבת ולתהליכי אקולטורציה מגוונים שעשו את היהדות העות'מאנית לליבת היהדות הספרדית.

נוסח הפנים של מהדורת ספר יחזקאל משקף את כתר ארם צובה, כתב היד החשוב ביותר של נוסח המסורה הטברני במסורת בן אשר. מתחת לו סדורים ארבעה אפרטים המביאים חילופי גרסאות מעדי הנוסח הקדומים: (א) התרגומים העתיקים – תרגום השבעים ליוונית, הוולגטה ללטינית, תרגום יונתן לארמית והפשיטתא לסורית; (ב) מגילות מדבר יהודה וציטוטי המקרא בספרות חז"ל; (ג) מבחר קטעי גניזה וכתבי יד עבריים 'חוץ-מסורתיים'; (ד) כתבי יד של אסכולות מסרנים שונות עד למהדורת מקראות גדולות של יעקב בן חיים. עורך עמית-גילן מרכוס. מפעל המקרא הוא מפעל מחקר רב-תחומי במכון למדעי היהדות ע"ש מנדל של האוניברסיטה העברית בירושלים, המוציא לאור מהדורה מדעית של המקרא: תנ"ך האוניברסיטה העברית.

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נעשתה ורשה מוקד משיכה לסופרים ולעסקני תרבות יהודים מרחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. בתוך שני דורות הייתה העיר למרכז הדינמי והפורה ביותר של ספרות ועיתונות בעברית וביידיש. כותבים שפעלו בה לא רק העשירו את התרבות היהודית אלא גם נטלו חלק פעיל במכלול החיים של יהודי פולין על מגוון האתגרים שניצבו לפניהם יום יום ושעה שעה. הציר המרכזי שסביבו נעו החיים הספרותיים היה האיגוד המקצועי של הסופרים והעיתונאים היהודים, מוסד בעל תפקיד חברתי-תרבותי חשוב ביותר ואבן שואבת לשוחרי התרבות היהודית. באיגוד השתקפו היטב תווי פניה המשתנים של הסביבה הספרותית היהודית בוורשה. בחיבור שלפנינו נחשפים לראשונה מקורות שונים הקשורים בחיים השוקקים האלה בשנים 1939-1918 ובשנות הגטו והכיליון 1942-1939. על סמך מקורות אלו ואחרים נבחנים היבטים היסטוריים וחברתיים של תקופה זו בתולדות היהודים.

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

חבורות, חוגים ושדות הם אבני הבניין של האלגברה המודרנית כפי שהתגבשה במאתיים השנים האחרונות, ומשמשים כלים חשובים בכל ענפי המתמטיקה. ספר זה בונה בצורה שיטתית ומסודרת את יסודות האלגברה המודרנית, כהמשך לקורס ראשון באלגברה לינארית. הפרקים העיקריים של הספר עוסקים בתורת החבורות, תורת החוגים ותורת השדות (כולל תורת גלואה). משובצים בו תרגילים רבים, וכן מדגם שימושים במדעי המחשב. הספר פותח לקורא העברי צוהר לעולם המופלא של האלגברה, ותואם את תוכנית הלימודים בנושא לשנים ב' וג' בחוגים למתמטיקה ברוב מוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. כמו כן הוא הכנה מתאימה לתחומים מתקדמים יותר כגון תורת ההצגות, חבורות לי, גיאומטריה אלגברית ותורת המספרים. "הספר כתוב בהרבה השראה, החל מסגנון הכתיבה הקולח, דרך בחירת ההוכחות והנושאים לכל אורך הספר, ועד לתכנונו הכללי, שהוא מרהיב. ניכר מאמץ מתוכנן ועקבי של המחברים להעלות את הקורא מעל לרמה של הפרטים הטכניים ולעמת אותו עם מהות העניין." - פרופ' יאיר גלזנר, אוניברסיטת בן-גוריון (ספר קורס)

"לתורתו של הוסרל היתה השפעה עצומה על התפתחות המחקר הפסיכולוגי […] הוסרל התקומם נגד העברת מתודות מדעי-הטבע לשדה שאין השיטה הניסויית הולמת אותו. מאמרו 'פילוסופיה כמדע חמור' נכתב בעיקרו לשם כך […] התלהבות מוסרית מפעמת במפעלו […] בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופאית […] ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית […] דרכו מהמתמטיקה אל הפילוסופיה נקבעה על-ידי חוויות דתיות עצומות." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור "במבחר שלהלן ניתנו שלושה ממאמריו של הוסרל שיש בהם כדי לייצג את השלבים העיקריים בהתנסחותה של ההשקפה הפנומנולוגית […] השפעתו של הוסרל על הפילוסופיה החדשה היתה גדולה מאוד […] גם מרטין היידגר היה תלמידו." נתן רוטנשטרייך, פתח דבר "הוסרל היה פילוסוף גדול בגלל עיקשותו היוצאת מן הכלל במשימתו הבלתי סופית: להחזיר את התקווה בשיבה אל התובנות הבסיסיות של ההכרה ולנחול ניצחון על העמדה היחסית והספקנית […] מאמצו האדיר להגיע לפנומנולוגיה היא הניסיון הגדול והרציני ביותר במאה שלנו להשיג את המקורות הסופיים של הידיעה." לשק קולאקובסקי, הוסרל והחיפוש אחר הוודאות

חוברת זו היא חוברת מבחנים שמלווה את הספר עברית מן ההתחלה חלק ב'. החוברת עוקבת אחר 16 פרקי הספר וכוללת 9 מבחנים בעקבות הפרקים. החוברת מיועדת לתלמידים הלומדים מתוך הספר עברית מן ההתחלה חלק ב' ומעוניינים לבחון את עצמם באופן עצמאי בתום כל פרק כדי להעריך את רמת הידע שלהם ואת יכולותיהם. תלמידים אלה יכולים להיעזר בפתרונות בסוף החוברת . הבחינות מתייחסות לכל האספקטים שנלמדו באותו פרק: הבנת הנקרא, כתיבה בעקבות טקסט, חזרה על אוצר מילים וידע דקדוקי. בסוף החוברת צורפו פתרונות למבחנים. הפתרונות הם לחלקי הדקדוק, אך לא לקטעי ההבנה. ההוראות הלשוניות מתורגמות לאנגלית כדי להקל על התלמידים, ובנוסף ניתנו דוגמות לפתרון התרגילים. כל בחינה כוללת קטע עם שאלות ובעקבותיו קטע כתיבה. בנוסף, בכל בחינה נכללו חומרים דקדוקיים: פועל או תחביר שנלמדו או הודגשו באותו פרק. לכמה מהבחינות צורפו גם תרגילי אוצר מילים המתבססים על הפרק הנלמד או על פרקים קודמים.

מבינים פיזיקה מודרנית הוא הספר השלישי בסדרה "מבינים פיזיקה", ונכתב על ידי מחברים מובילים בתחום. הספר עוסק במרבית הנושאים הנדונים בקורס השלישי בלימודי היסוד בפיזיקה במוסדות להשכלה גבוהה, ונועד לענות על הצורך של סטודנטים לקרוא על נושאים פיזיקאליים עדכניים בשפת אם. ניתן למצוא בספר סוגיות שעצבו את הפיזיקה והמדע החל מתחילת המאה העשרים ועד ימינו. בין השאר, נדונים נושאים כגון: תורת היחסות הפרטית, תורת הקוונטים, פיזיקה אטומית, מוליכים למחצה, לייזרים, פיזיקה גרעינית ופיזיקה של חלקיקים יסודיים. בספר מוצגות בעיות עדכניות ופתרונן, בדגש על תהליכי חשיבה והצגת רעיונות מדעיים המובילים לפתרון. שפע של איורים ותרשימים תומכים בתהליך הלמידה בכל אחד מעמודי הספר, ההופכים אותו לבהיר ונוח להבנה גם כאשר מדובר ברעיונות פיזיקאליים מופשטים. "הספר נועד לקורסי מבוא בפיזיקה הניתנים לסטודנטים למדעים ולהנדסה בתחילת לימודיהם האקדמיים. קיימת חשיבות להופעת הספר, שהרי אין ספרי לימוד בעברית בפיזיקה ברמה אקדמית בהיקף ובאיכות שכזאת... מחברי הספר מרבים בהסברים שיכולים להוביל להכרות שיטתית של הפיזיקה המודרנית, מושגיה ויישומיה הבסיסיים בטכנולוגיה ובתחומים שונים... הספר עשיר במגוון נושאי התוכן, הדגמות בהירות, דוגמאות לבעיות מבוא ודרכי פתרונן, שאלות, תרגילים, סיכומים, הערות ועוד. איכות הספר ותכניו הם תוצאה של מסורת ופיתוח הנמשך כבר לאורך עשרות שנים... אינני מכיר ספר לימוד אחר, הכתוב בשפה העברית, שיכול להתחרות במימדים אלו עם ספר זה". (פרופ' יגאל גלילי, ראש המחלקה להוראת המדעים, האוניברסיטה העברית בירושלים) ספר קורס

The theme, in essence, is that the major inconsistency explaining the general unification and modern transformation of Malayan Islam is British colonialism itself. While scholars working on Malaysian social change have hinted at this possibility, the author demonstrates it convincingly and in the process contributes significantly to our knowledge of Malaysian institutional development and to a method of exploring such change by way of legal material.

הקיבוץ והמושב הם שתי מסגרות שיתופיות וולונטריות שהצמיחה תנועת הלאום היהודית בארץ-ישראל ברוח האוטופיה הסוציאליסטית. בדומה למסגרות וולונטריות אחרות כגון, קומונות, תנועות חברתיות, מפלגות וכו', אשר משחר המודרניות הושפעו מהפרויקט הסוציאליסטי, נעשתה הבטחת השוויון המגדרי בקיבוץ ובמושב לאחד מעקרונות היסוד של אותן קהילות. הבטחה זו טמנה בחובה ניסיון ליצור חברה שיתופית חדשה שבה היה צפוי להשתנות ואף להיעלם הגבול המגדרי המפריד בין הספירה הציבורית-הגברית, מקור הכוח, הסמכות והיוקרה, לבין הספירה הפרטית - הנשית, מקור השליטה על הנשים לאורך ההיסטוריה. ספר זה, בא להציג את ההתפתחות ההיסטורית של הגבולות המגדריים בקיבוץ ובמושב, תוך הפניית הזרקור אל הספירות הפרטיות והציבוריות המשתנות. לשם כך הוא מביא קול רב-גוני ורב-תרבותי של חברות הקיבוץ והמושב, חברות חילוניות ודתיות, ותיקות ו"עולות חדשות", שדרכן הוא מציג סוגיות מן העבר ומן ההווה, וחושף נושאים שלא תמיד זכו להתייחסות ראויה. הספר שופך אור נוסף על מנגנוני שיעתוק אי השוויון המִגדרי בעידן המודרני, יהיה זה בגרסתו הסוציאליסטית, הקפיטליסטית או הבתר-תעשייתית. אחד הלקחים שהספר בוודאי תורם, הוא תיאור נוסף של המגבלות המלוות כל ניסיון לשוויון מגדרי המתמקד רק בשינוי מעמדן של הנשים - על בסיס של זהות או על בסיס של שוני עם הגברים- מבלי להשמיע דרישה זהה לגבי הגברים, ובכך לפרק את הגבולות המגדריים.

קוראי הספר הזה, למעט אלה המתמצאים היטב בהתפתחויות החדשות במיקרוביולוגיה, בפליאונטולוגיה ובביולוגיה אבולוציונית, צפויים להיתקל בהפתעות גדולות בזו אחר זו, ואולי אפילו בהלם אחר הלם. זה ספר על הקשירות לבלי הפרד בין כל היצורים על הפלנטה הזאת, אלה שחיים עכשיו והרבים מספור שהיו לפניהם. מרגוליס וסגן מציעות כאן דרך חדשה להשקיף על העולם, נקודת מבט שונה מזו שהייתה משותפת רובנו לפני עשרים-שלושים שנה. ההשקפה החדשה מבוססת על מחקר סולידי, שביצעו מדענים רבים מטעמים שונים במעבדות מסביב לעולם. ממצאיהם, לאחר שנאספו ונקשרו זה לזה, מוליכים למסקנה כי לפירוד אין מקום בטבע. הביוספרה כולה עשויה מקשה אחת, מערכת חיה ענקית ומשולבת, אורגניזם.

The present volume charts ways that may allow a larger number of historians to experiment with the comparative method. It contains articles that deal with history and problems of comparative history as well as studies that demonstrate the potential of symmetrical, asymmetrical, parallel and cross comparisons. The studies include comparisons of the Roman and Inca empires, of Muslim networks of renewal of the eighteenth century, of serfdom in Russia and slavery in the American South, of early modern European expansion and present-day globalization, of modern welfare states, and of multiple modernities. Comparative studies of feudalism exemplify some of the method’s pitfalls. The volume concludes with a report by three faculty members on the problems encountered while teaching a course in comparative history. Contributors: Peter Baldwin, Elisheva Baumgarten, Esther Cohen, Michael, Confino, S.N. Eisenstadt, Tamar Herzog, Benjamin Kedar, Jürgen Kocka, Sabine MacCormack, Diego Olstein, Susan Reynolds and Ruth Roded.

Prof. Dov Levin was one of the first researchers who recognized the value of recording oral history as one of the primary sources for understanding the events of the twentieth century. This book includes brief summaries of 611 interviews, conducted between 1957 and 2008, that were deposited in the archive of the Oral History Division of the Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Many of the interviews were conducted with Lithuanian Jews, as part of Prof. Levin's important research on the Jews of the Baltic countries in the inter-war period, during the Shoa and under Soviet rule. Other interviews deal with the history of Israel and its culture. Levin's collection of oral histories includes interviews of people from different countries, different social environments, and varied political views, reflecting the wide spectrum of his interests and studies. ספר זה הודפס ע"י הוצאת מאגנס עבור מכון אברהם הרמן ליהדות זמננו.

The Martin Buber Society of Fellows explores how individuals, groups, and societies in a variety of cultural contexts, political settings, and time periods respond to the perpetration of injustices. Approaching the concepts of revenge, retribution, and reconciliation from interdisciplinary and cross-cultural perspectives, it opens a fruitful discussion among scholars of history, literature, psychology, biology, political science, communications, sociology, religious studies, law, and philosophy. The book investigates how social groups reach and maintain an equilibrium between an emotional thirst for an immediate and unmediated response to injustices and societies’ need to adjudicate measures and sanctions that seem proportional to the breech of justice. This volume is the third in the Martin Buber Society of Fellows Notebook Series.

טיפול בתנועה ומחול: האמנות והמדע הוא מחקר מעמיק המאפשר הבנה רחבה של הטיפול בתנועה ומחול. הספר מציג את אופני היישום והפעולה שלו ואת הדרכים המובילות לשינוי. בפרקים המרכיבים את הספר אפשר למצוא אוסף מיוחד של פרספקטיבות תיאורטיות המלוות בדוגמאות קליניות ובטכניקות ייחודיות המתאימות למסגרות טיפוליות שונות. פרקים נוספים מציגים שיטות לתצפית וניתוח התנועה, מודעות להקשר התרבותי הן ביישום והן באלמנטים בסיסיים כמו השפעת ההתפתחויות במחול בעולם המערבי. הפרק האחרון דן בנושאי מחקר. ביבליוגרפיה מעודכנת מלווה כל מאמר . ספר זה התפרסם בספרדית, שתי מהדורות ראו אור באנגלית בהוצאת רוטלדג', וכן הוא התפרסם בקוריאנית, בגרמנית וברוסית.

ה'אוריינט', שבועון בשפה הגרמנית שיצא לאור בשנים 1942–1943 בעריכת וולפגנג יורגראו וארנולד צווייג, היה אחת התופעות התרבותיות הייחודיות של העלייה דוברת הגרמנית בארץ ישראל. מאביב 1942 עד לחיסולו באביב 1943 הוא שימש ביטאון ליהודים יוצאי השמאל הגרמני המרכז אירופי שהגיעו ארצה מאימת השלטון הנאצי בארצם. בנטייתו הפוליטית השמאלנית, ברקע הלא ציוני של אנשיו ובבדלנותו התרבותית והפוליטית היה ה'אוריינט' סמן קיצוני בקשת העיתונות של העלייה הגרמנית ועל כן העלה את חמתם של רבים בחברת היישוב. בה בעת היה השבועון הארץ ישראלי חלק מעיתונות השמאל הגרמני הגולה שיצאה לאור ממוסקווה ועד ניו יורק, מפריז ועד בואנוס איירס. תופעת ה'אוריינט' טרם נבחנה במחקר מונוגרפי. הספר פורס את קורות השבועון ומנתח את הסוגיות המרכזיות שנידונו בו מכמה היבטים היסטוריים: השבועון כחלק מן הגלות הפוליטית מהרייך השלישי; השבועון בראי תולדות יהדות מרכז אירופה; השבועון כמרכיב ייחודי בפסיפס התרבותי והפוליטי של היישוב העברי. הספר פותח צוהר לעולמם של אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים לא ציונים שנעקרו מארצות מוצאם בשנות הרייך השלישי והגיעו לארץ ישראל, לחברה שהאידאולוגיה השלטת בה חתרה לבניין אומה עברית.

כיצד משפיעה הפוליטיקה הבינלאומית על התערבות האו"ם באזורי סכסוך ברחבי העולם? הספר האו"ם ושמירת השלום, 1995-1988 עונה על שאלה זו. מתואר בו המפנה ההיסטורי שבעטיו הפכו מבצעי שמירת השלום של האו"ם מאמצעי זניח שהקהילה הבינלאומית נקטה בו לאמצעי העיקרי ליישוב סכסוכים. במבצעים אלה, שנועדו לקידום מטרות כגון דמוקרטיזציה, בניית מוסדות אזרחיים וביטחוניים חדשים, אספקת סיוע הומניטרי ופיתוח הכלכלה המקומית - לוקחים חלק מאות אלפי חיילים, שוטרים ואזרחים מעשרות מדינות. השפעת הפוליטיקה הבינלאומית על ההתערבויות באזורי סכסוך נבחנת מתוך גישה רב-תחומית לחקר ההיסטוריה הגלובלית, חקר ארגונים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים וחקר סכסוכים. בספר מתוארים בהרחבה דיונים שהתנהלו באו"ם הנוגעים למבצעי שמירת השלום, החושפים את נבכי ונדבכי הפוליטיקה הבינלאומית. מפורטים בו המבצעים בקמבודיה, ביוגוסלביה לשעבר ובסומליה, המהלכים שקדמו לגיבוש העמדות של המדינות החברות באו"ם לגביהם, התפיסה שעמדה ביסודו של כל מבצע, הוצאתם לפועל של שלושת המבצעים, השלכותיהם ותוצאותיהם.

המחקרים המכונסים בספר חקרי קבלה ושלוחותיה , שיצא לאור בשלושה כרכים, משתרעים על פני מאות שנים בימי הביניים ובעת החדשה. הכרך השני כולל שני חלקים. החלק הראשון דן בתופעות מרכזיות של התנועה השבתאית, בעיקר באיטליה ובתורכיה, ומכיל תעודות חשובות לחקר תורתה של תנועה זו. החלק השני עוסק בסוגיות נבחרות בחקר הקבלה בין המאות השמונה עשר והתשע עשרה, כשבמרכזו מחקרים על החסידות ועל הזרמים המתנגדים לה. בולט בחלק זה המאמר 'הרעיון המשיחי והמגמות המשיחיות בצמיחת החסידות', שהוא מאמר פולמוס כנגד תפיסתו של גרשם שלום אשר מיעט את דמותו של היסוד המשיחי בחסידות. תשבי מנתח את המקורות והמחקרים הנוגעים לשאלת יחסם של הבעשט ותלמידיו לתורת התיקון המשיחי מבית מדרשו של הארי, ומבליט את התחושה המשיחית שליוותה כמה מיוצריה העיקריים של החסידות החדשה.

הספר סוגיות נבחרות באתיקה עסקית ובאחריות חברתית דן בנושא העומד בראש סדר יומנו הציבורי ומציג את עיקרי משנתו האתית של המחבר. ייחודו בכך שהוא בנוי מפרקים עיוניים, מאירועים המבוססים על הניסיון המקצועי הרב ועל המחקרים של המחבר, ומניתוח יצירות באתיקה עסקית ממיטב הקלסיקה העולמית. חלקי הספר מתמקדים בהקשרים האתיים של מנהיגות, יושרה, מתריעים, ממשל תאגידי, שוק ההון, בנקאות, הון ושלטון, שוחד ושחיתות, עושק מחזיקי העניין, אמון, שקיפות, הגינות, קיימות, אחריות חברתית, אקטיביזם, איכות הסביבה, גלובליזציה, היבטים בינלאומיים ואתיקה בעסקים בישראל. השילוב בין מרכיבים עיוניים ואמפיריים, וניתוח יצירות שאתיקה עסקית במרכזן, הפונה להיגיון ולרגש כאחד, הוכח כתמהיל המצליח להקנות את ערכי האתיקה לסטודנטים ואנשי עסקים. המחבר מעיד בספרו שניתן להצליח בעולם העסקים תוך שמירה על כללי האתיקה במציאות הכלכלית הסבוכה של ימינו.

תדריך זה נועד לסייע למורה בהוראת הספר "עברית מן ההתחלה החדש" חלק א' מאת הילה קובלינר, שלומית חייט ושרה ישראלי בהוצאת "אקדמון" 2000. הפרקים בתדריך כוללים: פירוט החומר הנלמד בכל פרק שבספר, מתן הסברים שונים ודגשים לחומר הדקדוקי (תחביר ומורפולוגיה) והצעות הפעלה (דרכים בהן יוכל המורה להסתייע בהקניית אוצר מילים ודקדוק ובתרגולם.)

הפירוש לקהלת הוא אחד השרידים הבודדים ממפעלו הפרשני רב ההיקף של ר' שמואל בן מאיר (רשבם), נכדו של רשי – מגדולי אנשי הרוח שקמו ליהדות צרפת בימי הביניים וגדול פרשני הפשט. במהדורה ביקורתית חדשה זו מבקשים מחברי הספר להביא לפני הקורא את תרומתו הייחודית של רשבם לא רק להבנתו של ספר קהלת, אלא ללימוד המקרא כולו. הם בטוחים שיש בחיבור זה כדי לעורר את עניינו המחודש של הקורא בעולמה של פרשנות המקרא היהודית בימי הביניים ובמשמעותה לדורנו. הספר מיועד הן לחוקר המקרא והן לכל מי שעניין לו בספר קהלת, בתולדות פרשנותו ובפרשנות המקרא כולה. שני מלומדים, החוקרים ומלמדים מקרא בשני חלקי עולם, שיתפו פעולה בהוצאתה לאור של מהדורה מדעית זו: פרופ' שרה יפת, מן החוג למקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים ודר ב. סולטרס, מרצה למקרא וללשון עברית באוניברסיטת סט. אנדרוס בסקוטלנד. פרופ' שרה יפת עוסקת במחקר האמונות והדעות של המקרא, בתקופת שיבת ציון וספרותה ובחקר תולדות הפרשנות. דר רוברט סולטרס עוסק במחקר ספרות החכמה ובעיקר בספר קהלת וכן במגילת איכה.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

המאמרים והעבודות בספר חיים של אמנות הם מחווה והוקרה לפרופ' חיים פינקלשטיין, מייסד המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקר בעל שם בינלאומי של הסוריאליזם, היסטוריון של אמנות, אוצר ויוצר. אמנים, אוצרים, מבקרים וחוקרים מציגים בו התייחסויות שונות לפנים המגוונות במפעלו של פינקלשטיין ולחיי האמנות בישראל. הספר נפתח במאמרה של קטרין קוג'מן-אפל המתאר את פועלו של פינקלשטיין, ויש בו שלושה חלקים: אמנות מודרנית באירופה, אמנות בישראל, צילום וקולנוע. כל אחד מהחלקים מואר ומאויר מכיוונים שונים: מחקר אקדמי, אוצרות ויצירה אמנותית. על אמנות מודרנית באירופה, תחום הקרוב במיוחד לפרופ' פינקלשטיין, כותבים רות מרקוס, רות איסקין, זיוה עמישי-מייזלש, אסתר לוינגר ומילי הד. בחלק המוקדש לאמנות ישראלית מוצגות עבודותיהם של בועז טל ומנשה קדישמן ובמופעיה השונים דנים גליה בר אור, גדעון עפרת, רות אופק, אבישי אייל וחיים מאור. החלק השלישי, המוקדש לצילום ולקולנוע, מרחיב את היריעה מן האמנות החזותית וגבולותיה המסורתיים לאופקים נוספים של התרבות הוויזואלית. ומשתתפים בו סטיבן שרוט, שוקה גלוטמן ויאיר גרבוז. אסופת המאמרים ועבודות האמנות שבספר מצטרפים לשיח האינטלקטואלי המתמיד המתקיים בין היוצרים, האוצרים, החוקרים וסביבתם.

ספר זה בא לגולל פרשת הגותם הדתית והחברתית של התנאים והאמוראים. תוך עיון ודיון ממצה במקורות גופם, בדרכי המחקר הפילולוגי-היסטורי, מעלה המחבר תיאור חי ועד של הרעיונות וההרגשות שהתסיסו את האומה מבפנים. הוא חושף את המאבקים שהתחוללו בימי הבית השני ולאחר חורבנו ואת מהלכי הקליטה והדחיה של אמונות ודעות שבאו מבחוץ. הוא מציג את תפקידם ואת פעולתם של חכמים במשך מאות בשנים ואת גיבושם של עיקרי-אמונה, שעיצבו את דמותה של האומה במשך דורות.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

השאלה האינסופית הוא ספר מרתק למטפלים בראשית דרכם ולפסיכואנליטיקאים מנוסים, וגם לקוראים לא-מקצועיים המנסים לתהות על קנקנה של הפסיכואנליזה. כריסטופר בולס נעזר בחומרים קליניים כדי להאיר ולהבהיר את התאוריה הפסיכואנליטית בדבר הדחף האנושי לשאול שאלות. אנו מופעלים על ידי הדחף הזה, על צורותיו המגוונות, לאורך חיינו. הספר מתאר כיצד שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד מספקת תשובות הן למטפל והן למטופל ומאפשרת גם זרימה הדדית של שאלות נוספות. הספר כולל תעתיקים מפורטים של שעות טיפול אנליטיות המלווים בהערות של בולס. אלה מאירות היבטים מהותיים בשיטת האסוציאציות החופשיות וביישומה. לדברי המטופלים מוענקות משמעויות חדשות באמצעות דיון בהם עצמם, וכן במסגרת תאורטית רחבה בדבר הלוגיקה של ההמשכיות: באמצעות הקשבה ללוגיקה של האסוציאציות החופשיות, טוען בולס, אנו יכולים לגלות קול לא-מודע עשיר ומורכב יותר מזה שנגלה אם נישען אך ורק על התאוריה של פרויד ביחס לרעיונות מודחקים. בשפה קולחת, מדויקת ומשכנעת מדגים בולאס, כי הגירוי לשאול שאלות נוספות תורם לעתים קרובות לתהליך האנליטי הרבה יותר מאשר פירושן.

'תת-הכותרת ודפים רבים בספר, מתארים את נושאו כחקר החוב שחבה תורת-פרויד להגותו של ניטשה, אך למעשה ברור שהגיבור הראשי של הספר העשיר הזה הוא ניטשה, שתורתו רבת-הפנים נפרשת בעומק וברוחב מפליאים [...] הספר הזה, המקיים יותר ממה הוא מבטיח (ולא על ספרים רבים אפשר לומר זאת), הריהו בלי ספק אחת התרומות החשובות והמעמיקות ביותר בספרות המוקדשת לניטשה בשפה העברית [...] מן הנמנעות להצביע על חלק אפילו מתכני ספרו המרתק, המלא-וגדוש, של יעקב גולומב. כל מי שעניין לו בתולדות הרעיונות בעת החדשה, לא רק בניטשה ובפרויד, ימצא כאן משהו לעצמו, חידוש או הארה של סתומות בצד מבט אחר על דברים ידועים [...] עתה, שרוב יצירת ניטשה מצוי בידי הקורא העברי, ניתן לו גם ספר מקורי להנחותו בשביליה הנפתלים של ההגות הזאת, ובהנחיה זו ראוי להתברך.' - הארץ , 21.10.1988 'ספרו של גולומב מתמקד בתורה הפסיכולוגית של ניטשה ומבקש לראות בה את שורש מישנתו הפילוסופית. "עקרון העוצמה" שלו נולד מתוך שיטתו הפסיכולוגית וממנה הוא מוביל את התביעה ליישומו במעש יצירתי ומוסרי. בחינת מישנתו מגלה כאן, כי רבים מהמושגים שפיתח פרויד, בתוכם הלא-מודע, ההדחקה, הסובלימציה, האני העליון, פשר החלומות ועוד, מקופלים כבר במשנתו של ניטשה, ואפשר, אפילו סביר, ששימשו לפרויד מקור השפעה והשראה.' - ידיעות אחרונות , 23.10.1987 'הספר של יעקב גולומב מהווה תרומה נכבדה מאוד לחקר ניטשה בזמננו, ומבחינה זו חשיבותו אינה מוגבלת רק לקורא העברי [...] המחבר השכיל להאיר את המושג המרכזי במשנת ניטשה – העוצמה – בצורה מקורית וחדשנית.' - דבר , 5.2.1988 'חיבורו של גולומב נראה בעיני כמעשה-יצירה מפרה מאין כמוהו בתחום חיי הרוח ועל כך אני אסיר תודה לו.' - מעריב , 15.1.1988

המילים פיתוי ואתיקה, שבמבט ראשון נראות סותרות זו את זו, עומדות בלב הפרקטיקה הפסיכואנליטית. ויויאן שטרית-וטין פותחת ביצירת מפגש בין, מצד אחד, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המבין את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין, מצד אחר, חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש, המציב את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק, בשל מסריו המשובשים בהכרח על ידי הלא מודע שלו. האתיקה של האנליטיקאי, באחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הוא או היא לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל להשערה פסיכואנליטית חדשה בנוגע למקורות האתיקה: המקורות הנשיים האימהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר. "הספר הזה פונה לכלל הפסיכואנליטיקאים, יהיה הרקע התיאורטי שלהם אשר יהיה, שכן הוא נוגע בעומקו של גרעין המקצוע שלנו: חשיבות הסביבה הדואגת של המבוגר, בשילוב חזון פילוסופי של חוש האחריות המוסרית שלנו כלפי האחר... הספר ממלא חסר משמעותי בתרבות הפסיכואנליטית שלנו" (אנטוניו פרו, נשיא החברה הפסיכואנליטית האיטלקית לשעבר, חבר האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי ומחבר השדה האנליטי: מושג קליני).

הפילוסוף אנרי ברגסון (1941-1859), יוצר תורת ה"מֶשֶך" (durée), נתבקש פעם להסביר את תורתו בתכלית הקיצור. השיב הפילוסוף: "מה שאמרתי הוא שהזמן קיים, ושאינו בגדר חלל". בהבחינו בין הזמן בעל המציאות הממשית - ה"מֶשֶך" - ובין הזמן דמוי החלל, התכוון ברגסון לכך שהזמן הממשי יש בו משום חידוש בלתי צפוי מראש, ואין גם אפשרות לצפותו מראש וזאת מחמת יצירתיות בלתי פוסקת. בזמן הנמדד בעזרת מכשירים - הזמן של הפיזיקה - לעומת זאת, כל המתרחש ניתן להיקבע מראש בעזרת חישוב מתמטי. ואם כך, אין הזמן הפיזיקלי נבדל במהותו מן החלל, ותוצאותיה של כל תנועה בו ניתנות לחישוב מדויק מראש, ובלבד שיהיו בידנו נתונים מספיקים לכך. מאחר שעל פי ההנחה הזאת הופקע מתחולתו של ה"מֶשֶך" כל התחום הנרחב של המדעים העוסקים בתהליכים שניתן להעמידם על תנועות בחלל, טבעי היה שבבואו לבסס ולפתח את רעיונו המרכזי פונה ברגסון לחקר שתי ספֵרות המציאות העיקריות: ספֵרת הנפש או הרוח, ובחיבור שלפנינו – ספֵרת החיים. זה מקור הצביון הספיריטואליסטי-הוויטליסטי של משנתו. ברגסון יוצא נגד הניסיונות להכניס בגלוי, או להגניב, לספֵרות אלו הסבר מכניסטי השאוב מן הפיזיקה והמעניק להן מעמד של עצמיוּת, של ראשוניוּת, ואף של עילאוּת, לעומת כלל התופעות המתרחשות בעולם החומר. אמנם גם בהן יש דרגות, כמידת דריכותן הפנימית לקראת השתנות ברוכת יצירתיות, אך במרום מעלתן יש בהן מתכוּנת המוחלט. מתוך כך מצטיירת התהוותו של החומר הגולמי, נטול התנועה העצמית, כירידה ממעמד גבוה יותר, והשיטה כולה מקבלת גוון נאו-אפלטוני. ברגסון היה יהודי-צרפתי מתבולל, אך הוא לא התכחש למוצאו מקרב חסידי פולין. יש התולים בכך את נטייתו לגלוש לנימה מיסטית-משהו, המבצבצת לעתים בדיוניו הפילוסופיים, למרות הסתמכותו על עובדות המאוששות בידי מדענים. החולקים על משנתו רואים בנטייה זו פסול שאינו יאה למי שהפילוסופיה אומנותו. אולם הנימה המיסטית הפיוטית הקלה, המוסיפה לווית חן להרצאת הדברים, אינה גורעת ממשקלם של הרעיונות המובעים בניתוח המעמיק של היצירתיות בתנופת החיים, ששמו ההתפתחות היוצרת . עורך הסדרה: יעקב גולומב

שירת חייו של ר' יהודה הלוי הוא סיפור חייו של גדול משוררי ימי הביניים העבריים מאז פרסומו בטולדו שבספרד ועד מותו עם קטיעת מסעו ההרואי לארץ ישראל ולירושלים. התיאור מבוסס בפעם הראשונה על כל קובצי השירה, הדיוואנים, שנערכו בתחנות חייו החשובות של המשורר במזרח ובמערב. הכול מתוך השוואה ועימות עם מכתביו האוטוגרפים ועם מכתבי בני הדור שנתגלו ונאספו במשך חמישים השנים האחרונות בגניזת קהיר. החומר התיעודי, יחד עם החומר הספרותי שהיה גם הוא גנוז במשך שנים ארוכות מעבר למסך הברזל, נשזר כאן לכדי מסכת אחת. בחיבור נבחנת מערכת היחסים המורכבת של היהדות עם מורשתם הרעיונית של שירי הלוי שבאה לידי ביטוי בניסוח הכתובות בראשי שירים, במסירתם, ובדרכי גלגולם לאורך הדורות, ואף בדרכי קיטועם ועיבודם. בעימות עם 'ציון הלוא תשאלי' נפתח הספר, והוא נחתם בבחינה של דרכי העריכה ובזיהוי העורכים השונים של הדיוואנים. גוף החיבור עוקב אחרי קורותיו של האיש הגדול בשלושת מעגלי חייו המרכזיים, בספרד הנוצרית, בספרד המוסלמית ובמצרים, כולל המסע לארץ ישראל – שם מצא את מותו.

לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו בני ישראל לתחנתם האחרונה במסע – ערבות מואב. בתיאור קורותיהם בשלב זה של המסע הוקדשה תשומת לב מרובה להכנות לכניסה לארץ. מסופר על חילופי הדורות בעם ובהנהגה וניתנים חוקים הנוגעים לכיבוש הארץ ולחלוקתה בין השבטים. ניתוח קטעים אלה חושף את האמונות והדעות שרצו המחברים להנחיל לקוראים ואת הרקע ההיסטורי לפעולתם. הניתוח מגלה כי עמדות מגוונות ולעתים אף סותרות מצאו את ביטוין בקטעים שבסוף ספר במדבר, וכי הנושאים העולים בהם היו בעלי חשיבות רבה בתקופת החיבור. המחקר על יצירת התורה נמצא היום במעין מערבולת של דעות והשקפות ונדרשים ניתוחי טקסט יסודיים כדי לבסס עליהם את התאוריות המקיפות בסוגיה זו. הספר על סף הארץ המובטחת: תיאור ההכנות לכניסה לארץ ומקומו בהתהוות התורה הוא ניתוח מסוג זה, ולמסקנותיו יש השלכות על הבנת תהליך חיבור התורה.

סופר הכנסייה יוסטינוס מרטיר, יליד שכם-נֶאָפוליס, שנולד כפגני, הוצא להורג ברומי בסביבות שנת 165 לסה"נ. חיבורו דיאלוג עם טריפון היהודי , שנכתב שנים מועטות לפני מותו, יכול להיחשב לחלוץ החיבורים 'נגד היהודים' שנתחברו בידי נוצרים בעת העתיקה ובימי הביניים. יוסטינוס מתגלה בספרו זה כתלמיד נאמן של פאולוס, מתוך הקצנה של עמדותיו. יש בדבריו משום עדות למאבק שהתחולל בין יהודים לנוצרים על נפשות הפגנים. עיקר המאמץ של יוסטינוס מופנה להוכחה שאבד הכלח על מצוות התורה, כגון השבת וברית המילה, שבחירת האל עברה מישראל לנוצרים ושהמקרא מעיד על לידתו של ישו מן הבתולה, על אלוהותו ועל המוצאות אותו, הכול בהתאמה למסופר באוונגליונים. ב דיאלוג מאות מובאות מן המקרא, רובן ככולן מתרגום השבעים. מאלף ומרתק להשוות את הטקסטים שמביא יוסטינוס ואת הפירושים שהוא מציע אל נוסח המסורה, התרגומים הארמיים, פירושי חז"ל ועבודת המפרשים בימי הביניים. כל העניינים הללו נידונים בהרחבה במבוא ובקומנטר. ראוי שהנוטלים חלק בדיאלוג בין יהודים לנוצרים בימינו יתייחסו לטיעוני יוסטינוס, שבהם משוקעים שורשי האנטישמיות הנוצרית.

הספר סוגיות נבחרות באתיקה עסקית ובאחריות חברתית דן בנושא העומד בראש סדר יומנו הציבורי ומציג את עיקרי משנתו האתית של המחבר. ייחודו בכך שהוא בנוי מפרקים עיוניים, מאירועים המבוססים על הניסיון המקצועי הרב ועל המחקרים של המחבר, ומניתוח יצירות באתיקה עסקית ממיטב הקלסיקה העולמית. חלקי הספר מתמקדים בהקשרים האתיים של מנהיגות, יושרה, מתריעים, ממשל תאגידי, שוק ההון, בנקאות, הון ושלטון, שוחד ושחיתות, עושק מחזיקי העניין, אמון, שקיפות, הגינות, קיימות, אחריות חברתית, אקטיביזם, איכות הסביבה, גלובליזציה, היבטים בינלאומיים ואתיקה בעסקים בישראל. השילוב בין מרכיבים עיוניים ואמפיריים, וניתוח יצירות שאתיקה עסקית במרכזן, הפונה להיגיון ולרגש כאחד, הוכח כתמהיל המצליח להקנות את ערכי האתיקה לסטודנטים ואנשי עסקים. המחבר מעיד בספרו שניתן להצליח בעולם העסקים תוך שמירה על כללי האתיקה במציאות הכלכלית הסבוכה של ימינו.

לפנינו חקר התפתחותה של התנועה הציונית בארגנטינה בשנים 1935-1948. שנות השלושים, מהפכת 1943 ושלטונו של חואן פרון, השפעות הנאציזם ומלחמת העולם השנייה על יהדות אירופה, מצב היישוב בארץ ישראל ומלחמתו למדינה עצמאית – כל אלה טבעו את חותמם על תנועה ציונית דחוקה ממרכז העשייה הציונית. המחברת סוקרת אחד לאחד את התהליכים שהפכו גופים בודדים, שעיקר מטרתם גיוס כספים לקרנות, למוסדות המשתפים פעולה ביניהם בתחום הארצי וכלפי העולם היהודי. בהשפעת מפלגת פועלי ציון התחולל בתנועה הציונית בארגנטינה שינוי – מהגמוניה של הציונות הכללית אל הקמת ארגון גג, 'המועצה הציונית העליונה', שהשתתפו בה כל המפלגות הציוניות פרט לתנועה הרוויזיוניסטית. המפלגות הציוניות נטלו חלק חשוב בייסוד ארגון הגג של הארגונים היהודיים בארגנטינה, דאיא, ובהפיכת ה'חברה קדישא' לקהילה האשכנזית של בואנוס איירס, אמיא, תוך עיצוב דמותה של יהדות ארגנטינה בניגוד לשאיפותיו של השמאל האנטי-ציוני. במקביל עסקו המפלגות הציוניות בגיוס עזרה ליהודי אירופה, תוך שמירה על אופייה הציוני של ההתרמה נגד מתרימים מן הימין הלא-ציוני. חורבן יהדות אירופה העלה את קרנה של ציונות ארגנטינה בהסתדרות הציונית העולמית הן בגופים הבין-לאומיים שלה הן בקונגרס היהודי העולמי. בדיונים באום ובמגעים הדיפלומטיים לקראת קבלת תכנית החלוקה בארץ ישראל עלתה חשיבותה של התנועה הציונית המקומית עם עליית משקלן של מדינות אמריקה הלטינית.

הדיאלוגים נחשבים כיום לאחת המסות המבריקות והמעמיקות בפילוסופיה של הדת ולאחד הטקסטים המושלמים של יום. הדיאלוגים של יום הם ללא ספק יצירתו הפילוסופית המוצלחת ביותר מבחינה ספרותית. אפשר לומר בבטחה, שיום של הדיאלוגים רחוק מלנקוט עמדה תיאיסטית, כלומר עמדה המניחה אל פרסונאלי, בעל תארים של אחדות, אינסופיות, ידיעה ויכולת כוללות, ובעיקר טוב, צדק וחסד. כדי להבין את עצמתו המהפכנית של החיבור של יום, יש להביא בחשבון לא רק את הפופולאריות של הטיעון מתוך הכוונה, אלא גם את הרוח הקלווינסטית הדוגמאטית והקנאית, שאפיינה את סקוטלנד של המאה הי"ח. (מתוך המבוא)

הספר אחרון משוררי האלהים עוסק בראשית השירה הדתית המודרנית בארץ ישראל כפי שהשתקפה ביצירתו המוקדמת של יוסף צבי רימון (1889¬-1958), על רקע התהפוכות הרבות שעברו על היישוב היהודי הישן והחדש בעשורים הראשונים למאה העשרים. שלא כשירות אחרות, דתיות ודתיות-למחצה, שעסקו לעתים בעניין הדתי לשם דיון בנושאים אישיים או ציבוריים – העמידה שירת רימון במרכז עולמה בעיקר את האלֹהים והרדיפה אחריו, כמו גם המחאה נגדו. אלֹהיו של רימון לא היה אלֹהים אוניברסלי, דאיסטי או אלֹהי הנשגב. רימון הקדיש את חייו ואת מפעלו הספרותי, על פי עדותו, לאלֹהי ישראל, האל ההיסטורי המיוחד של העם היהודי, על מרחב מסמניו התרבותיים והלאומיים, כפי מעמדו במסורת הדתית. שירתו של רימון מתבססת, ככל שירה דתית גדולה, על טקסטים מגוונים, לעתים מרבדים לשוניים היסטוריים רחוקים. רימון השתמש במקרא, בתלמודים, במדרשים, בשירת ימי הביניים והפילוסופיה היהודית, בקבלה, בחסידות, בלשון ההשכלה ובספרות העברית המודרנית. השימוש בטקסטים אלו אינו חיצוני או אקראי, אלא שימוש מושכל של אדם שהכיר לפנַי ולפנים את הספרויות הללו ונהג כלפיהן יחס של קדושה דתית. משום כך, יש להיאזר בסבלנות בעת הקריאה; היא תשתלם. שירה מעין זו דורשת זמן כדי לחלץ מתוכה, רובד אחר רובד, את מכלול המשמעויות האצורות בה. קריאה בשירי רימון משולה למסע בזמן, שבו נגלים לקורא עולמות חבויים, שדורות שלמים עסקו בהם באהבה וביראה עד שהותכו יחד על ידי המשורר בשיריו.

ספר זה דן במאפייניו של הרעיון המשיחי על גלגוליו ההיסטוריים וביטוייו בהגותם ובעולמם של הוגים רחוקים זה מזה כיצחק אברבנאל, שלמה מולכו, המהר"ל מפראג, מנשה בן ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק ויששכר שלמה טייכטהאל. כולם היו שותפים לחיפוש אחר משמעותה הדתית של הגלות, שנחוותה בגילוייה המשבריים והטרגיים מראשיתה של העת החדשה בתולדות ישראל בגירוש ספרד ועד דור השואה, ולמתן פשר לציפייה לגאולה, שמוראות ההיסטוריה הפכו אותה לשאלה חיונית ודחופה בכל דור מחדש. ההוגים שהשקפותיהם על גלות וגאולה ועל המעברים ביניהן נידונות באסופה שלפנינו הם בני דורות שונים זה מזה, אבל כולם היו שותפים לשאלות הנוקבות שהעלו החיים בגלות וההתמודדות עם פרצי אנטישמיות ורדיפות, עם המרה, עם עלילות דם וגירושים, עם אינקוויזיציה ופרעות, עם שרפת ספרי קודש והעלאה על המוקד של כופרים ומאמינים. הסבל וחוסר האונים שהיו לעתים מזומנות מנת חלקם התפרשו בזיקה לרעיון המשיחי ולמחשבה המיסטית; אלה הבטיחו זווית ראייה על-היסטורית, שלפיה משמעות הסבל של עם ישראל היא שהסבל משמש דרך ודאית לגאולה. לפנינו תיאור היסטורי-פילוסופי של גלגוליו השונים של הרעיון המשיחי במיסטיקה ובהגות היהודית. ההקשרים השונים שבהם נבחנת המשיחיות מבהירים, עם הופעתם זה לצד זה, את מעמדה המרכזי של המשיחיות בתרבות היהודית המודרנית. בספר הקדמה מאת: רחל אליאור

בצרפת הצפונית צמח ועלה במאה היא אחד המרכזים היהודיים המפורסמים ביותר באירופה בימי הביניים. תוך זמן קצר הוא הפך למרכז הרוחני היהודי החשוב ביותר באירופה הנוצרית. חכמי צרפת הראשונים בא לדון בהתפתחות זו ולבחון את גורמיה ואת תוצאותיה. מתוארים בו בהרחבה קורותיהם של חכמי צרפת, מפעלם הרוחני והספרותי, דרכם בהנהגת הציבור וחלקם בפולמוס היהודי-הנוצרי. מקום נרחב מוקדש לדיון בזיקתם של חכמים אלה אל מרכזים יהודיים אחרים באותה עת, במיוחד אשכנז וספרד. חכמי צרפת הראשונים דן בפועלם של כמה מגדולי החכמים בימי הביניים ובהם רשי, ר' יוסף קרא ור' שמעיה. הדיון ברשי ובבית מדרשו, על קווי האופי המייחדים אותו, סולל דרך להבנת התפתחותם של חיי הרוח בצרפת ובאשכנז למן המאה היא ועד לתקופת בעלי התוספות. לפנינו חיבור ראשון המסכם תקופה עלומה זו, תוך הסתייעות בכתבי-יד רבים שעדיין לא ראו אור. הספר נועד לחוקר, למורה, לקורא המשכיל ולכל מי שתולדות עם ישראל וחכמת ישראל קרובים אל לבו.

בין היטלר לצ'רצ'יל חושף פן עלום בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה: ניסיונו של גורם בכיר בממשלת פולין הגולה להידבר עם הנהגת הרייך השלישי ומאמץ מוצלח של גופי הביון הבריטיים לסכל הידברות זו בעודה באבּה. מאורע מפתיע ומרתק זה מתואר בספר דרך סיפוריהם האישיים של שני גיבוריו הראשיים, יהודים ילידי פולין. אחד מהם תיווך במגעים האמורים והשני סייע לבריטים בלכידת המתווך בן עמו, בהבאתו לארץ ישראל וברציחתו כאן ללא משפט. הודות לניתוח מדוקדק של דיווחי המרגלים והדיפלומטים הפולנים, הבריטים, הגרמנים והרוסים, שנחשפים כאן לראשונה, מתוודעים הקוראים למגעיה החשאיים של ממשלת בריטניה הן עם גרמניה הנאצית והן עם ברית המועצות הקומוניסטית . בתוך כך הספר קורא תיגר על התפיסה המקובלת, שעל פיה כיבוש פולין בידי הנאצים היה פרולוג ודאי למלחמת העולם השנייה. בשנה וחצי הראשונות שלאחר 1 בספטמבר 1939, מנהיגי אירופה, וביניהם בכירי פולין ובריטניה, עסקו בתמרונים מדיניים קדחתניים שנועדו להגן על האינטרסים הלאומיים והאישיים שלהם ובפועל יכלו לסיים את הלחימה ביבשת בטרם תהפוך לאסון הגדול בתולדות האנושות. הספר תורם תרומה חשובה וייחודית למתעניינים בתיאוריה ובפרקטיקה של היחסים הבינלאומיים.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש

הקריאה לעריכת משאל עם חוזרת ונשמעת במדינת ישראל בשכיחות רבה, ואף על פי כן מעולם לא התקיים בישראל משאל עם. כלי הכרעה זה הפך לפנטום בפוליטיקה הישראלית. הקריאה לעריכת משאל עם נסמכת על ההנחה שפתרונן של סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת איננו אפשרי במערכת הפוליטית הקיימת ושנכון להפקיע ממנה את ההכרעה בעניינן ולהעבירה ישירות אל האזרחים. לא מקרה הוא שהנחה זו נשמעת בד בבד עם התביעות לרפורמה בשיטת הבחירות ולקיום בחירות מקדימות - פריימריז - במפלגות. האם משאל עם אכן מתאים למערכת הפוליטית הישראלית? הייתכן שבאימוץ משאל עם ככלי הכרעה טמונות סכנות? האם יש סתירות בין אימוץ כלי הכרעה זה, המזוהה עם דמוקרטיה ישירה, ובין הדמוקרטיה הישראלית? במאמרים שבקובץ פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם המחברים מציעים ללמוד מניסיונן של מדינות שקיימו משאלי עם בעבר ובהווה ולבחון את השימוש בהם במבט השוואתי. בצד המבט ההשוואתי נדונה מידת התאמתו של כלי הכרעה זה לפוליטיקה ולחברה בישראל. סוגיות אלה נבחנות לאורן של דיסציפלינות שונות, ובהן מדע המדינה, סוציולוגיה, פילוסופיה ומשפטים.

מנחת שי לר' ידידיה שלמה נורצי הוא חיבור העוסק בצורתן, בניקודן ובמסורתן של תיבות המקרא כסדר הכתובים, ומטרתו לברר וללבן את גרסאות המקרא בענייני כתיב, ניקוד וטעמים, ולקבוע את הנוסח המבורר והנקי משגיאות. החיבור נדפס לראשונה במנטובה באמצע המאה הי"ח (מחברו חי כמאה שנה קודם לכן) ומאז חזר ונדפס במקומות שונים, לרוב בחלקים, ולעולם בצמוד למהדורות של חומשי התורה, של חמש המגילות או של חלקי המקרא. החיבור משמש היום לנזקקים לו על פי הנדפס במקראות גדולות (דפוסי וילנה / ורשה / וינה וצאצאיהם), שבהם הובאו החלקים המתאימים אחרי כל ספר מספרי התנ"ך. גם היום נחשב החיבור מורה דרך בענייני הנוסח ומשקף פסיקות חשובות בדרכי הכתיבה והקריאה במקרא. חוקרים ולומדים הנזקקים לו ומכבדים את הכרעותיו. זאת אף על פי שנוסח החיבור כמות שהיה לפנינו (בעיקר במקראות גדולות) נדפס בשיבושים רבים, וחלק גדול מן הניקוד והטעמים שסימן מחברו שונו בו או הושמטו, ובכך נמנעת הבנת העניין ולעתים גם משתבשת עד כדי היפוך כוונת המחבר.

אסופת המאמרים בספר "השפה העברית בעידן הגלובליזציה" פונה הן לחוקרים והן למורים העוסקים בהוראת השפה בשדה ומאפשרת לקורא עיון מקיף ומגוון בהיבטים שונים הנוגעים לעברית. הקובץ מביא אל קדמת הבמה סוגיות מחקריות העוסקות בעברית בהקשריה התרבותיים, החברתיים והלשוניים ודן במצבה של השפה בישראל ובעולם, כמו גם בתכניות לימודים עדכניות להוראת עברית כלשון נוספת. ייחודו של הספר מוצא את ביטויו בשילוב בין תיאוריה לפרקטיקה, בעיסוק בעברית כשפה ראשונה, כשפה שנייה וכשפת מורשת כאחד, בהתייחסות ללומדים בגילאים שונים ולהקשרי אוכלוסייה מגוונים – דוברי עברית מלידה, המגזר הערבי בישראל וקהילות התפוצה היהודית. בספר שלושה שערים. השער הראשון דן בנושאים אלה: מרחב הקיום של העברית במציאות העולה מיחסי ישראל-תפוצות; העברית במחלקות ללימודי יהדות ותיאולוגיה באוניברסיטאות באירופה ובאמריקה; הדילמה הנוגעת ללשון התפילה; הקשיים שבפניהם עומד הקורא המודרני בבואו להתמודד עם הטקסט הקלסי; התמורות בעברית של ימינו במישורים הלשוני והחוץ-לשוני; הישגיהם של תלמידים עולים בעברית הלימודית-אקדמית; הביסוס התיאורטי לפיתוח תכניות הלימודים בעברית כשפה ראשונה וכשפה שנייה; מודל למדיניות לשונית בחברה רב-לשונית ורב-תרבותית כישראל. השער השני מציג את תכנית הלימודים החדשה ללומדי עברית במגזר הערבי ותכניות לימודים להוראת עברית בתפוצות למן הגיל הרך, דרך כיתות בית הספר היסודי ועד לכיתות חטיבת הביניים והחטיבה העליונה. בשער השלישי מובעת דאגה באשר לעתידה של העברית בישראל ובתפוצות בעידן הגלובליזציה.

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

השירה והפיוט הם חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום-יומי של יהודי צפון אפריקה. אין אירוע בחיי הקהילה או בחיי הפרט שאינו מלווה בשירה ובפיוט המתאימים לו. השירה חובקת את מעגל השנה על כל מועדיו ואת מעגל החיים על כלל תחנותיהם. ומילות השירים ולחניהם מתנגנים באוזניהם של יהודי צפון אפריקה והם חלק מזהותם. שירים בני מאות שנים שחיברו משוררי ספרד ושירים 'צעירים' יותר שכתבו משוררי צפון אפריקה חיים ומושרים עד היום. הספר מציג בהרחבה את השירה העברית בצפון אפריקה על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה, מקצביה ותבניותיה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנה שלמה של בני הקהילה הגדולה במדינת ישראל כיום.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם.