מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מרגלי היערות חושף - בפעם הראשונה - את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

נפתלי וגנר יוצא למסע מוזיקלי מרתק בספרות: הוא קורא את תיאורי הנגינה והמוזיקה בעשרות סיפורים ורומנים בעיניו של מוזיקולוג ופרשן תרבות ומגיע לתובנות מפתיעות ומרגשות. בלזק ותומאס מאן, ביאליק ויהושע קנז, אליס מונרו ועגנון, מורקמי ויזהר ועוד רבים מתגלים בקריאתו המעמיקה של וגנר כפרשנים נועזים של הכוחות הטמונים בנגינה ובחוויה המוזיקלית. וגנר קושר, במיומנות ובשאר רוח, בין היצירות והקטעים המתוארים, לבין היצירות המוזיקליות עצמן ומגלה לקוראים, גם אלה שאינם בקיאים ברזי התווים ותורות המוזיקה, את מוקדי המשמעות שמצאו הסופרים במדיום המוזיקלי. מתוך כך נפרשים בספר נופי-ענק של היסטוריה, שינויים תרבותיים ומתחים פוליטיים. וגנר מפרש בדרך מרתקת ובסגנון הספוג בהומור מוזיקולוגי אופייני ("גלן גולד ניגן עצמו לדעת") כמה מהיצירות הנודעות ביותר שנכתבו על נגינה, כסיפורו המופתי של טולסטוי "סונטת קרויצר" או "טריסטן" של מאן, אך בעיקר מגלה אוצרות גנוזים החומקים לעתים מעיני הקוראים וחושף את כוחה של המוזיקה בתוכם. פרק גדול בספר מוקדש לזיקה הרומנטית בין מוזיקה, תשוקה ומוות. זוהי המוזיקה הקטלנית . אולם וגנר מרחיב אותה הרחק מן העולם הרומנטי למחוזות חדשים הנוגעים במודרניזם ובהיסטוריה של הדורות האחרונים. אחד משיאיו של הספר הוא הפרק המוקדש ליצירתו של יוסף בור "רקוויאם לטרזינשטדט" המגולל את סיפור ביצועו של הרקוויאם של ורדי במחנה טרזינשטדט על ידי מוזיקאים יהודים הכלואים בו. פירושו של וגנר חושף באירוע הזה רבדים עמוקים ומקיפים הנוגעים בהיסטוריה התרבותית המערבית כולה.

כיצד משפיעה הפוליטיקה הבינלאומית על התערבות האו"ם באזורי סכסוך ברחבי העולם? הספר האו"ם ושמירת השלום, 1995-1988 עונה על שאלה זו. מתואר בו המפנה ההיסטורי שבעטיו הפכו מבצעי שמירת השלום של האו"ם מאמצעי זניח שהקהילה הבינלאומית נקטה בו לאמצעי העיקרי ליישוב סכסוכים. במבצעים אלה, שנועדו לקידום מטרות כגון דמוקרטיזציה, בניית מוסדות אזרחיים וביטחוניים חדשים, אספקת סיוע הומניטרי ופיתוח הכלכלה המקומית - לוקחים חלק מאות אלפי חיילים, שוטרים ואזרחים מעשרות מדינות. השפעת הפוליטיקה הבינלאומית על ההתערבויות באזורי סכסוך נבחנת מתוך גישה רב-תחומית לחקר ההיסטוריה הגלובלית, חקר ארגונים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים וחקר סכסוכים. בספר מתוארים בהרחבה דיונים שהתנהלו באו"ם הנוגעים למבצעי שמירת השלום, החושפים את נבכי ונדבכי הפוליטיקה הבינלאומית. מפורטים בו המבצעים בקמבודיה, ביוגוסלביה לשעבר ובסומליה, המהלכים שקדמו לגיבוש העמדות של המדינות החברות באו"ם לגביהם, התפיסה שעמדה ביסודו של כל מבצע, הוצאתם לפועל של שלושת המבצעים, השלכותיהם ותוצאותיהם.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

16 באוקטובר 1943 היא מן היצירות העזות, המזעזעות והמרהיבות ביותר שנכתבו על פרשה אחת מתוך השואה של יהודי אירופה. המפתיע בטקסט הזה הוא הצירוף המתקיים בו בין תיעוד עיתונאי שנעשה בזמן אמיתי כמעט, כתיבה ספרותית מפוארת, בעלת עוצמה פואטית ורגשית מטלטלת, ומסה הגותית מעמיקה על דפוסי ההתנהגות הנאציים ועל "מסורת המכות וההסכנה למכות" של היהודים. ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטִי – יהודי-איטלקי, סופר, עיתונאי, מבקר וחוקר ספרות דגול – פורס ב- 16 באוקטובר 1943 את מסכת ההתהוות של האימה: גירוש יהודי גטו רומא. הסיפור (כי הוא קודם כול סיפור) חושף בכוח המזכיר רגעים בטרגדיות עתיקות מעין דקדוק שמכוחו מתרחש גירוש של קהילה יהודית בתוך מנגנון ההשמדה הנאצי; דקדוק שגם אם הוא חד-פעמי, יש בו איזו חוקיות עמוקה, מבעיתה, בין הדורס ובין הנדרסים. מבין סדקיו של התיאור הקפדני מבצבצים גם פרקי היסוד של המיתוס היהודי: בשיאו של הגירוש עולה פתאום זכר שיירי המצה הנשמרים בליל הסדר ומתוכם – יציאת מצרים, ובסיומו הנורא, בדממה הנותרת לאחר השלמתו של הגירוש, מביא דבנדטי את פתיחתה של מגילת איכה – "איכה ישבה בדד", והפעם – בלטינית, כהצבעה מתריסה אל עבר הנצרות המחרישה למראה הפשע הזה. בספר כלולות עוד שלוש מסות קצרות הנוגעות ברגעים שוליים יותר, אך עקרוניים, בתולדות השואה, וכל אחת מהן מרתקת בתובנותיה הנוקבות. חשובה במיוחד, דווקא היום, היא "שמונה יהודים" העוסקת בסוגיית האפליה המתקנת (של היהודים לאחר ההשמדה הנאצית ובכלל), המראה עד כמה כרוכה האפליה הזאת, האהבה והחסד המורעפים בדיעבד על מי שפשעו נגדם, באפליה הגזענית עצמה.

העולם שסביבנו מורה לנו בדרכים שונות כי הוויה צעירה - 'נעורים' - ראויים להיות משאת ליבנו. אך מהם 'נעורים' וכיצד הם קשורים לעולם המודרני ולתהליך של חילון, להבנייתה של זהות אישית וקולקטיבית, להופעתן של תופעות פוליטיות שהסעירו את המאה העשרים ולתולדות הציונות ומדינת ישראל? הקובץ תור הנעורים: נוער יהודי-גרמני בעידן המודרני מאפשר דיון מחודש בשאלות אלו מנקודת מבט היסטורית. זאת באמצעות דיון ביקורתי וחדשני בביטויו, בתרגומיו ובתוצריו היהודיים של מושג 'נעורים', שכונן במרכז אירופה דובר הגרמנית בנסיבות של 'משבר תרבות' במפנה המאה התשע עשרה. היה זה מושג של 'נעורים' שדיבר על אידיאל של קיום צעיר ועצמאי - מעין מחוז של צעירים - מחוץ למסגרות החברה, התרבות והחוק, כנגד המסגרות הללו, וכתשובה למשבר שבו הן שרויות לכאורה. השפעתו הדהדה במסגרות התרבותיות והחברתיות של התקופה, וביניהן תנועת הנוער הגרמנית והתרבות המיוחדת שלה, והיא מהדהדת עד ימינו. המאמרים המכונסים בקובץ דנים בשאלות תיאורטיות הנוגעות לתפיסת הזמן, האסתטיקה, הדתיות והמיניות השזורות במושג 'נעורים', לצד התייחסות לתופעות היסטוריות, כגון תנועות נוער ציוניות ולא ציוניות, חוגים אינטלקטואליים והתארגנויות פוליטיות של יהודים במרכז אירופה. כל התופעות הללו נותנות ביטוי לאופן שבו פרטו צעירים יהודיים את האווירה הכללית שרווחה באותה עת למשמעויותיה היהודיות הן באירופה הן לאחר ההגירה ממנה לפלשתינה. המאמרים נותנים ביטוי לקשר שבין היסטוריה כללית והיסטוריה יהודית. הם משקפים את המחקר ההיסטורי העדכני, את אופיו פורץ הגבולות, הערנות הגוברת לסוגיות של מגדר ודתיות, כמו גם הבחינה המתמדת של מקורות חדשים ושל פרספקטיבות חדשות לניתוח. חוקרים ומתעניינים בהיסטוריה אירופאית מודרנית, היסטוריה יהודית, תולדות הישוב, לימודי תרבות וחינוך, ימצאו באסופת המאמרים מקור לדיון ומחשבה.

אהרן אפלפלד הוא אחד מבחירי הסופרים בתקופתנו. יצירתו זכתה בכל הפרסים הספרותיים החשובים בארץ ונחלה הכרה בין-לאומית רחבה, ונכתבו עליה עשרות מחקרים וביקורות. בספר המחבר מנסה לעמוד על אופייה של תמונת העולם העולה ממכלול יצירתו של אפלפלד. הדיון מתמקד בשלוש סוגיות מהותיות לעולמו של הסופר, הנבחנות מזוויות ראייה לא שגרתיות שמאתגרות את הנהלים המקובלים של השיח האקדמי, והוא מניב תובנות חדשות ומפתיעות. השער הראשון בספר מוקדש לסוגיה שעניינה הדרך שבה התמודד אפלפלד עם תקופת ילדותו המוקדמת, שממנה נשארו לו, לדבריו, רק רסיסי זיכרון מטושטשים. מתואר כאן מהלך השחזור האמנותי של ממד הזיכרון של אותה תקופה מכרעת, כפי שהתגבש שלב אחר שלב, למן תקופת ביכורי יצירתו של הסופר, בראשית שנות החמישים, ועד לנובלה 'תור הפלאות' (תשל"ח) המסמנת את שיאו של המהלך הזה. השער השני בספר מוקדש לסוגיה שעניינה אופייה של הממלכה הספרותית רחבת הידיים שאפלפלד ברא במשך עשרות שנים. המחבר מסרטט את גבולותיה של הממלכה הזאת, מתאר את מחוזותיה השונים על מרחביהם האופייניים ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם. כמו כן הוא מנסה לברר של מי ה'עיניים' שדרכן מעוצב העולם הבדיוני, ואם עולם זה נתפס כאובייקט שאפשר 'לכבוש' אותו באמצעים אמנותיים. השער השלישי בספר מוקדש לסוגיה שעניינה העמדה הרליגיוזית של אפלפלד. מקום מרכזי כאן תופס הדיון במתח המורכב, המאפיין את רוב סיפוריו, בין הזיקה לשבט היהודי ואמונתו לבין הזיקה להוויה גויית-פרימיטיבית. בהקשר זה נבחנים שני ניסיונותיו העיקריים של הסופר (ב'הכתונת והפסים' וב'קאטרינה') למזג בין היסודות הכמו-סותרים, ונעשה ניסיון לעמוד על הגיונם האמנותי, על שורשיהם הביוגרפיים-פסיכולוגיים ועל ההשלכות ההגותיות העולות מהם. השילוב בין זוויות הראייה שדרכן נבחנות הסוגיות המרכזיות בשלושת שערי הספר יוצר מערך עיוני מורכב שבאמצעותו נבחנת סוגיה נוספת, שכל דיון רציני ביצירתו של אפלפלד חייב לעסוק בה: סוגיית נוכחותה ומעמדה של השואה במכלול היצירה שלפנינו על השתמעויותיה השונות – האמנותית, החברתית-רעיונית וכו'.

בשלהי ימי הביניים התוודע המערב הנוצרי למגוון רחב של כתבים ורעיונות משל היהדות הבתר-מקראית, ובהם גרסאות שונות של תורת הסוד. בעת החדשה המוקדמת התפתחה היכרות ראשונית זו והפכה לציר מכונן של שיח בין-דתי. שיח זה מוכר כיום בכינויו 'קבלה נוצרית'. הטקסט המוגש כאן לקורא העברי, שתורגם בפעם הראשונה לשפה מודרנית, חובר במקורו במאה השבע עשרה. טקסט זה מבטא היבט ייחודי של השיח הבין-דתי: בעיצומה של תקופה שבה אירופה שקועה במלחמות דת אכזריות מתנהל כאן פולמוס דתי חריף, אך הוא מבוסס על היכרות מעמיקה עם תרבותו של האחר. חיבורו הקצר של הבישוף יוהנס קרמואל לובקוביץ נועד להגן על הצורך בתרגום עברי לחיבור מרכזי של גדול הסכולסטיקנים הנוצרים במאה השלוש עשרה – תומס הקדוש מאקווינו. קרמואל סוקר את הזרמים הדתיים בני הזמן, בבקשו להוכיח את האתאיזם שבהם ולשכנע את הקורא היהודי שתועלת רבה יפיק מעיון בחיבורו של תומס. עיקר חִציו מכוונים כלפי כתבי המקובלים, ובייחוד 'פרדס רימונים' לר' משה קורדובירו. מגמתו להוכיח כי המקובלים, שאותם הוא מציג כמורי התאולוגיה העילאית והנסתרת של היהודים, רוקנו את העולם הנברא מכל זכר לבוראו והם עסוקים בפולחן הספירות. ביקורת זו על התאוסופיה והתאורגייה הקבליות חושפת מבני עומק מרתקים של שפה תרבותית ודתית. אלה מאירים תקופה רחוקה, ויתר על כן, הם מצביעים על שאלות שניתן להעלות גם כיום. יחד עם המבואות וההערות הספר פורס בפני הקורא תרבות שלמה שכמעט אינה מוכרת עוד בימינו, ורבה תרומתו להבנת תהליכים מרכזיים בתולדות הקבלה ובתולדות המחשבה האירופית. הוסיף הערות לטקסט: יוסף שורץ.

מזה מאה ועשרים שנה הולכת ונבראת בארץ ישראל תרבות ישראלית. מה היא תרבות זו? הניתן בכלל לדבר על תרבות אחת? האם מה שנוצר בארץ המזרחית הקטנה הזאת בתחום התרבות שייך עדיין למורשת היהודית? רבנים חרדיים רואים בתרבות ישראל החדשה ריקנות חסרת משקל. את החברה הישראלית המקיימת אותה הם מדמים בדרשותיהם לעגלה ריקה, שצריכה לפנות את הדרך לעגלת האורתודוקסיה הטעונה תורה ומצוות. מבקרים חדי לשון ובעלי תאוריות חובקות עולם טוענים כי אין לנו בארץ אלא הוויה מומצאת, מקסם שווא שפוליטיקאים בדו מלבם וכפו בכוח השלטון על שורת מיעוטים מקופחים. לשיטתם של אלה ביקשו העסקנים הציוניים למחוק את התרבות האותנטית של מגזרים שלמים בחברה והקימו ממסדים שמרניים ומדכאים שכל מטרתם להנציח את הבדיה התרבותית. העגלה המלאה הוא קובץ מחקרים המציג את התרבות הישראלית כיצירה היסטורית עשירה, חיה ותוססת, יצירה המשקפת הוויה מלאת ניגודים, עתירת השפעות ולמודת מאבקים שצמחה במפגשיהן של קבוצות מהגרים ועוצבה בין האידאולוגיה לספונטניות. הזמר העברי, החזנות הישראלית, צורתם של גגות הבתים במושבות, התנ"ך, הצבא – אלו ועוד תחומים רבים הם בין הנושאים הנידונים בספר ומאירים את מורכבותה ואת חיוניותה של התרבות הישראלית.

כיצד באמת צייר מונה את הסדרות שלו? עד כמה השפיעו כתבי קאנט, גתה ורוסו, ודברי הביקורת של בודלייר וזולא, על אמני המאה התשע עשרה? הידעתם שרנואר היה גם תאורטיקן של אמנות? מה היו המגבלות החברתיות שאתן נאבקו האמניות מוריסו וקסאט? כיצד באו חיי האמנים לידי ביטוי ביצירותיהם ? הספר שער לאמנות המודרנית בא לענות על שאלות אלה ורבות אחרות באמנות המאה התשע עשרה – כור מחצבתה של האמנות המודרנית – מאה רבת תהפוכות הן בתאוריות על האמנות והן בהגותם של פילוסופים וסופרים שאתם ניהלו האמנים שיח פורה. באמצעות תאוריות אלה נבדקות הנחות היסוד של שלוש התנועות שהתפתחו בו־זמנית בראשית המאה: האידאליזם ששלט באסכולה הנאו־קלסית הניכר בציוריהם של דויד ואנגר; הסובייקטיביות של האסכולה הרומנטית שהתגלתה בנופים של פרידריך וטרנר, ביצירות מלאות ההבעה של גויא ודלקרואה ובפיסול של רודן; וכן ההתבססות של האסכולה הנטורליסטית על החיים בהווה הנראית בנופים של קונסטבל וקורו ובדמויות של מילה וקורבה. תנועה זו התפתחה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה לאימפרסיוניזם באמנותם של מאנה, דגה, מונה ורנואר. ניתוח מגוון הסגנונות שפיתחו סרה, סזאן, ון גוך, גוגן, רדון ומונך בסוף אותה מאה חותם את הספר . הטקסטים שבספר מאירים באור חדש את יצירות האמנות שהן שער לאמנות המודרנית. הדברים תורגמו לעברית – לרוב לראשונה – תוך שמירה על סגנון הכתיבה של מחבריהם . לכל פרק נלווים מבוא והערות הסבר . ספר לאמנים, לחובבי אמנות, למורים ולתלמידים.

This introductory book deals with the bonds created between German physicians and the Nazi biomedical vision based upon racial and eugenic conceptions. These ideological connections and the attitudes of many Nazi doctors, culminating in the actions of Mengele and other SS physicians in Auschwitz , may be described as a Medicalization of the Holocaust. In July 1933, the sterilization law was enacted. Under the pretext of war, the Nazi modus operandi was changed to medical murder. It strove to stop the spread of hereditary diseases by gassing to death sick people judged “unfit” to be included among “Aryan Germans”. Although officially abandoned in summer 1941, Hitler used the expertise gained by the medical murderers to design the “Final Solution”. Nazi physicians operated the first annihilation camps like Treblinka, while others initiated the process of Ghettoization, arguing that the Jews were spreading epidemics. The second part of this book depicts the courageous efforts of many Jewish doctors to resist annihilation. In many ghettos, Jewish doctors worked on behalf of the “Judenrat” to try keep people alive. A clandestine medical faculty functioning in the Warsaw ghetto was the pinnacle of Jewish intellectual resistance. Even in concentration camps, physicians attempted to sustain the basic creeds of medical ethics by protecting and saving patients. The last chapters of the book deal with the efforts to cope with the lessons of the Nazi misuse of medicine.

'גבר גבר' - צ.ה.ל הוא הזירה בה מעוצבות הזהות הגברית והנשית המלווה כל מי ששירת בצבא למשך כל חייו. גבריות, כמו נשיות, היא דימוי או אידאל שהכול מכירים אך איש אינו יכול להגדירה במדויק. האם גבר הוא החייל הממושמע, המיומן בשליטה עצמית ופועל בקור רוח תחת אש הקרב, או גבר הוא מי שלא מקבל הוראות מאף אחד? האם הלוחם נושא הנשק היודע להרוג ומוכן להיהרג למען המדינה מגלם את הגבריות, או זה המפרנס את משפחתו? האם רק זכרים יכולים להיות גברים? אין כמובן גבריות אחת: זהויות מגדריות הן 'קטגוריות מומצאות' המתפתחות בנסיבות חברתיות והיסטוריות ייחודיות ומשתנות תדיר. ועדיין, תפיסות של הגבריות ממלאות תפקיד חשוב בעיצוב החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום יום של כולנו. הספר זהויות במדים: גבריות ונשיות בצבא הישראלי בוחן את הזהויות המגדריות הנבנות במוסד שנחשב לגברי מכול - הצבא. באמצעות ראיונות ושיחות עם חיילות וחיילים, המחברת בוחנת לעומק ארבע קבוצות: חיילים קרביים, חיילים בתפקידי צווארון כחול, חיילות בתפקידים 'גבריים' וחיילים בתפקידי צווארון לבן. בניגוד להנחה הרווחת הרואה קשר אחיד בין צבא לבין גבריות, המחברת מראה כי בצבא מתגבשות זהויות גבריות מגוונות, הנבדלות על פי ההקשר המעמדי, האתני, המגדרי והתעסוקתי של החיילות והחיילים. אולם למרות הגיוון הרב, כל הזהויות בצבא מעוצבות מתוך דיאלוג עם דמותו הדומיננטית של החייל הקרבי - דיאלוג שחיקוי ודחייה משמשים בו בערבוביה. החייל הקרבי, הנתפס כמגלם הגבריות הדומיננטית והאזרחות הטובה, ניצב אפוא בראש 'פירמידה' של זהויות המשקפת את המבנה הריבודי של החברה בישראל. המסע במסלולים המורכבים של בניית הזהות הקרבית והזהויות הצבאיות המתעצבות ביחס אליה, חושף את הכוחות המעצימים את המיליטריזם הישראלי, כמו גם את הכוחות המערערים עליו ומאתגרים אותו. הספר יוצא בשיתוף עם ספריית אשכולות וספריית מגדרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

מאה בני נוער בגיל תיכון – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, "מכורי סלולר" כבדים ומשתמשים רגילים – מתנתקים ממכשיר הסמארטפון שלהם למשך שבוע. נשמע דמיוני, אך כך אירע בניסוי מרתק ושאותו מתאר הספר שלפניכם. במהלך שבוע ארוך ומאתגר תיעדו הצעירים את חוויותיהם ביומנים אישיים ובראיונות פרטניים וקבוצתיים. הם שיתפו בתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות של העדר המכשיר ובהשפעת הניתוק ממנו על חייהם החברתיים והמשפחתיים, על ניהול הזמן ומטלות היומיום. המשתתפים תיארו את ההתרחשויות ללא הסמארטפון בבית הספר ובשעות הפנאי, את תחושת חסרונו ברגעי ההשכמה בבוקר ובדקות שלפני השינה, ואף את חלומותיהם הרוויים בגעגועים לחבר הדיגיטלי שנלקח מהם. ספר זה מביא את קולותיהם האותנטיים של בני הנוער שהשתתפו בניסוי ואת התובנות של החוקרים על מקומו של הסמארטפון בחיי היומיום של "ילידים סלולריים", בני דור ה- Z . החוויות המנוגדות המלוות את שבוע הניסוי – הקושי והגעגוע מצד אחד, ותחושות הסיפוק והשחרור מהצד האחר, מספקות זוויות מבט חדשות לשאלות המעסיקות הורים, מחנכים, חוקרים ואנשי מקצוע: כיצד ומדוע נהפך הטלפון הסלולרי לגורם מרכזי המעצב את חיינו, והאם אכן יחסינו אתו מתאפיינים בתלות ואולי אף בהתמכרות, או שמא מדובר ביחסים מסוג אחר לגמרי.

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

ספר קורס. במהדורה זו מופיעות בסוף הספר התשובות הסופיות לכל השאלות הכמותיות הניתנות בסוף כל פרק. בנוסף, בסוף הספר ניתנים פתרונות מלאים לשאלות נבחרות מכל פרק. הרחבה זו תאפשר לקורא לתרגל את החומר הנלמד ולבדוק את מידת בקיאותו והבנתו. ספר חובה לכלכלנים, למנהלי פרויקטים, לתלמידי תואר ראשון ושני במנהל עסקים, ולתלמידי תואר ראשון בכלכלה. הספר משמש בסיס תאורטי לנושאים העיקריים במימון ונכללים בו ניתוחי מקרים עדכניים מן המשק הישראלי בסוגיות הנידונות בו. הספר עוסק בנושאים העיקריים במימון ופרקיו דנים, בין היתר, בנושאים הבאים: מטרת החברה; ערך הזמן של הכסף, ערך נוכחי נקי וקריטריוני השקעה לבדיקת פרויקטים, בניית התזרים הכספי של הפרויקט, סיכון, שנאת סיכון וביטוח; שוק ההון: אגרות חוב, מניות, אופציות ונכסים נגזרים; סיכון ופיזור השקעות: מודל תמחור נכסים מסוכנים (CAPM); מבנה הון: מחיר ההון, הון עצמי והון זר, מנוף פיננסי, הרכב הון אופטימלי. ייחודו של הספר בחיבורו אל עולם המעשה: בכל פרק מובאת לפחות דוגמה אחת מתוך העיתונות הישראלית, או לפחות דוגמה אחת הרלוונטית למשק הישראלי. הפרקטיות והרלוונטיות של החומר אינה באה על חשבון הדיוק התאורטי של הטיפול בבעיה הנלמדת. בכל פרק מובאות גם דוגמאות מספריות ובסופו מבחר שאלות, תקציר של מונחים ונוסחאות וריכוז כל המונחים המרכזיים שבפרק. ספר קורס.

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים. העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם. מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת? כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן? האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים? מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן? בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה . הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947.

אהרן ראובני (1971-1886), אחד היוצרים המרתקים והמקוריים ביותר בספרות העברית החדשה, זוכה כאן לראשונה למחקר ספרותי מקיף ושיטתי. הספר לחיות כדי לחיות דן בהרחבה בפרוזה הבלטריסטית של ראובני בעברית – התחום הספרותי שהוא הקדיש לו את עיקר זמנו ומרצו ובו מתגלה כישרונו הייחודי בדרך המובהקת ביותר. עשרות הרומנים והסיפורים של ראובני נבחנים כאן במסגרת מונוגרפיה פואטית-היסטורית, שיש לה שתי מטרות מרכזיות: גילוי הסטרוקטורה ההגותית והספרותית המונחת בתשתית יצירתו של הסופר, ומעקב מדוקדק אחר התמורות שחלו באמנות הסיפור שלו במהלך הקריירה האמנותית הארוכה שלו. את המטרות הללו – הקשורות זו בזו בקשר הכרחי – מנסה המחבר להשיג תוך התבססות על נתונים רבים מתחומים שונים: נסיבות חייו של ראובני (משפחתו, חינוכו, המרחבים החברתיים-התרבותיים השונים שחי בהם וכו'); חומר ביבליוגרפי כשיר (הכולל, בין היתר, כתבים ספרותיים שלא ראו אור); המסורות ההגותיות והספרותיות העיקריות שעיצבו את עולמו; המסות שכתב בענייני חברה, לשון וספרות; ספרים ומאמרים בתורת הספרות; וכן, כמובן, עשרות המאמרים ורשימות הביקורת שהוקדשו ליצירתו של ראובני בשמונים השנים האחרונות, ואשר כולם, או כמעט כולם, עמדו לנגד עיניו של החוקר ועזרו לו במשימתו: לעורר מחדש את הדיון ביצירתו של סופר דגול.

ה'קנון' הוא ציר מרכזי בדיונים ובויכוחים רבים שהתנהלו בעשרות השנים האחרונות ברחבי העולם. ואולם, ברוב המקרים שבהם חוקרים את העבר הרחוק, לא נותר אלא חלק קטן ולא מייצג בהכרח של היצירה שנכתבה באותם הדורות. לעומת זאת, אם אנו בוחנים את המתרחש בימינו או בתקופות סמוכות, חסרה לעתים קרובות הפרספקטיבה ההיסטורית שתבהיר מה יזכה למעמד קנוני או מעין-קנוני. גניזות קהיר הן משאב נדיר של מקורות שכביכול 'לא שרדו', והן מאפשרות לנו להשוות בין מה שנותר לבין מה שאבד ולנסות לנסח 'חוקי הישרדות' שיסבירו מדוע חיבורים מסוימים נותרו על מדף הספרים היהודי ואחרים נשתכחו ונעלמו. מאמרי הקובץ על קנון וגניזה בוחנים את דרכי הישרדותה של יצירה וקביעתה כקנון מזוויות ראייה שונות: עקרונות רציונליים, דרכי בניית חיבורים, רטוריקה, מעמד וסמכות של יצירות קודמות, תחושת שליחות חברתית ומשיחית, תגובה לתנועות רוחניות לא יהודיות, ופתיחות מודעת ולא מודעת לחידושי הזמן. כמחצית מן המאמרים בכרך דנים באופן מרכזי יותר או מרכזי פחות בממצאים מגניזות קהיר ומאוספים דומים. מאמרים אחרים עוסקים בהיבטים עקרוניים של שאלת הקנוניוּת, בייחוד בהקשר של הגניזות; בספריות נוצריות מן המאות השנייה עד החמישית במצרים ארץ הגניזות, ובהיבטים רלוונטיים של התרבות הקלסית; וכמה מאמרים מתרחקים מתקופת הגניזה ועוסקים בתופעות הניתנות להשוואה בעולם המודרני.

הספר רֵזיסטֵנצָה או שוֹאָה דן בזיכרון הגירוש והשמדת היהודים בזיקתו להתפתחות התודעה הלאומית באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה (1945—1985). המחברת מתמקדת בתהליכי השיקום, התחייה והבניית הזהות הלאומית הפוסט-פשיסטית הכמהה לאיחוד פוליטי, ומתחקה אחר השינויים שחלו בעיצובו של הזיכרון ההיסטורי ובתפקידו בהתגבשותה. המקורות שנבחנו הם ספרי זיכרונות על מחנות הריכוז וההשמדה; מסמכים ועדויות השמורים בארכיוניים; ידיעות ומאמרים בכתבי עת; עבודות היסטוריוגרפיות, אנתולוגיות, וכן סרטי קולנוע. בספר מתוארים התכנים הבאים בהם לידי ביטוי ומוצע ניתוח מעמיק של הגורמים שעיצבו את הזיכרון. זאת לאור ההנחה שהפוליטיקה, במשמעותה הרחבה, היא זו המַבנה את החשיבה החברתית, והיא היא המעצב דומיננטי של הזיכרון. הזיכרון הלאומי האיטלקי חושף מתחים בתרבות ובפוליטיקה הלאומית ואלה המשתקפים בזיקה בין הזיכרון האנטי-פשיסטי, התודעה המבישה והמטרידה בנוגע לעבר הפשיסטי, והיחס לאחר, דהיינו היהודי, על רקע הפיוס עם הפשיזם. התבוננות בחברה ובהשפעת האירועים עליה מעלה שלזיכרון המלחמה, הגירוש וההשמדה, על השינויים שחלו בו, חלק מכריע בעיצוב הזהות הלאומית האיטלקית בת-זמננו.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

הספר הופיע בשנת 1783 [...] זהו ספר פופולארי יותר, המוסר לקורא את הקווים העיקריים שבשיטתו [...] ה"הקדמות" בסגנונן הקצר והבהיר עזרו בהרבה להפצת שיטתו של קאנט. שופנהאואר כינה את הספר "היפה ביותר והמובן ביותר מבין כל כתביו העיקריים של קאנט, ספר המקל בהרבה על לימוד הפילוסופיה הקאנטית". דברי פתיחה מאת ש"ה ברגמן

הספר דן בתכניו של ספר במדבר, במגמותיו, במבנים הספרותיים שלו ובסוגיות המתעוררות בלימודו. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

The eBook version of this book can be bought here This book situates Levinas in the pantheon of modern Jewish thinkers, discussing a number of themes that frequently occur in Jewish thought. The author presents Levinas’s oeuvre, which comprises two parts - his Jewish, “confessional” writings and his philosophical, “professional” writings - as a unity. The question of the exact relationship between these two types of writings is a lively discussion in present day scholarship. How does Levinas perceive the relationship between revelation and philosophy, the biblical address and the logos, the Saying and the said, faith and reason? There is a long oppositional tradition which contrasts Athens with Jerusalem, yet Levinas does not take part in such an antithetical tradition. Without reconciling or harmonizing, he belongs to the philosophical tradition as well as to the Jewish tradition. This double allegiance explains the presence of philosophical terms and themes in his Jewish thought and the presence of Jewish words and ideas in his metaphysics. Levinas is presented by the author as a frequent traveler between Athens and Jerusalem and as a great translator from “Hebrew” to “Greek.” However, the relationship between “Hebrew” and “Greek” in Levinas’s writings is not one of prototext and phenotext or of subtext and text, but rather one of a primordial inspirational word and the conceptual discourse. In an inclusive reading, Meir shows that the acquaintance with Levinas’s Jewish writings is helpful in understanding his subtle philosophical analyses and a necessary condition for the understanding of the whole Levinas.

מהו היחס המגיע לבעלי חיים? מתי אנו רשאים לאכול אותם או לערוך עליהם ניסויים? האם הפּלות שקולות לרצח? והמתות חסד? מהן חובותינו כלפי עניי העולם? וכלפי פליטים המתדפקים על שערי ארצנו? כיצד ראוי לתקן את העוולות הנובעות מאפליית מיעוטים? האם מדיניות של העדפת נשים מפרה זכויות של גברים? באיזו מידה עלינו להגן על הסביבה? מתי מותר להמרות את פי החוק ואילו נימוקים יכולים להצדיק את המרי? בעיות מעשיות אלה ניצבות במוקד מוסר הלכה למעשה . סינגר מציע להן את הפתרונות המתקבלים כתוצאה מיישום, הלכה למעשה, של תורת המוסר הדורשת מאתנו למקסֵם תמיד את התועלת הכללית, ובתוך כך מנסה להראות כי התשובות התועלתניות עולות על אלה הנובעות מיישום של תורות אחרות. התעניינותו של סינגר ביישומי המוסר הניבה מבול של מחקרים, דרבנה את התעוררות המקצוע במחצית השנייה של המאה העשרים והשפיעה על עיצוב דמותו. הוא חקר רבים מהנושאים בתחום, ורבים ממחקריו נידונים בין כריכותיו של מוסר הלכה למעשה . מאחר שסינגר מאמין כי יישומי המוסר צריכים להעסיק כל אדם חושב, הוא יוצא מגדרו כדי לנקות את ניסוחיו מז'רגון מקצועי ולנקוט לשון שווה לכל נפש. כתיבתו הסבלנית, הנושמת, מקנה לפרסומיו תפוצה מרשימה המיתרגמת ליעילות פוליטית. הידוע והמשפיע בספריו, שחרור בעלי החיים, נמכר עד כה במספר עותקים דמיוני יחסית לספרי פילוסופיה – חצי מיליון – ורבים מייחסים לו את הולדתה של התנועה לשחרור בעלי החיים בלבושה המודרני. "מוסר הלכה למעשה" נמכר אף הוא במאות אלפי עותקים, תורגם לשפות רבות ונעשה מבוא קלסי ליישומי מוסר. ספר ראשון בסדרה חדשה: בְּדִיּוּק הפילוסופיה האנליטית על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים. אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. בקרוב יתפרסמו בסדרה: שאלות עלמוות מאת תומס נייגל עובדות, בדיות וניבויים (שם זמני) מאת נלסון גודמן חיים בחקירה: הרהורים פילוסופיים מאת רוברט נוזיק תורת צדק מאת ג'ון רולס אנרכיה, מדינה ואוטופיה מאת רוברט נוזיק זהות (שם זמני) מאת דרק פרפיט על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום הכריכה: אסנת להט, משותקת בארבעת גפיה. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

"הייתי הראשון שהמחיז את הדמיונות והמחשבות החבויות של הנפש... חיברתי באותו זמן כעשרים או שלושים קומדיות, שכולן דוקלמו מבלי שזכו למנחת מלפפונים או לדברים אחרים הראויים לזריקה: הן השלימו את מסלולן ללא שריקות, צעקות או המולות". (מיגל דה סרוונטס, מתוך ההקדמה ל מערכונים ) מערכונים הם מחזות קצרים, מבדרים ומשעשעים המופיעים בקומדיה בדרך כלל בין מערכה אחת לשנייה לצורך גיוון או בידור - זכו לפופולריות רבה לקראת סוף המאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מיגל דה סרוונטס נחשב למחבר מערכונים מחונן ומקורי במיוחד. במרכזם של כל המערכונים עומדים קונפליקטים מוסריים בעלי השלכות חברתיות: תאוות בצע ונישואים בין גבר בא בימים לבחורה צעירה ב הזקן הקנאי ; חוסר נאמנות בין בני זוג ב מערת סלמנקה ; הדעות הקדומות בחברה ב תאטרון הבובות המופלא וב הבחירה לראשות העיר דגנסו ; חיי הבטלה ב הבסקי המתחזה ; ההשפלה האנושית ב הסרסור האלמן ; חוסר יעילותו של המִנהל הציבורי ב השופט הפוסק בדיני גירושים , או מאבק המעמדות ב השומר הדאגן . זה הומור במובן העמוק של המילה, ומפתיע לגלות גם את תפקידה המשוחרר של האשה. ה מערכונים בגרסתם השלמה רואים אור לראשונה בעברית בתרגומו הקולח של מנחם ארגוב. אחרית הדבר מאת פרופ' רות פיין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקרבת אותם לקורא ומדגישה את האקטואליות שלהם גם כיום.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

לפי הדעה הרווחת, הן במחקר והן בספרות הפוסקים, ההלכה אינה מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים. מנגד, חיי הכלכלה ועולם העסקים המודרני מבוססים באופן שכיח על עסקאות כאלה. כך נוצר פער בין ההלכה לבין המציאות. הספר "יש מאין" הוא הצעה לפתרון בעיה זו. באמצעות כלי המחקר -- התלמודי והמשפטי -- נידונות בו סוגיות שונות במשפט התלמודי, ובהן: דבר שלא בא לעולם, טובת הנאה, קניין אותיות ועוד. במהלך הדיון מתברר שהלכת התנאים מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים וההלכה התלמודית סירבה להכיר בהן. עם זאת, האמוראים הציעו דרכי גישור מגוונות שיאפשרו להקנות נכסים עתידיים, שטרי-חוב וכיוצא באלה. מצד אחד בחרו חכמי התלמוד בהפשטה של ההליך הקנייני כדי להתאימו לנכס הערטילאי; מן הצד האחר נערכה החפצה של הנכס המופשט כדי להתאימו לדרישת הממשות של דיני הקניין התלמודיים. בספר "יש מאין": עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי , מוצע ליטול את הגשרים שנטו האמוראים אל עבר ההלכה התנאית ולהשתמש בהם ככלים למתן תוקף הלכתי לחיי השוק העכשוויים.

הניסיון הנאצי להשמיד את היהודים הגדיר ללא ספק הן את מעשה השמדת העם הן את הרעיון שמאחוריו. ברל לנג טוען בספר זה כי מאורעות ההשמדה הנאצית כופים בחינה חדשה של מושגי יסוד מוסריים, כמו האחריות האישית והקבוצתית, תפקידה של הידיעה בהחלטות אתיות והתנאים החולשים על הקשר בין אשמה למחילה. לנג בוחן גם את הביטויים הספרותיים והלשוניים של השמדת העם הנאצית ואת ההשקפות החברתיות, מוסדות החינוך ומפעלי הזיכרון שעוצבו בתגובה להשמדת העם. הקטגוריות הנושנות של פילוסופיית המוסר - אחריות, כוונה, בחירה, מחילה, בושה וכל היתר - מוארות באור מבעית כשהן מיוחסות לרצח ההמוני של יהודי אירופה בידי הגרמנים. "במחקרו המצוין, מעשה ומחשבה בהשמדת העם הנאצית, חודר ברל לנג אל הברבריות הנאצית מתוך ריכוז החושף (ולו בדרך מחקרית) את המעמקים הנפשיים של אכזריות ההשמדה: וזאת בעוצמה אינטלקטואלית ומוסרית כעין זו של פרימו לוי. ניתוחו של לנג בדבר סיבות חורבנם של היהודים בידי הנאצים הוא מודל ליכולתה של הפילוסופיה לתרום להבנה הסוציולוגית וההיסטורית. זהו ספר מזהיר." ג'רלד מאיירס, מרכז המוסמכים בסיטי יוניברסיטי בניו יורק. "לנג משתמש בתכנית הנאצית להשמדת עם כדי לבחון את עיקרי היסוד של פילוסופיית ההשכלה המערבית, מדע החברה, דרכי הספרות והמודעות ההיסטורית. הוא מנתח באורך רוח, בקפדנות מוסרית וברציונליות עקיבה את הבעיות - אפיסטומיות, אתיות ואסתטיות - שיש להתמודד עמהן בכל ניסיון להציג מאורע זה, אם לא להסבירו. השלכות טיפולו בבעיה זו מערערות באורח קיצוני את הנוהל הנורמלי במדעי הרוח והחברה. יתר על כן, הפירוש שהוא מביא להשמדת העם מעורר שאלות מכריעות בדבר אחריותם המוסרית של סופרים ומשוררים הרואים במאורעות אלה נושאים לעבודתם. כי לא זו בלבד שהוא מעמיד לביקורת נוקבת את אידאל האובייקטיביות במדעי הרוח והחברה שהציבה תנועת ההשכלה, הוא הורס למעשה את רעיון הרומנטיקה בדבר חירות היצירה של האמן." היידן וייט, האוניברסיטה של קליפורניה בסנטה קרוז. ברל לנג, פרופסור לפילוסופיה בטריניטי קולג', קונטיקט. לימד באוניברסיטת קולורדו ובאוניברסיטה של מדינת ניו - יורק והיה מרצה אורח באוניברסיטה העברית בירושלים.

מחקר זה מאיר את התמורות הגדולות שהתחוללו בחברה הישראלית בסוף תקופת השופטים על רקע השינויים שחלו בארצות קדמת אסיה בתקופת הברזל הקדומה (המאות השתים-עשרה והאחת-עשרה לפהס). בתקופה זו קרסו האימפריות ששלטו בסוריה ובארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת (המאות החמש-עשרה עד השלוש-עשרה לפהס), ולמרחב זה חדרו עמים ושבטים חדשים. חלק מהם התחרו על טריטוריות עם בני ישראל, אשר חדרו להר המרכזי של ארץ כנען ולמדבריות שגבלו בו. במציאות זו ביקשו לעצמם שבטי ישראל שלטון יציב. לדעת רבים שלטון יציב הוא שלטון של מלך, אך לא כולם הסכימו לשינוי. המחבר מציע כאן זיהוי של הכוחות השונים שפעלו במהלך לכינון המלוכה בישראל, וזאת על פי העלילה בשמואל א פרקים א-יב ומתוך השוואה לספרויות המזרח הקדום ויוון העתיקה. כן מנסה המחבר לקבוע סדר זמנים בעלילה המקראית. רוב בעלי ביקורת המקרא ייחסו את התבטאויותיו של שמואל נגד המלוכה לסופרים מימי הבית השני; המחבר חקר את הנאמר על מלכות בשר ודם במקרא ובספרות הבתר-מקראית, ומסקנותיו אחרות.

מתוך עיון היסטורי-פילולוגי במקורות התנאיים והשוואתם לכתבי כת מדבר יהודה משרטט המחבר את מהלך התגבשותה של תורת העונשים של חז"ל. יצירתה של מסכת משפטית שלמה ולכידה, המבוססת על עקרונות אחידים, על בסיס הוראות הענישה המקראיות בעלות האופי הפרטני, אינה רק תהליך פרשני מורכב אלא יש בה ביטוי לעמדותיהם של חז"ל בנוגע למטרותיה של הענישה ולמקומם של בית הדין ושל החברה ביחסים שבין האדם לאלוהיו. שמו של הספר, 'עונשים וחטאים', רומז להנחה שסיווג החטאים לקבוצות משנֶה מלמד על תפיסתם של חז"ל את חומרת העברות. בהקשר זה נידונים בספר המונחים 'מיתות קלות' ו'מיתות חמורות', תולדות היווצרותן של ארבע מיתות בית דין והיחסים ביניהן וכן כמה מחלוקות בין החכמים בעונשם של עבריינים מסוימים כביטוי לתפיסות שונות של מהות החטאים. עוד מייחד המחבר דיון נרחב לעונש הכרת המקראי, לפרשנותו וליישומו בהלכה הכיתתית ובהלכה של חכמים. בתוך כך הוא מנתח את התפיסות הנבדלות של מטרות הענישה ודרכי כפרת החטא בקבוצות השונות . עונשים וחטאים הוא ספר חדשני ומקורי הדן לראשונה בשאלות הללו. הטיעונים וההצעות שבו חשובים לליבונם של נושאים אלו בפרט ולחקר הלכת חז"ל ומקורותיה בכלל .

קובץ המאמרים בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין עוסק בסוגיות מרכזיות בחקר תולדות התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות. המאמרים דנים במנהיגיה המרכזיים – בעיקר בזאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובמנחם בגין, מייסד תנועת החרות וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם הימין – ובתופעות שמאפיינות אותן. נכללים בו מאמרים העוסקים בנושאים הבאים: קווי המתאר של התנועה הרוויזיוניסטית ושל תנועת העבודה; הביקורת הרוויזיוניסטית על הנהגת היישוב בתקופת השואה; יחסו המורכב של דוד בן-גוריון לרוויזיוניזם ולאישיה קווי המתאר של תנועת החרות מהקמתה ועד הקמת גח"ל; היעלמותו של מנחם בגין ב-1951 ומשמעותה; יחסה של תנועת החרות לגרמניה; תנועת החרות ושמואל תמיר לנוכח משפט קסטנר ; נסיכי ההדר – נסיכי תנועת החרות. הספר זכה ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר" לשנת 2015

האיגרת אל העברים, מספרי הברית החדשה, היא מעין דרשה המיוסדת על שפעת כתובי מקרא. דרישת הפסוקים מאפשרת למחברהּ להעניק תוקף לחידושיו המהפכניים, החורגים הן מן המסורת היהודית הרחבה והן מזו שהתגבשה בקרב חסידי ישוע מנצרת. החיבור נוצר כתגובה למשבר אמוני: הגאולה טרם נשלמה, ורבים החלו מפקפקים בבואה ופרשו מן התנועה. האיגרת נועדה לעודד את המאמינים, לבשרם שהופעה שנייה של המשיח בוא תבוא, גם אם תתמהמה. המחבר גם שואף להעניק משמעות עליונה לתקופת ההמתנה – עם ישוע כמלכיצדק חדש המכהן במקדש השמימי – ובכך לאפשר את המשך קיום התנועה לאור דחיית הקץ. אופי תגובתו של מחברה הופכים את הדיון באיגרת להדגמה מאלפת של תפקוד האמונה המנסה להתגבר על שברו של חלום הגאולה המשיחית הקרובה. שמונה השיחות מתחקות אחר הנסיבות הדרמטיות לכתיבת האיגרת, אחר רעיונותיה, וקהל היעד המסתורי שלה (הכותרת 'אל העברים' נוספה לחיבור בשלב מאוחר יותר ואינה אלא בגדר ניחוש). כמו כן מתמקדות השיחות במהלכי פרשנותה של האיגרת למקרא, ובזיקתם לדפוסי המדרש שנהגו ביהדות בשלהי הבית השני. לעתים מהווה האיגרת עדות מוקדמת למסורות יהודיות העולות בספרות חז"ל המאוחרת בהרבה.

הבחירה החופשית היא אחת הסוגיות המרכזית של הפילוסופיה בכל הזמנים. הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים מציע ניתוח מקיף של עמדות הפילוסופים היהודים בימי הביניים בשאלה זו. מוצגות בו זוויות שונות של בעיית הבחירה בפילוסופיה בכלל ובפילוסופיה היהודית בפרט: האם קיימת באמת בחירה חופשית או שמא היא אשליה? מהו היחס של חכמי ימי הביניים לכתוב בתנ"ך ובספרות חז"ל בנושא הבחירה? האם ליהדות יש עמדה מהותית בשאלות פילוסופיות? מהו אותו כוח המאפשר לאדם להשתחרר מן הדטרמיניזם הסיבתי? הספר מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים דן בהרחבה בדעותיהם של עשרים ואחד פילוסופים, החל מאלמוקמץ במאה התשיעית עד ר' יוסף אלבו במאה החמש עשרה. העיסוק בהוגים רבים מאפשר להיווכח בעושרה של הפילוסופיה היהודית ובריבוי הדעות שבה, ולראות כיצד שינויים היסטוריים כמו המעבר מן הערבית לעברית משפיעים על המחשבה הפילוסופית. הטענה המוצגת על בסיס הניתוח ההיסטורי היא, שאין עמדה יהודית מהותית בשאלת הבחירה, וכי ניתן לקרוא את המסורת הדתית בסוגיה זו בהתאם לכל עמדה פילוסופית.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: עמרי לבנת | ממסורה לשיר ומשיר למסורה: על 'אוהל מכון בנייניי' של רב סעדיה גאון שמחה עמנואל | קובץ הלכות מגניזת גרמניה – מאוצרות הקטלוג החדש של קטעי כריכות בגרמניה אמיר בועז | קדש קדשים – מהדורה ביקורתית בצירוף מבוא והערות נועם לב-אל | 'שאלות לחכמי ארץ ישראל': איגרת שאלות בקבלה מאמצע המאה השש עשרה

בספר סיגופים ופיתויים נדונים שלושה עשר סיפורים המועתקים בכתב יד פרמא 2295 (המאה השלוש עשרה, צפון צרפת). הסיפורים מרובי הגרסאות, שמקורותיהם בספרות חז"ל ובקובצי סיפורים ימי ביניימיים ממזרח וממערב, עובדו מחדש באשכנז. מעיון בגרסאות של כתב יד זה, שרובן מתפרסמות כאן לראשונה, ומקריאה קשובה לניואנסים סגנוניים דקים, מתקבלת תמונה רחבה על היבטים שונים של תרבות אשכנז: גן עדן וגיהנום כמרחבים מוחשיים וממופים לפרטיהם, קידוש השם כערך מרכזי, תורת התשובה, עיקרים אחרים בחסידות אשכנז, פייטנות בזיקותיה לספרות ההיכלות, נורמות של שידוכים ונישואים, דימויי 'נשים חשובות' וסמלים נוצריים המשוקעים בסיפורים. נקודת המבט בספר היא כפולה: ספרותית, שהרי הסיפורים הם יצירות אמנות לכל דבר, והרמנויטית, שכן הם מניעים דיאלוג רב משתתפים. הפרשנויות שיוצעו בפרקיו השונים של הספר הם פרי מפגש בין הסיפורים בכתב היד - שהם עצמם פרשנויות פרי תרבות אשכנז של מסורות סיפור קודמות - ובין הקורא המתוודע באמצעותם לאופני קיום שונים משלו וגם דומים להם. 'אשכנז' בספר זה אינה מציאות היסטורית אלא ישות בדיונית הממשמעת מציאות זו; הוויית חיים שהקורא שותף לטקסט בכינונה.

'להגאל צריך העולם!' 'באש ובדם. הבא ענש או ישע?' 'עשרה יותרו, יהודים-של-פצעים, שריד-הפליטה של דמים'. שורות אלה – של יצחק לייבוש פרץ, משה לייב האלפרן ואורי צבי גרינברג – הן תמצית של חזיונות קיצוניים ומורכבים, המעלים את השאלה המהותית: האם הקטסטרופה הלאומית והקוסמית הצפויה היא שלב לקראת הגאולה, או שמא היא מבשרת את הכיליון המוחלט? ספר זה מתחקה אחר התמטיקה האפוקליפטית והמשיחית בעולמם של כמה וכמה מן האישים המרכזיים בספרות יידיש – החל בשירתו ביידיש של ביאליק וכלה ביצירתו המגוונת של יצחק בשביס. חלקם היו יוצרים דו-לשוניים, והבנת זיקתם לנושא האפוקליפטי והמשיחי חיונית למיפוי הכולל של כתיבתם. בצורה קליידוסקופית, חופשית ופראית לכאורה שאפו סופרים אלה לפרוס את כל יריעת הנושאים שעמדו במוקד עולמם הרוחני: עמדתם האמביוולנטית כלפי האידאולוגיות המודרניות, אלימות וארוטיקה, יחס המשיכה והדחייה כלפי דמותו המעונה של ישו על הצלב ומעל לכול התחושה החריפה של הרס סדרי עולם. בהקשר זה הרבו לעסוק בדמויות המשיחיות הבולטות בהיסטוריה היהודית: דוד הראובני ושלמה מולכו, שבתי צבי ויעקב פראנק. הגיוון התמטי הרב וחיפושי הדרך האמנותיים אשר מציינים את היצירות הנידונות בספר הופכים אותן לפרק מרתק בתרבות היהודית המודרנית.

The ethnography of Jews living in pre-Holocaust Eastern Europe in general, and Poland in particular, has not attracted wide attention among scholars. Few took an interest in this subject when the task of collecting rich documentary materials did not pose special problems. The situation today is not much different, and the lack of interest in the field is matched by the scarcity of sources and of secondary literature, which, in addition, remains difficult to master. Those studies of Polish Jews which do exist are not easily located not only because there are relatively few of them, but also because they are scattered throughout many publications in various languages. This situation prompted the author to write the present work, the purpose of which is to enable future scholars to locate works on the subject published in Polish.

El legado de Sefarad tanto para la España medieval, como para el resto de Europa y América, es una cuestión palpitante, ya que constituye un aporte fundamental, no solo para la espiritualidad, sino también para el desarrollo económico, científico y cultural. Por suerte, ese viaje de ida y vuelta que es la historia permite la revisión del pasado para apreciar en su dimensión y alcance una herencia que guarda un tesoro de ideas, creencias, vivencias y saberes. Su momento de esplendor se da en los siglos xi y xii , en que hace parte de esas tres culturas que convirtieron a ciudades de la Península como Toledo en ejemplo de convivencia, cuando hebreos, musulmanes y cristianos constituían una sociedad diversa y variada. Por todo ello, el CVC se complace en presentar este monográfico, El legado de Sefarad , que consta de cuatro apartados, el primero se dedica a «La España sefardita», el segundo fija una «Cartografía de la diáspora» y el tercero da cuenta de la «Memoria de Sefarad en América», a través de testimonios de escritores que evidencian sus vinculaciones con una tradición familiar. Estas vivencias que emergen en sus obras nos demuestran el peso de una herencia cultural que merece la pena ser tenida en cuenta; y el cuarto apartado es un glosario preparado por el fallecido medievalista Antonio Antelo Iglesias, que enriquece el contenido de este monográfico.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

דמוס (העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

פרופ' סימון ופרופ' פרנקנשטיין באו אל החינוך ותפסו אותו מזוויות ראייה שונות. את דעתו של האחד העסיקו במיוחד שאלות בדבר מטרותיו של החינוך, והאחר חקר והגה בשיטות החינוך בעיקר. סימון ביקש לפענח את רזי חינוכו של האדם על ידי התעמקות בתולדות הרוח, ואילו פרנקנשטיין – באמצעות חקר הנפש של היחיד שנפגע. לשניהם היה משותף הדחף, שמקורו נעוץ באתוס אחד: בהזדהות עם האנושי ובתחושת אחריות לעתידו של האדם. פעולתם החינוכית הייתה בעיניהם בראש ובראשונה היענות לצו מוסרי. מצאנו לנכון להקדיש אסופה אחת למורינו וחברינו אלה ביחד משום התפקיד ששניהם מילאו במישרין בהנחת יסודותיו של בית הספר לחינוך, ובעקיפין – של לימודי חינוך כמקצוע אקדמי בארץ. העובדה שבפועלם רב השנים היו שני מורינו קשורים ביניהם בקשרי ידידות והערכה הדדית היא טעם נוסף לציון זכרם בספר זיכרון אחד.באסופה מאמרים משני סוגים: מאמרים הדנים במשנותיהם של שני האישים, שלהם מוקדשת האסופה ומאמרי חבריהם ותלמידיהם, העוסקים בפנים שונים של החינוך, שאותם הם הקדישו לזכרם. כמו כן כוללת האסופה רשימות פרסומיהם של סימון ופרנקנשטיין.

מהי תרומתם המיוחדת של הפילוסופים הקיומיים היהודים לאקסיסטנציאליזם בכלל ולפילוסופיה הדיאלוגית בפרט? שאלה זו היא העומדת במרכז הספר. מתברר שהגותם היא הגות דיאלוגית באופן מובהק. 'הסובייקט החושב' מודח מכס המלוכה באקסיסטנציאליזם היהודי, המתפנה לקראת סובייקט מעורב ופעיל. בדרך זו מבוטאות מחשבות יהודיות בשיח אוניברסלי, והייחודי מועבר בלשון הכלל הנושאת את עקבותיו של ייחודי זה. יתרונה של הפילוסופיה המערבית טמון בפיתוח מבט ביקורתי של האדם על עצמו ועל העולם. המחשבה הביקורתית הכרחית וחשובה היא, אך היא גם תרמה לניכור האדם מן האחר, ניכור שהאקסיסטנציאליסטים היהודים - ולא הם בלבד - מעוניינים לסלק לטובת גישה דיאלוגית. המחבר מראה שגישה זו רלוונטית לעיצוב הנוף התרבותי העכשווי בישראל. לראשונה מתבצעת כאן השוואה ממצה בין האקסיסטנציאליסטים היהודים לעמיתיהם מהעולם הכללי. המחבר מפגיש בפנורמה רחבה הוגים קיומיים יהודים עם עמיתיהם הלא-יהודים, כדי לזרות אור על טיבה המיוחד של המחשבה הקיומית היהודית. קירקגור, שופנהאור, ניטשה, הוסרל, היידגר וסרטר באים ברב שיח עם ר' נחמן מברסלב, הרב סולובייצ'יק, בובר, רוזנצווייג, לוינס וקפקא. מיקום הפילוסופיה היהודית הקיומית במסגרת המפעל הפילוסופי בכללו מצד אחד מונע סגירות המחשבה היהודית מפני המודרנה ומפני המתרחש בעולם הסובב, ומצד שני מבליט את הייחוד היהודי, שהוא לאו דווקא מנוגד לאוניברסלי.

מהי הליריות של הנפש? האם מדובר בתכונה המייחדת את נפשם של משוררים בלבד, או שמא באיכות נפשית המצויה בכל אחד מאתנו, אולי אף מתנה את עצם קיומו של מרחב נפשי? הספר על הליריות של הנפש מנסה לבחון את משמעותה של הליריות האנושית כפונקציה הנפשית המאחדת את חוויית העולם כמשתנה ללא הרף עם חווייתו כצפוי וכקבוע. שני אופני החוויה הללו אינם רק מתקיימים במקביל אלא גם כרוכים זה בזה. ליחסים ביניהם נודעת משמעות הנוגעת ליצירתיות האנושית בפרט וליכולות החיוניות ביותר לקיום הנפשי בכלל: היכולת לדעת, היכולת להתאבל והיכולת לאהוב. הספר זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי לשנת תשס"ו 'הספר העשיר את הידע שלי אודות המרחב הפוטנציאלי, המתהווה והמתמשך, האקטואלי והאפשרי. הספר גרם למושגים אלה להיות עמוקים יותר, רגשיים יותר ומלאים יותר [...] היה זה כבוד עבורי לדון בספר זה'. ד"ר אטי ברנט, אוניברסיטת בר-אילן 'קראתי את החיבור [...] בהנאה ובעניין. לדעתי יש בו משום תרומה משמעותית בראייה והבנה מעמיקה, ייחודית ומעניינת של תהליכים תוך נפשיים ובין-אישיים בהתפתחות של בריאות ופתולוגיה'. ד"ר נטע חורש, אוניברסיטת בר-אילן 'השימוש בתובנות הפסיכואנליטיות והספרותיות מרשים ביותר ותורם תרומה פילוסופית מובהקת לכל שקרוי ידיעת-עצמנו'. פרופ' עמיהוד גלעד, אוניברסיטת חיפה 'החלום, האבל והדיכאון זוכים לניתוח מחדש על בסיס התשתית שהכינה המחברת בקפידה. אפילו מושג היופי האמנותי זוכה להארה חדשה ומפתיעה. בכולם מתגלה הממד הלירי כחיוני להתמודדות עם מצוקות, להחלמה ולתהליכי היצירה'. פרופ' אבשלום אליצור, Universite Joseph Fourier

מערכת היחסים בין בני האדם היא נושאו של הספר 'אהבה נזילה'; גברים ונשים בני זמננו, אנשים חסרי קשרים יציבים ובני-קיימא, הם דמויותיו המרכזיות. הספר מוקדש לסיכונים ולחרדות של החיים יחד ובנפרד בעולמנו המודרני. כדי להתמודד עם הכמיהה ליחד ולקיים מערכות יחסים עם אחרים, נאלצים גברים ונשים בחברה בת זמננו לעצב קשרים מזדמנים. כיוון שאין להם קשרים, עליהם לתקשר. אולם בה בעת חוששים להיות קשורים לתמיד. הם פוחדים שמצב כזה יטיל עליהם עול ומעמסה שאין בכוחם ואף לא ברצונם לשאתם, ויגביל באופן קיצוני את החופש שהם זקוקים לו – כדי לתקשר... אין אפוא כל ערובה שהקשרים יתקיימו לאורך זמן. יתר על כן, עליהם להיות רופפים כדי שאפשר יהיה להתירם בנקל, במהירות ובמאמץ מזערי עם השתנות הנסיבות, וחזקה על החברה המודרנית הנזילה שלנו שהנסיבות ישתנו שוב ושוב. השבירות של הקשרים האנושיים והמאוויים הסותרים שהרגשה זו מעודדת - להדק את הקשרים ועם זאת להשאירם רופפים; החרדה לביטחון שמקורה באי-הוודאות של הקיום המודרני ואשר ביטויה הנוקב הוא רוח הרפאים של שנאת זרים, הם הנושאים המרכזיים שהספר מנסה לחשוף ולהבין.

This collection of essays by scholars from Canada, Croatia, India, Italy and Israel maps an important aspect of Canadian culture by exploring the inherent relation between space and questions of subjectivity. Location at first stood out in Canadian Literature because survival depended on control of the land; today owing to the technological advances that have eased human exploitation of the ground and its resources, and to some extent enhanced protection against adverse climatic conditions, the preoccupation with space has shifted to incorporate other realities. As manifest in contemporary writing throughout Canada, humans interact with a place in order to strengthen their sense of belonging and selfhood. The essays in Mapping Canadian Cultural Space examine a variety of literary texts by writers from different origins – whether old-timers or newcomers – all aiming at contextualizing subjecthood.

"כיתת אמן בכתיבה ובפיתוח רעיונות מורכבים הן לפסיכואנאליטיקאים והן לפילוסופים של המדע. רחוק מפופוליזם ועם זאת מלהיב." - ד"ר גידי רובינשטיין, הארץ - מוסף ספרים , 7.6.2006 (עוד בביקורות בתחתית העמוד). את התפתחות המדע אפשר לנתח בשתי רמות – רמת העובדות הגלויות ורמת התהליכים הסמויים. ההיסטוריה של המדע עוסקת בַּגלוי: העובדות הן נקודת המוצא לבירור מקורם והתפתחותם של תגליות, המצאות ורעיונות, הנסיבות שבהן התפתחו והשפעות הסביבה החברתית והתרבותית. לעומתה הפסיכואנליזה של המדע, הנמצאת עדיין בחיתוליה כתחום דעת, עוסקת באותן סוגיות מתוך חקר הסמוי, המודחק, המוסווה; היא מבקשת אחר המניעים הלא מודעים העומדים ביסודה של התפתחות המדע. מתברר שגורמים רגשיים לא מודעים משפיעים לא רק על המדען כאדם פרטי אלא גם על הקהילייה המדעית ככלל, ובכך הגורמים הללו קובעים הן את כיווני התפתחותו של המדע הן את התובנות העולות מן החקר המדעי. ניתוח הזרמים התת-קרקעיים במדע נעשה כאן בראייה בין-תחומית, מתוך שילוב בין פסיכואנליזה, פילוסופיה, היסטוריה וסוציולוגיה, ומודגם באמצעות מטפורות, לקונות, מיתוסים וכשלים מדעיים. בתוך כך נחשפים עיכובים שחלו בהתפתחות הפסיכואנליזה, מתפרשות הסיבות הלא מודעות להם ומתוארות תוצאותיהם.

מערכת החינוך הישראלית צומחת בעת ובעונה אחת עם החברה הישראלית ועם תרבותה. היא נוצרה על ידי החברה העברית בראשית התהוותה והייתה כלי ליצירתה, ומאז היא ממשיכה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית במכוון או באקראי. השתיים משקפות זו את פניה של זו, זו את מאבקיה ואת בעיותיה של זו וחוזר חלילה. היכרות עם מערכת החינוך פירושה היכרות עם החברה הישראלית, עם הלכי הרוח המקובלים בה, עם השלבים השונים המאפיינים את התפתחותה ועם ציפיותיה לעתיד. בספר זה לוקחת אותנו המחברת למסע היכרות עם מערכת החינוך הישראלית, עם מאפייניה, עם קשייה ועם הצלחותיה מנקודת המוצא שהיכרות וידע הם תנאי להבנה, לשותפות, לביקורת ולשיפור. מטרת הספר היא לתת מבט כולל על סיפורה של מערכת החינוך הישראלית תוך הפניית תשומת הלב לזרמים ולמגמות שבה, למגזרים שבהם היא פועלת ולמאפייניה השונים. הספר אינו מתיימר להעמיק בכל אחד מהנושאים הקשורים למערכת החינוך אלא לתת רקע כללי על ציר הזמן, לאפשר את המשך המסע ולעודד חקירה בנתיבים שהקורא יבחר לעצמו.

בספר מתוארים הגורמים העירוניים, האקדמיים והפוליטיים שהובילו להקמתה של אוניברסיטת תל־אביב ולהתבססותה כאוניברסיטת מחקר בתקופת טרום העצמאות ובשני העשורים הראשונים למדינת ישראל. אוניברסיטת תל־אביב נבנתה כ'אוניברסיטה מלמטה', אוניברסיטה מקומית שצמחה מתוך יזמות עירונית בעלת אופי אזרחי, ונאלצה לנהל מאבק ממושך לקבלת לגיטימציה אקדמית וממלכתית. מאבק זה הביא לכך שהסגל האקדמי, שחלקו היה בראשית הקריירה האקדמית שלו, היה פעיל בניהול המוסד, ובהתערבותו נעשו מהלכים דרמטיים עד לביסוסה כאוניברסיטת מחקר עצמאית.

ספר זה מוקדש לבירור מהותה המיסטית של מסורת המרכבה הכוהנית, שהתחברה בזיקה למסורות מקדשיות. ראשיתה בחזונו של הנביא יחזקאל בן בוזי הכוהן, שהוגלה מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, בגלות יהויכין. בחזונו הופכת מרכבת הכרובים שעמדה בקודש הקודשים במקדש למרכבה שמימית חזיונית החורגת מגבולות הזמן והמקום. בחזון המקדש לעתיד לבוא הטעים הנביא הכוהן את מעלתם של כוהני בית צדוק שומרי משמרת הקודש, שיכהנו לבדם במקדש זה. המשכה של מסורת המרכבה בחזונם המיסטי של חוגים כוהניים בימי בית שני, שנמנע מהם לשרת במקדש במאות האחרונות לפני החורבן בשל מחלוקות מהותיות בשאלת סמכות והנהגה, לוח ופולחן. בעלי השקפות אלו, שכינו עצמם בכתביהם בני צדוק הכוהנים, פרשו מהמקדש הארצי ובעיני רוחם שירתו עם המלאכים במרכבה השמימית אשר נתרקמה בחזונם בלשון שיר בהשראת חזון המרכבה של יחזקאל ומסורת עבודת הקודש במקדש. השלב האחרון במסורת המרכבה נוצר בחזונם של חוגים בעלי זיקה כוהנית שחיברו את ספרות ההיכלות אחרי חורבן בית שני. ספרות זו החליפה את המקדש החרב בשבעה היכלות עליונים והחליפה את עבודת הקודש הארצית בירידה למרכבה ועלייה להיכלות העליונים. מחברי ספרות זו העמידו זיקת גומלין על-זמנית בין הכוהנים המשרתים בקודש ובין מלאכי השרת המכהנים בהיכלות השמימיים. בספר נדונים יחסי הגומלין בין החטיבות השונות של מסורת המרכבה העוסקות בזמן מקודש, במקום מקודש ובריטואל מקודש.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

במחקרו שובר המיתוסים מציג פרופ' ישעיהו פרידמן פרספקטיבה חדשה על המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הוא מראה שהממסד הבריטי קיווה שהערבים ימרדו נגד טורקיה ויקדמו בברכה את הבריטים כמושיעים. שריף חוסיין, לימים מלך חג'אז, אמנם מרד, אך לא מטעמים לאומיים. בראשית המלחמה הוא ניהל בו-זמנית משא ומתן עם הבריטים ועם הטורקים, אבל לאחר שגילה שהטורקים מתכוונים להתנקש בחייו, החליט להתאחד עם הבריטים. בכל תחומי הסהר הפורה לא היה מרד ערבי; היו אלה החיילים הבריטים, האוסטרלים והניו-זילנדים שהביסו את הצבא הטורקי. תומס לורנס ("לורנס איש ערב") וסר מרק סייקס קיוו להחיות את הלאומיות הערבית ולבנות מזרח תיכון חדש. שניהם נחלו אכזבה. הערבים התקוממו נגד חדירתן של מעצמות זרות נוצריות והשתוקקו לשוב לחיקה של טורקיה. גם האמיר פייסל הפך לחסיד הרעיון הפן-ערבי. התוכנית נתמכה גם על ידי הממשל הצבאי הבריטי, שהתכוון בזאת לחסל תביעתה של צרפת לסוריה. הקצונה הבריטית גילתה עוינות כנגד הציונית והייתה אחראית למאורעות ירושלים באפריל 1920. בשנות העשרים, בניגוד ליחסה העוין של משפחת אל-חוסייני ובני בריתם בפלשתינה, הפלאחים, שהיו רוב באוכלוסיית בארץ ישראל, לא גילו כל איבה כלפי הציונית. הם טענו שהקדמה והשגשוג תלויים ביחסי אחווה בין יהודים לערבים, וראו במפעל ההתיישבות הציוני מקור של ברכה לארץ כולה. פרידמן טוען שבמדיניות נכונה הסכסוך הערבי-ציוני לא היה בלתי נמנע; האחריות הייתה בידיו של הממשל הבריטי.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

This monograph originated in the Paley Lectures in American Civilization, at the Hebrew University of Jerusalem, May 1978. The lectures tackle one of the most powerful forces shaping American constitutional law, a notion deeply rooted in the county’s pre-constitutional history: the idea that there are natural, or fundamental, rights which take precedence over the enactments of legislatures.

עשרת המחזות הרואים כאן אור לראשונה בעברית נכתבו בידי כמה מהמחזאים הקנדיים החשובים ביותר. ב'אינדיאני' ג'ורג' ריגה, שמוצאו מאוקראינה, מתמודד עם קיפוח האינדיאנים. 'אינוק והשמש' מאת הנרי בייסל, שמוצאו מגרמניה, מספר על תהליך התבגרותו של נער אינואיט במחזה מסע וחניכה אוניברסלי שברקעו נופי השלג הצפון-קנדיים. דניס פון, אמריקני במקורו, כותב הרבה לילדים ולנוער – סוגה מפותחת היטב בקנדה – ומחזהו 'שקרנים' אומר לנו משהו על אלכוהוליזם. ג'ייסון שרמן היהודי כתב את 'הגדת חברון' עלינו ממש, מזווית ראייה אוהדת אך אירונית וביקורתית מאוד. ג'וי קוגהיל, ממוצא סקוטי, נמנית עם המעצבים החשובים של התאטרון הקנדי מאז אמצע המאה העשרים, והמחזה 'כן' מפרי עטה מתאר יחסים עדינים בין קנדית לישראלי. מרגרט אטווד, מהסופרות המרתקות בצפון אמריקה וללא ספק אחת הסופרות החשובות בעולם, כתבה את 'אורטוריו לססקווטש, אדם ושני אנדרואידים' כמחזה מיתי-אקולוגי לקולות, יצירה סימבוליסטית המתריעה על השחתת הטבע. 'זסטרוצי' מאת ג'ורג' וקר, מחזאי קנדי מצליח מאוד, מתחפש למהתלה, ובעצם הוא מחזה 'גותי' המתייחס לרוע במלוא הרצינות והאימה באצטלה הרפתקנית. 'פוליגרף' מאת מארי ברסאר ורובר לפאז' – מחזאי, שחקן ובימאי בעל שם עולמי – הופק לראשונה במאי 1988 בצרפתית והפך ליצירה דו-לשונית קנדית אופיינית, וממנה נעשה התרגום הנוכחי. הוא עוסק בסיכויי הרב לשוניות בחברה רב תרבותית. 'לעולם אל תשחה לבד' של דניאל מקאייוור היא יצירה המתעלסת מעדנות עם הפוסט-מודרניזם ושייכת אולי לסוג התאטרון הפוסט-דרמטי מבחינת ההשתעשעות בדמויות, המגע הישיר והבלתי אמצעי עם הקהל וללא ספק גם שפת הדיבור. 'אלא אם העין תעלה באש' הוא יצירה אפוקליפטית בפרוזה פיוטית להפליא מאת המשוררת הקנדית המהוללת פי-קיי פייג': מעשה באישה שהעולם שלה ושלנו מתחמם ונגמר, ותוך כדי כך נראים צבעים מרהיבים ביופיים.

אנורקסייה ובולימיה הן חידה מזעזעת: כיצד ייתכן שבניגוד לחוקי הטבע נערה (בדרך כלל המדובר בנערות) משבשת לעצמה את מילויו של הצורך הטבעי, הבסיסי והמהנה – אכילה? מדוע היא משתעבדת לעינוי, לפגיעה ולהרס, לעתים עד מוות? הפחד לתפוס מקום הוא הספר הראשון בעולם המציג באורח מדעי ושיטתי יישום של גישה תאורטית וטיפולית חדשה – הפסיכולוגיה של העצמי – לטיפול באנורקסייה ובבולימיה. מתוך גישה זו המחבר מתחקה אחר החידה ומראה את דרך החתחתים שבה מתייסרת החולה, שמחלתה מאלצת אותה לפנות לאוכל או להימנעות ממנו כדי להשיג סיפוקים שאינה מאמינה שבני אדם מוכנים לתת לה. היא פוחדת לתפוס מקום בחברה המעודדת אינדיווידואליזם, קידום עצמי ותפיסת מקום. בחלקו הראשון של הספר מוצגים התאוריה, בחינתה האמפירית ויישומה בהפרעות אכילה. בחלקו השני מובאים שנים עשר תיאורי מקרה מפורטים. הספר מיועד לאנשי מקצוע, אך כל קורא משכיל יוכל להפיק תועלת מן הדברים המובאים בו.

אליהו, אלישע, ירמיהו, יונה ונביאים אחרים – מה סיפרו עליהם מחברים מקראיים? ספר זה מתאר את הסיפורת הנבואית שבמקרא לסוגיה ולתולדותיה: תחומיהם של הסיפורים, זמן חיבורם ודרך התהוותם –בעל פה או בכתב – משמעותם ורעיונותיהם, ולעתים טיבם כיצירות אמנות. במרכז הדיון עומדת שאלת הסוגים הספרותיים: האם הסיפורים הם דברי היסטוריה, או אגדות עם, או סיפורי משל המלמדים מוסר השכל. מן העיונים שבספר מתבררת והולכת שאלת ערכם של הסיפורים כמקורות היסטוריים לתקופת המקרא. הספר הוא מהדורה שלישית, מתוקנת ומורחבת של סיפורי הנביאים. המהדורה הקודמת תורגמה לאנגלית, ל איטלקית ולרוסית.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

אטלס המערות מקיף את מערות מדבר יהודה ורצועת סְפר המדבר, שהיא אזור מעבר בין האזור הים-תיכוני במערב למדבר שבמזרח. האטלס כולל מפות מפורטות של רוב מערות הגיר הגדולות שבישראל, ובהן מערות מבוך מסועפות, מערות שהתפרסמו בזכות המגילות והמטמונים שהוטמנו בהן לפני אלפי שנים, וכמה מהמערות שהן מהמעניינות ביותר באזורים הצחיחים בעולם. מערות המדבר יבשות ומוגנות מארוזיה, ולפיכך הן משמרות בתנאים מצוינים עדויות לשינויים סביבתיים ולפעילות טבעית ואנושית. המבואות מציגים את התחומים העיקריים שבהם מערות המדבר תורמות מידע להתפתחות הנוף, אגמי הבקע, עולם החי ופעילות האדם, ומסייעים להבנת מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים באטלס. בסופו מובאים מילון מונחים וביבליוגרפיה מקיפה. האטלס מסכם עבודת צוות בת עשרות שנים של מחקרים בשדה ובמעבדה במסגרת המלח"ם (המרכז לחקר מערות) וגופים נוספים. במסגרת זו נערכו סקרים שיטתיים שמטרתם למפות את המערות ולתעדן, ומחקרים שבחנו היבטים שונים של המערות ובהם צורתה של המערה, מבנה הסלע שהיא מורכבת ממנו, הארכאולוגיה, הביולוגיה, ומאפיינים המיוחדים לה. כל מערה מתוארת במדוקדק על כל החללים שהתפתחו בתוכה. האטלס משלב מידע עדכני ושימושי למערנים, אנשי ידיעת הארץ, סטודנטים וחוקרים.

This book reviews the status of Ethiopian Jews through recent comprehensive research of the roots of Jewish identity. The author argues that Jewishness cannot be determined by scientific and sociological methods alone, but is a function of Halakha (Jewish Law). Consequently, whereas "historical truth" is uncertain, it is "Halakhic truth" which is definitive for Jews. These issues revolve around one crucial question: "who is a Jew?" The upsurge of Aliyah from Ethiopia peaked with "Operation Moses" in 1984-1985, and "Operation Solomon" in 1991, rescue airlifts that resonated around the globe. This immigration of 70,000 Jews, including the current return of the Falas Mura, has intensified debates on questions concerning the Law of Return.

The selections in this volume, the fifteen prose poems of Griner akvarium (1953-54) and the eight entries in Meshiekes togbukh (1970-75) form a distinctive unit within Sutzkever's large poetic opus. Each of the narratives is a fragment of autobiography remembered and retold from a different perspective in space and time. The poet's lifeline has been severed by the holocaust and falls like a chasm between the past and the present. These works are an attempt to span the breach, creating in art an organic universe over which mutability and morality hold no sway. מבוא: רות וייס, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג ליידיש, הועד לתרבות יהודית בישראל.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. בכרך זה נדפסו: קטעים נוספים מתפילת שמונה עשרה על פי מנהג ארץ ישראל; תשובות נוספות לרב האיי גאון; פיוטי ר' ינון בר צמח; שירי חול עבריים מסוריה בשלהי המאה הי"ב; תשובות מהר"ם מרוטנבורג; פירוש מן המאה הי"ד על י"ג העיקרים; שלושה הספדים של ר' זרחיה הלוי סלדין; מנהגי תפילות השנה של קהילת רגנשבורג. המהדירים של הטקסטים הללו הם: אורי ארליך, יחזקאל דוד, שולמית אליצור, עזרא פליישר, שמחה עמנואל, אסתי אייזנמן, ארי אקרמן, אהרן ארנד.

הספר מכנס עשרים ממאמריו של פרופ' אילן אלדר בחקר תורת הלשון ותורת הקריאה בימי הביניים, שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים ובספרי זיכרון ויובל. המאמרים, שנכתבו במהלך שלושים ושלוש שנים, כוללים פרסומי טקסטים מתוך כתבי יד וקטעי גניזה שטרם ראו אור ועוסקים במגוון נושאים היסטוריוגרפיים ובלשניים: ראשיתה של תורת הלשון העברית, חקר הלשון העברית אצל יהודי גרמניה, איטליה, ספרד, תימן וצרפת, שיטות עריכה ומבנה של מילונים, שיטות גזירה, תפיסת השורש, חלוקת הבניינים, אורך התנועות, חילוף אותיות, ועוד.

ספרו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן הוא הספר היחיד בעברית הפורש את משנתו של קאנט בכל היקפה ובכל מגוון היסודות שעיצבו אותה. הספר מעלה את עיקרי הרעיונות כפי שהוצגו על־ידי קאנט בספריו הגדולים בזיקה לתחומי עיסוקו השיטתיים. ניתוח משנתו של קאנט נזקק גם לבירורים המתמקדים בהתפתחות הרעיונות בפילוסופיה שלאחר קאנט, תוך תשומת דעת מיוחדת לתולדות הפילוסופיה של המדע ולתולדות הרוח. לספר, היוצא לאור במהדורה מחודשת יובל שנים בקירוב לאחר הופעתו הראשונה, צורף נספח מפרי־עטו של פרופ' ברגמן עצמו ובו הידרשות מיוחדת למשנתו של קאנט תוך הסתייגות ממנה במה שנוגע למעמדו של הסובייקט. זו הסתייגות לגבי מה שמשמש גרעין עיקרי של המשנה. לשונו של הספר ומונחיו עודכנו בהתחשב בכך שמאז צאת המהדורה הראשונה מצויים ספרי קאנט בתרגום עברי. הקורא גם יפיק תועלת מן הביבליוגרפיה הניתנת בסיומו של הספר, שעודכנה במיוחד למען המהדורה החדשה.

The Land of the Bible, cradle of Judaism and Christianity, is a world of wonders. Here Abraham was asked by God to sacrifice his first born son Isaac, returning from decades of exile in Egypt the Israelites established a nation, and Jesus with the Twelve Apostles founded what would be known as Christianity. Due to its strategic position and spiritual significance, this small piece of land attracted kings, emperors, and sultans who throughout thousands of years claimed it in their quest to dominate the world. It is also a land of unique topographical phenomena: most notably the world's lowest spot, the Dead Sea, the largest Makhtesh, the Great Rift Valley, the Mediterranean and the Red Sea. Michael Medina’s three dimensional photos accompanied by Professor James H. Charlesworth’s descriptions walk you in Jesus’ footsteps as well as through some of the Holy Land’s most significant and spectacular historical, archeological, and topographical wonders.

ספרות הקבלה הימי ביניימית בכללה, וספר הזוהר בפרט, שבו לא רק את ליבותיהם של קוראים יהודים. מתקופת הרנסנס ואילך ניכר עניין נוצרי ער בחיבורים אלה ובתורת הקבלה עצמה, שנתפסה, בהתאם לנראטיב המסורתי היהודי, כתורה שבעל פה שמסר האל למשה על הר סיני. המאה ה-16 ראויה להיחשב כתור זהב של עיסוק נוצרי זה בקבלה היהודית, וניתן להצביע על שורה של אישים קתולים בעלי מעמד בכיר בהיררכיה הכנסייתית, השלטונית והמחקרית שהכירו את כתבי הקבלה במקורם או בתרגום, חיברו להם פירושים, תרגומים או פראפראזות, ושילבו גופי תורה קבליים-יהודיים בשיטותיהם התיאולוגיות האישיות. מבין כתבי הקבלה הקלאסית בהם גילו אותם נוצרים עניין, בולט ספר הזוהר כחיבור שזכה למעמד רם במיוחד, וכמה מבין אותם כותבים נוצרים שלחו ידם בתרגום חלקים מתוכו לשפה הלטינית. תרגום רציף ומקיף לזוהר, אף כי לא מלא, התחבר לראשונה באמצע המאה ה-16 על ידי המזרחן והמיסטיקאי הצרפתי גיום פוסטל. פוסטל פיתח שיטה תיאולוגית-משיחית מקורית ורדיקלית המתבססת על עקרונות מילנאריסטיים וקבליים, והוא תרגם את הזוהר מתוך שכנוע כי חיבור זה הינו הביטוי המושלם ביותר לתפיסותיו, והוסיף לו הערות פרשניות רבות הממחישות זאת. תרגום הזוהר המוער של פוסטל מעולם לא נדפס ולא תורגם לאף שפה. בספר זה מוגש לקורא העברי חלק מתרגומו הלטיני של פוסטל לזוהר יחד עם הערותיו הפרשניות כשהן מתורגמות לעברית, בלוויית מבוא והערות.

ספר האהב הטוב הוא אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר שנכתבו בספרד במאה הארבע עשרה. מחברה, חואן רואיז, שימש כוהן דת במנזר וכונה הארכינזיר מאיטה. במרכז היצירה מצויה האישה שהיא בין חוה למריה, המקור לאדיקות וגם לפיתוי. שתי אהבות מנוגדות לכאורה משתקפות בספר: 'האהבה המטורפת', הארצית , החושנית, ו'האהבה הטובה' – אהבת האלוהים הרוחנית, השמימית. משותפת להן החתירה לחזק את האהבה ולהאדירה. הארוטיות והמיסטיות, המיניות והרוחניות מבטאים ביצירה את אהבת האלוהים ליצוריו ואת האהבה השוררת בין ברואיו. בספר ארבע עשרה אפיזודות אהבה הקשורות ביניהן, כאשר הציר שלאורכן הוא קולו של המספר, גיבורן. שזורים ביניהן סיפורי לקח וסיפורי משנה שאופיין רציני ודידקטי. ביצירה מִשְׁלָבִים לשוניים שונים, מן הרציני לקומי, מן הלמדני ליומיומי ומן הקודש לחול. הספר כתוב בחרוזים ובמשקל המשתנים לעתים בהתאם לנושא. הוסיפו מבוא: פרופ' מריה תרזה ופרופ' רות פיין

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

"לוק לא היה הראשון שכתב בזכות הסובלנות הדתית. אולם פנייתו הייתה הנרגשת ביותר, הישירה ביותר ובעלת העצמה הרבה ביותר… איגרתו של לוק הניעה את הדורות הבאים לאמץ לעצמם את רוח הסובלנות בענייני הדת. היא עדיין מהווה חלק מהותי של האידאל הדמוקרטי הליברלי וחורגת מעבר לזמן חיבורה." 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו יורק 1967. "לשתי האיגרות על הסובלנות הדתית חשיבות רבה מבחינה היסטורית שכן הייתה להן בשעתן תהודה גדולה והן השפיעו השפעה ניכרת על שניים מענקי הדור ההוא: ברוך שפינוזה ופייר בייל. חשיבותן אינה היסטורית בלבד והן מאירות פנים אחדות מן המכלול המורכב והסבוך של סוגיית הסובלנות… דיונו הבהיר, המרוכז והקריא, החריף והאירוני לעתים, והסובלני תמיד, של לוק מעורר אותנו לעיון מחודש בזכות הסובלנות הדתית על סוגיה, שהיא גם סוגיה מרכזית מאוד לחיינו, בעיקר בעיר ירושלים שבה התפרסם לראשונה תרגום זה." יעקב גולומב, 'פתח דבר' "אם כי לא בחל ברשמים רטוריים, לוק שאף בעיקר להשיג 'סדר ובהירות'. כתוצאה מכך, לשון ה'איגרת' הולמת את התנגדותו של מחברה ל'להט תאולוגי' ואת אמונתו המוצהרת ש'השיטה היחידה הנכונה להפיץ את האמת היא לצרף למשקל הטיעונים השכליים את האנושיות ואת הרצון הטוב." ריימונד קליבנסקי, 'הקדמה' (עמ' 35)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. הספר זכה בפרס מרדכי איש שלום לספר ביכורים בתולדות ארץ ישראל לשנת תשפ״ה וקיבל ציונים לשבח מוועדות פרסי שזר (תשפ״ד) ועם ועולם (תשפ״ה).

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

הספר הטרמינולוגיה של הירושלמי: המונחים העיקריים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים העיקריים שבתלמוד זה. נידונים בו יותר ממאתיים ועשרים מונחים. סקירתם מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המובָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים מוגדרים ומתפרשים וכן נידונים היבטים אחרים החשובים אף הם לפרשנות הירושלמי ולמחקרו. בכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; בירור לשונו, כתיבו, ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

המחקרים המכונסים בספר חקרי קבלה ושלוחותיה , שיצא לאור בשלושה כרכים, משתרעים על פני מאות שנים בימי הביניים ובעת החדשה.

מה קורה כשאנו קוראים? האם הטקסט שלפנינו הוא תיעוד של משהו קיים בהווה, או שהיה קיים בעבר, או שהוא עיצוב-מחדש של מציאות שכבר עוצבה ועתה היא מפורקת לגורמים ומורכבת מחדש בתודעתו של הקורא? הבנת המתרחש בתהליך הקריאה, אומר וולפגנג איזר בספרו מעשה הקריאה, היא הבסיס לפיתוחה של תאוריית תגובה אסתטית. שכן הקריאה מניעה שורה של פעילויות הנשענות הן על הטקסט הן על כשירויות והתנסויות אנושיות מסוימות. תאוריות על המתרחש בתהליך הקריאה הרווחות בגרמניה משלהי שנות השישים – תאוריות ההתקבלות - מתמקדות בקוראים ומסבירות את תגובותיהם לאור ההתנסויות הספרותיות מוטות-ההיסטוריה שלהם. לעומתן, תאוריית התגובה האסתטית, המכונה גם 'אסתטיקה של התקבלות', מחזירה את יחסי הגומלין בין הטקסט לקורא אל מרכז הדיון: מעשה הקריאה נבחן באמצעות ניתוח אופן ההפעלה של הקורא על ידי הטקסט. בהגדירו את המתרחש במהלך מעשה הקריאה, כלומר כיצד נוצרת, מתפתחת ופועלת התגובה האסתטית, תוך ערעור על הדיכוטומיה מציאות/בדיון, מעניק ספרו של איזר מסגרת שיטתית להערכת התקשורתיות של טקסט ספרותי בהקשר שבו הוא נוצר. חיבור רב-חשיבות זה, הראשון מבין ספריו של איזר שתורגם לעברית, מנתח לעומק את מערכת היחסים בין הקורא ובין הטקסט. המתעניינים בתהליך הקריאה, בתיאוריה של האסתטיקה, בביקורת הספרות ובהיבטים התיאורטיים הבסיסיים של הרומן ימצאו בו עניין רב. וולפגנג איזר הוא מהתאורטיקנים המובילים של הספרות במחצית השנייה של המאה העשרים. יחד עם הנס רוברט יאוס היה איזר ממייסדי אסכולת קונסטנץ, שנודעה בהשפעתה מרחיקת הלכת על התפתחויות תאורטיות בתחום לימודי החברה והתקשורת בגרמניה. תחומי מחקריו כוללים: ספרות אנגלית מן המאות השש עשרה והשמונהעשרה, השירה והרומן המודרניים, תאוריה ביקורתית, תאוריות של קורא, התקבלות ותגובה אסתטית.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

בריאיון משנת 1992 אומר עמנואל לוינס על ספרו זה: 'הספר קל לקריאה. לא משום שהוא קצר, אלא משום שמהלך המחשבה פשוט מאוד וקונקרטי מאוד לאורך כל הספר'. הקדים מבוא: אפרים מאיר.

מועדי ישראל הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית ובחגיגותיהם מתאחדות כל שכבות הציבור בישראל – אם כי אין אחידות מלאה בין השכבות השונות בדרכי החגיגה ובמשמעות שהן מייחדות לסמלים השונים של החגים. מקורם של רוב החגים בתקופת המקרא, אך הידיעות שלנו על דרכי החגיגה בתקופת המקרא מצומצמות ביותר. גיבושם של אורחות החגים ושל סמליהם, כפי שהם מוכרים לנו היום, נעשה בימי הבית השני ובתקופת חכמי המשנה והתלמוד. גיבוש זה נעשה תוך התמודדות עם המקורות המקראיים, על פי מציאות החיים ולאור הערכים הרוחנים של עם ישראל. ספר זה מתאר את דרכי גיבושם של החגים המקראיים ואורחותיהם בתקופת ראשית זו. החלק הראשון מתאר את עקרונות הלוח העברי ואת תולדותיו כיסוד להבנת מחזור המועדים; שני החלקים שבאים אחריו מתארים את מועדי המקרא, שלוש הרגלים ומחזור הימים הנוראים; והחלק האחרון דן בחגים שראשיתם בימי הבית השני – פורים וחנוכה – ובצומות שנקבעו אחרי חורבן הבית. הספר מיועד לכל חוקר או קורא משכיל שמעוניין להכיר את שורשי התרבות היהודית של ימינו. ספר זה יכול לסייע במיוחד למורים המבקשים להציג את תולדות החגים לפני תלמידיהם.

ספר זה הוא מהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת, של החיבור בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא , שראה אור לראשונה בשנת תשנ"ב. הספר הוא אסופת מאמרים על פרשנות המקרא לדורותיה שבמוקד עניינה יחסי הגומלין בין הפרשנות היהודית למקרא ובין הפרשנות הנוצרית. יחסי גומלין אלו מתגלים כמערכת עשירה ומורכבת של השפעה ופולמוס, הבאה לידי ביטוי הן במפורש והן ברמז ובדרכי עקיפין.. חיבורי הפרשנים היהודים, ובהם רש"י, רשב"ם ור' יוסף בכור שור, נבחנים על רקע העולם התרבותי ומציאות החיים בתקופתם וכתגובה לעולם זה, והפרשנות הנוצרית נבחנת ביחסה המורכב ורב הפנים למסורת היהודית ולפרשנות המקרא היהודית.

The civic state functions by covenant, consensus, contract and compact to protect and enhance the lives of all citizens living in a defined territory. This book elaborates on the full range of conditions of a civic state drawing on literature from many branches of the social sciences.

תשעים וחמשה משירי רבי יהודה הלוי, המשורר הימי-ביניימי הגדול, תרגם לגרמנית ופירש הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויי ג (1886 — 1929). תרגום ופירוש זה הוא גשר הנטוי על פני תקופות והשקפות עולם, גורלות ואמונות . הלוי היה משורר ופילוסוף אירציונליסט המגיב על ההגות האריסטוטלית הערבית בימי הביניים; רוזנצוויג גדל בבית יהודי מתבולל ואף עמד להתנצר. בסופו של מאבק רוחני סוער הוא דבק ביהדותו ועשה אותה למוקד חייו, יצירתו והגותו. הוא היה ליהודי דתי בדרך מיוחדת לו, וניגש מתוך כך לתרגום ולפירוש שיריו של יהודה הלוי. התרגום והפירושים המגשרים בין שירי הלוי לעולמו הרוחני של רוזנצווייג הם עדות מעמיקה על אמונה ושירה, הגות וכמיהה לציון. תרגום הפירוש מגרמנית לעברית, ואיתור המקורות מקראיים וחז"ליים העומדים ביסוד שיריו של הלוי, הם פרי עמלו של מיכאל שורץ, חתן פרס ישראל לשנת תשע"א. הספר נפתח במבוא מקיף מאת יהוידע עמיר. פרופסור עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג'. מחקריו הרבים עוסקים במגוון רחב של הוגים בני העת החדשה. בשנת תשס"ד יצא לאור ספרו "דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג". עמיר ערך את תרגום "הספרון על השכל הבריא והשכל החולה" של פרנץ רוזנצווייג, שהתקין הראל קין (תשס"ה).

המחקר שמתפרסם כאן מתאר סוגיה מרכזית ביצירתו הענפה של ר' אברהם אבולעפיה: החוויה המיסטית וכל הכרוך בה. דרך בירור הסוגיה מבהיר המחבר את חשיבותו של מקובל זה במיסטיקה היהודית בימי הביניים ואת פשר היחס הדו-ערכי שזכה לו בתקופות שונות. אבולעפיה מכנה את שיטתו בשני כינויים עיקריים: 'הקבלה הנבואית', היא הקבלה האקסטטית, ו'קבלת השמות', היא הקבלה המתרכזת בהזכרתם של צירופי האותיות של שמות הקודש. לעומת השיטות הקבליות בנות הזמן, הקבלה האקסטטית מאופיינת הן במטרה הן בטכניקה להשגתה. המטרה: חוויה של התגלות ושל דבקות הגובלת באיחוד גמור עם האלוהות; הטכניקה: מכלול של הגיית אותיות, תרגילי נשימה, מוזיקה ותנועות ראש וידיים, המכוונים יחדיו להביא את המקובל לידי חוויה אקסטטית. חוויה זו מתוארת בכתבי ר' אברהם אבולעפיה בדימויים ארוטיים. במהדורה חדשה זו ימצא הקורא פרק נוסף, הסוקר את ההתפתחויות בגישתו של פרופ' גרשם שלום למקומו של אברהם אבולעפיה בתמונה הכללית של הקבלה לפי גישתו, וכן דן בתרומה שניתוח הקבלה הנבואית תורם להבנה אחרת של ההיסטוריה והפנומנולוגיה של הקבלה.

פרופסור שלמה מורג ז"ל היה מחוקרי הלשון הבולטים. היה בין מכונני חקר מסורות העדות והחוקר המובהק של מסורת לשון יהודי תימן. מורג כתב מחקרים רבים על העברית ועל הארמית, ומאמריו החשובים על לשון המקרא כבר נתפרסמו בהוצאת מאגנס באסופה 'מחקרים בלשון המקרא'. בספר זה כונסו מיטב מחקריו שלא נדפסו בספר לעצמם. המחקרים עוסקים בכל תקופות הלשון העברית: בלשון המקרא ובלשון המגילות הגנוזות, בלשון חז"ל ובלשון ימי הביניים, ובהם גם תיאורים מקיפים של הלשון העברית החדשה. כן נאספו כאן החשובים שבמאמריו על הארמית של התלמוד הבבלי, שעיוניו בה נחשבים אבן יסוד במחקרה.

חזבאללה והגמוניית המקאוומה אינו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של חזבאללה ואינו מתאר את כל הצמתים ההיסטוריים שהארגון עמד בהם בלבנון, אף על פי שהספר אכן דן בחלק מהם. המחבר בוחן את חזבאללה במשקפיים תיאורטיים ופוליטיים שונים מאלה שחוקרים בעולם ובישראל רגילים להשתמש בהם. עבד אלקאדר כנאענה משתמש בכלים תיאורטיים שפיתח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי, שנכלא ומת בכלא הפאשיסטי, כדי להבין את התפתחות המערכת הפוליטית הלבנונית בכלל והתפתחות פרויקט ההתנגדות (המקאוומה) בפרט. בעקבותיו מנסה המחבר לבחון את ההתנגדות כנקודת מפגש בין הזרמים השונים שפועלים בלבנון ולתפוס את הפיכת ההתנגדות מפעולה צבאית להגמוניה שמקיפה את כל צדדי החיים, ולא רק את התרבות במובנה הצר. הספר שוזר את ההתפתחות ההיסטורית של המערכת הפוליטית הלבנונית יחד עם ההתפתחות רבת השנים של המחשבה הפוליטית השיעית הרדיקלית באזור המזרח התיכון כולו, בדגש על השפעת המחשבה החילונית והמהפכנית השמאלית על המחשבה הרדיקלית השיעית בכלל ועל זו של חזבאללה בפרט. בין השאר נסקרים בספר ה"מכניזמים ההגמוניים" השונים שבאמצעותם משליט חזבאללה את ההגמוניה שלו על לבנון. הגמוניה זו אינה תוצאה (רק) של כפייה בכוח, אלא גם (ובעיקר) של השלטת שיח ההתנגדות על הזירה הלבנונית והאזורית בכלל.

יש לכם רעיון נהדר ל מוצר או ל ש י רות חדשני. אתם מדמיינים כיצד מיליוני אנשים ברחבי תבל משתמשים בו. כיצד לגרום לחלום להתממש? כיצד לבנות מודל עסקי מנצח מסביב לרעיון היזמי? ללא מודל עסקי, אין סיכוי שהרעיון שלכם יצליח. הספר ניהול יזמות וחדשנות : אסטרטגיות, תפיסות וכלים לצמיחה ולרווחים מראה – בארבעת הפרקים הראשונים – כיצד לפתח רעיונות מהפכניים גדולים המספקים צרכים ויוצרים ערך. בעשרת הפרקים הבאים מראה הספר כיצד לעטוף רעיון גדול בתכנית עסקית יצירתית וחזקה בעזרת עשרה כלי ניהול : ערך-מחיר-עלות, עלויות חבויות, פונקציות על ות, עקומות למידה, יתרונות לגודל ולהיקף, ביקוש והיצע, ניהול סיכונים ותורת המשחקים. בספר ניתוחי א י רוע רבים הכוללים סיפורים של חברות הזנק וחברות גלובליות ישראליות. הקורא ים מוזמנים ל לימוד פעיל באמצעות תרגילים השלובים בפרקיו השונים . בתקליטור הנלווה לספר 10 הרצאות באנגלית, (כחמש שעות), המותאמות וכוללות ראיונות עם מנהלים בכירים הנזכרים בניתוחי האירוע שבסוף כל פרק.

'This collection aims to re-assess the existence and re-evaluate the contribution of the Toronto School of Communication. Both editors and contributors are to be commended for assembling a well researched and timely study featuring excellent papers, insightful views, and vigorous critical assessment. The Toronto School of Communication Theory will certainly appeal to media students and scholars, as well as anyone interested in the individuals who come under discussion.' - Derrick de Kerckhove, Director of the McLuhan Program in Culture & Technology, University of Toronto ' The Toronto School of Communication Theory is an interesting and important collection that succeeds in extending the classic theories of the Toronto School into contemporary studies of media. Anyone who is currently working in the field of Communication Studies and in the cognate social sciences will find this a fascinating volume. As well, those interested in the work of Marshall McLuhan and Harold Innis will find this to be enjoyable reading.' - Peter Simonson, University of Colorado at Boulder

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

הפירוש המיוחס לרש"י לספר דברי הימים הוא אבן דרך בפרשנות המקרא בימי הביניים שלא זכה עד כה לחקירה יסודית ושיטתית. ספר זה בא להשלים את החסר. נבחן בו הפירוש מכל היבטיו: בירור מקורותיו ורבותיו של מחבר הפירוש, תיאור סגנונו ושיטתו הפרשנית, בירור זמנו ומקומו והשפעת סביבתו על הפירוש, בדיקת הערותיו הלשוניות ותפיסותיו הספרותיות, מקומו של הפירוש בין פרשני הפשט בימי הביניים והשפעתו על פרשנות ספר דברי הימים המאוחרת לו. פירוש מעניין וחשוב זה נכתב באשכנז ב-1155 לסה"נ בקירוב. מחברוֹ האנונימי הושפע עמוקות מן הפרשנות היהודית שהייתה נפוצה בימיו בתחום התרבות היהודית באשכנז, הן מקורות ידועים ומוכרים הן מקורות שאינם בידינו. תיאורו השיטתי של הפירוש שופך אור על פירושים אחרים בני הזמן, ובכלל זה על חוג מלומדים עלום ונשכח שחבריו הקדישו תשומת לב מיוחדת לספר דברי הימים.

קובץ זה הוא מבחר מתורגם ראשון של סיפורים שכתבו נשים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים ושהתפרסמו בעיתונות יידיש בת הזמן. מאז ראשיתה אפשרה עיתונות זו לכל שכבות החברה היהודית להשמיע את קולן. גם הנשים נענו במהרה לאתגר, ועד למלחמת העולם הראשונה התפרסמו על דפי העיתון יותר מתשעים יצירות מפרי עטן: נובלות, מחזות, רומן ומגוון רחב של סיפורים קצרים. מבחר זה של תשעה-עשר סיפורים מייצג את השפע הרב הזה ואת איכויותיו הייחודיות. קובץ הסיפורים משמיע מחדש את קולן של סופרות נשכחות, שנעלמו אפילו מעיני המבקרים והחוקרים: מריה לרנר, איזבלה, רחל ברכות, ינטה סרדצקי, סלומה פרל, רחל פייגנברג ואחרות. הסיפורים שכתבו פותחים צוהר לעולמן של הנשים בתקופה של שינויים דרמטיים בחיי היהודים באימפריה הרוסית. הם מתארים את המתחים הבין-דוריים, בעיקר בין הסופרות לאמותיהן, את חיבוטי הנפש האוהבת ואת התנועה המיוסרת בין העיירה לעיר הגדולה, בין השמירה על המסורת לצורך לפרוץ מסגרות. סיפורים אלה מעשירים מאוד את הידע שלנו על החברה היהודית בתקופה זו ונותנים ביטוי מהותי לחלקן של הנשים בה. עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

This book is concerned with the question of the role of Jewish Religion in the development of the Zionist Movement, both theoretically, in respect to nationalist consciousness, and in the area of day to day activity. It traces the turnings of this interaction in Zionist history from the early 1860’s until 1930.

Kabbalistic Manuscripts and Textual Theory uncovers the unstated assumptions and expectations of scribes and scholars who fashioned editions from manuscripts of Jewish mystical literature. This study offers a theory of Kabbalistic textuality in which the material book – the printed page no less than handwritten manuscripts – serves as the site for textual dialogue between Jewish mystics of different periods and locations. The refashioning of the text through the process of reading and commenting that takes place on the page – in the margins and between the lines – blurs the boundaries between the traditionally defined roles of author, reader, commentator and editor. This study shows that Kabbalists and academic editors reinvented the text in their own image, as part of a fluid textual process that was nothing short of transformative. Kabbalistic Manuscripts and Textual Theory was first published in 2010 and is reissued in this revised edition with a new chapter: Textual Fixity and Textual Fluidity Kabbalistic Textuality and the Hypertexualism of Kabbalah Scholarship 1. Hypertextualism and the Study of Jewish Mysticism 2. Recent Debates on Textual Methodology in Kabbalah Research 3. Kabbalists as Literary Critics: An Undocumented History 4. Re-Editing as a Religious Imperative: A Psychological Appreciation of the Theurgic Justification of Editorial Practice 5. The Cultural Agendas and Assumptions of the Methodologies Kabbalah Scholarship 6. Epilogue: Kabbalah as Textual Process "This book is certainly monumental, offering in its seven hundred pages a wealth of documentation and distilled argument that manages to be both comprehensive in its materials and transparent in its critical insights. It is rare indeed that a work of such formidable scholarship can actually be a pleasure to read and convincing in its elucidation of what are often extremely complex documentary circumstances and editorial traditions." – From the foreword by David Greetham

ר' מרדכי בן אליעזר כומטינו, בן המאה החמש עשרה, היה ממנהיגיה הרוחניים של הקהילה הרבנית בקושטא בעת התמוטטות המשטר הביזנטי וכיבוש הבירה על ידי העותמאנים. הוא היה עד לפריחה אחרונה של התרבות היהודית הביזנטית והיה מעורב בהתפתחות היחסים בין היהודים הרבניים לבין הקראים. לכומטינו היו הרבה תלמידים קראים והוא קשר קשרים גם עם נציגים נכבדים של החברה הנוצרית והמוסלמית המקומית.רוב כתביו של כומטינו הם פירושים על התורה ועל חיבורי קודמיו הגדולים. מבחינה זו, הם עיבוד מחדש של מורשת ספרותית יהודית ספרדית בעיקרה וגם מורשת יהודית ביזנטית ופילוסופית ומדעית כללית. אך כתביו הם גם תוצר של הקשר היסטורי, יש בהם תגובות למתחים ולסכסוכים שהסעירו אותו, והם מושפעים מחוויותיו האישיות. הספר הפירוש כדיאלוג מסרטט את הדיוקן האינטלקטואלי ואת קורות חייו של ר' מרדכי כומטינו בהקשר של מקומו וזמנו ומנתח את חיבורו הראשי: פירושו על התורה. כומטינו מתמודד בחיבור זה עם שני אתגרים מרכזיים: מחד, עליו להתחשב בציפיותיהם ובדעותיהם של תלמידיו וקוראיו הקראיים ובמסורת הפרשנית שהם מסתמכים עליה, כשהוא עצמו נשאר נאמן לעקרונותיה של האמונה הרבנית. מאידך, עליו להתמודד עם אחד הנציגים הדומיננטיים של פרשנות המקרא בימי הביניים, ר' אברהם אבן עזרא. וכל זאת בעודו שומר על עצמאות מחשבתית. הספר חושף דמות של עולם רוחני ותרבותי שאינו ידוע דיו ומנסה גם לענות לשאלות בדבר מהותה ומשמעותה של כל פעילות פרשנית, שהיא מעצם טבעה דיאלוג עם טקסט, עם קונטקסט, עם קודמים מפורסמים ועם תלמידים, קוראים, שותפים לדעה ובני פלוגתא. התמונה המגוונת ורצופת הניגודים שהספר הפירוש כדיאלוג חושף מרגשת ומלהיבה גם את הקוראים בני ימינו. סגולותיו של הדיאלוג והקשיים הכרוכים בו ראויים תמיד לשמש נושא למחשבה.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

החברה האזרחית כמרחב של שליטה והתנגדות: סטודנטים ושינוי חברתי באוניברסיטה העברית "מימוש עקרון החירות על פי קודים מוסריים ייתכן רק באמצעות כפיפות וולונטרית למערך הכוח באמצעות פעולה." על פי רעיון מרתק זה של ד"ר גלית סעדה-אופיר, מימוש החירות נעשה מתוך קבלה מרצון של חוקים מגבילים ולא באמצעות שחרור מכוחות חברתיים. תובנה זו נובעת מעיסוקו התאורטי והמחקרי של הספר במתח בין החוק המכפיף של הסדר החברתי לבין מימוש הזכות לחירות. בהקשר זה, הספר דן בדינמיקה בין חוק למוסר, שליטה וחופש, כפיפות וחרות, ובין התנגדות להסכמה, סוגיות המעסיקות את התאוריות הביקורתיות בסוציולוגיה פוליטית ואת המחקר העדכני על אודות החברה האזרחית כזירה קונפליקטואלית. המחקר ההיסטורי והאתנוגרפי שעליו מסתמך הספר עוסק במשמעות ובדרכי הפעולה של גופים סטודנטיאלים באוניברסיטה העברית כחלק מהחברה האזרחית. "בספר מקורי זה בוחנת ד"ר גלית סעדה-אופיר את הזירה הסטודנטיאלית כחברה אזרחית וקוראת אותה בקריאה ביקורתית. תוך שימוש בכלים תאורטיים מורכבים וניתוח סוציולוגי מעמיק, חושפת המחברת את את המוסדות המרכיבים אותה, את יחסי הכוח ואת תפיסות עולמם של הכוחות הפועלים בתוכה. המחברת מראה בבהירות ובנועזות, כי החברה האזרחית אינה רק אידאל דמוקרטי של המחשבה הפוליטית, אלא גם זירת התגוששות בין עמדות שונות, מנגנונים של כלכלה פוליטית, והגיונות בירוקרטים סותרים. הללו חותרים תחת המבנה הנורמטיבי של המחשבה הפוליטית וחושפים מבנה מרובד המושתת על קווי תיחום לאומיים, אתניים ומגדריים. ספר חובה לעוסקים במחשבה פוליטית ולכל המתעניין בקשר בין חברה, מעמד וזהות." (פרופ' יהודה שנהב, אוניברסיטת תל-אביב) " ספר חכם וחדשני. מומלץ למתעניינים בנושאים של חברה אזרחית, פסיכולוגיה וסוציולוגיה פוליטית והחברה הישראלית." (פרופ' תמר רפופורט, האוניברסיטה העברית, ירושלים)

"היסטוריה, רטוריקה, הוכחה... הרעיון שהיסטוריונים צריכים או יכולים להוכיח משהו הוא, בעיני רבים, רעיון שאבד עליו הכרח, ואולי הוא אף מגוחך בעליל. ואולם, אפילו אלה החשים שלא בנוח לנוכח האווירה האינטלקטואלית השלטת, סבורים כמעט תמיד כי רטוריקה והוכחה אינן עולות בקנה אחד. אני, לעומת זאת, מבקש להראות, ראשית, שההוכחהנחשבה בעבר לחלק בלתי נפרד מן הרטוריקה. שנית, שעובדה זו, שהיתה ברורה מאליה בעבר, ונשכחה בינתיים, רומזת לדימוי על שיטות עבודתם של ההיסטוריונים, לרבות ההיסטוריונים בני-זמננו, שהוא הרבה יותר מציאותי ומורכב מזה המשתקף באופנה העכשווית." במשפטים אלה פותח קרלו גינצבורג, אחד ההיסטוריונים החדשניים ביותר בדורנו, את חיבורו המרתק על היחסים שבין רטוריקה להיסטוריה. תוך התבוננות מקורית במגוון רחב של טקסטים השייכים לתקופות, לתרבויות ולסוגות שונות, מבקש גינצבורג להראות כי הרטוריקה, אם מבינים נכון את פשרה, נוגעת לא רק לסגנונו של ההיסטוריון, אלא גן לחתירתו אחר ההוכחה והאמת ההיסטורית.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש